"תיקים מהסנגוריה": מייאשת, מעיקה ומהפנטת

תוכנית הדוקו החדשה של yes מתעדת בתי משפט ותיקים אמיתיים ומציגה אותם בפני הצופה, אפורה וקורקטית, ללא תיווך וללא פרשנות. זה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך מרתקת

רננית פרשני | 27/10/2014 7:39

תגיות: תיקים מהסנגוריה,יס,דוקו,yes

עולם הפשע והמשפט הוא מקור לא אכזב לעניין בכלל ולסדרות טלוויזיה בפרט. פרקליטי LA, אלי מקביל, בוסטון ליגל, חליפות, חוק וסדר, גדולה מהחיים, וזה עוד לפני שחיפשתי בגוגל. גם חייהם של הפושעים הם זרזי השראה לתסריטאים - אוז, כתום זה השחור החדש, רק דוגמאות.

עוד כותרות ב-nrg:
טרנספרנט שרוטה רק לשם השריטה
25 חיקויים מדוייקים בשלוש דקות
ארתה פרנקלין אאוט, בת מידלר אין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בלי פילטרים. ''תיקים מהסנגוריה'' יח''צ יס

בסדרות האלה לעורכות הדין תמיד יש פן, אולמות המשפט נוצצים, השופטים חדי לשון ולעורכי הדין יש זמן לנהל רומנים סוערים בזמן שהם נושאים נאומי הגנה חוצבי להבות. גם האסירים והפושעים מצדם פוטוגניים להפליא. כך בטלוויזיה. עכשיו תפעילו על כל זה מחיקון צבע, תוסיפו ייאוש, בירוקרטיה, סחבת, את חוסר הוודאות של עולם שאין לו תסריטאים, ותקבלו את האפור–אפור הזה של הסנגוריה הציבורית. למרבה הפלא, קשה להתיק מהמראה את העיניים.

יוצר הסדרה "תיקים מהסנגוריה", מויש גולדברג, ליווה במשך חמש שנים נאשמים ועורכי דין מהסנגוריה הציבורית. בכל פרק מופיעים כמה מקרים בנושא אחד. הפרק הראשון ששודר היה בנושא "נשים". אישה בהריון שביצעה, או לא, עבירת סמים לפני עשר שנים עומדת בפני הסגרה לצרפת. אמא מואשמת בהעלבת עובד ציבור ("שתמותי ממחלה קשה, שיהיה לך חג שחור"). אישה אחרת דקרה, או שלא, את בעלה השיכור. היא טוענת שרק רצתה לברוח מהבית, אפילו לכלא - לא אכפת, ולכן הודתה באשמה, היום היא כבר לא מודה. המשותף לכל המקרים הוא העובדה שהנאשמות לא יכולות לקחת עורך דין בתשלום והן מנצלות את הסנגוריה הציבורית שהמדינה מעמידה בפניהן.

עם מי להזדהות? ''תיקים מהסנגוריה'' יח''צ יס

"תיקים בסנגוריה" לא מנסה לרגש את הצופה, היא פשוט מכוונת מצלמה. אין מוזיקה כפסקול, אין קריינות, אין צילומי חוץ שיאווררו את הנשמה. אין גם בחירה מובהקת עם מי

להתרגש ועם מי להזדהות. עורכי הדין וגם הנאשמים לא מוצגים בסביבה אחרת מזו של בית המשפט או המשרדים. האם לעורכת הדין יש ילדים? האם לילד שלה היה היום כאב גרון? האם עורכי הדין בחרו בסנגוריה ציבורית כאידיאל, או שאולי הם אוכלים את הלב שלא הלכו למגזר הפרטי ועכשיו הם תקועים עם משכנתא? גם מהנאשמות מקבל הצופה רק מה שהמצלמה רואה, הבמאי אף פעם לא שואל אותן שאלות. הן אשמות או לא? עורכי הדין מאמינים להן או ממש לא?

חוויית הצפייה מבלבלת, מתסכלת. עם מי אנחנו אמורים להזדהות? את עורך הדין לא מעניין באמת מה קרה לנאשמת בבית, הנאשם לא מעוניין בחייו של עורך הדין, רק בשירות שהוא נותן לו. המקרים מוצגים בזה אחר זה, בקורקטיות, בדיאטה צילומית ורגשית, וכל זה יוצר תחושה קשה ומעיקה.

בלי תפאורה. ''תיקים מהסנגוריה'' יח''צ יס

כל מה שהופך את סדרות בית המשפט והפשע המתוסרטות לנוצצות ומושכות לא קיים ב"תיקים מהסנגוריה". סוד המשיכה שלה הוא בתחושה הברורה שככה נראים החיים ובעובדה שבשום רגע היוצרים לא מתכוונים להגיד לכם מה להרגיש. בכל רגע נתון עוברים בנפש ובראש מחשבות ורגשות סותרים, והפרק על הנשים עוד היה רב רחמים. מה אמור להרגיש צופה מול גבר בן כמעט שמונים שמואשם באונס ומעשים מגונים שעשה בבתו לפני 28 שנים, או מול גננת אפריקאית כבויה ושבורה שמואשמת בגרימת מוות ברשלנות של תינוק? המקרים מזעזעים ולצופה, ממש כמו בחיים, אין מושג מה קרה ומה לא. האם מגיע עונש ואיזה, מי אומר אמת ומי לא. עד כמה שהצפייה מאתגרת ומטלטלת היא גם מהפנטת וממכרת.