עוד פחות משבוע: מחכים לאלבום של פינק פלויד
אחרי אין סוף הצהרות כי פינק פלויד לא תשוב, בשבוע הבא זה קורה: הלהקה המיתולוגית מינוס רוג'ר ווטרס מוציאה אלבום חדש שמבוסס על הקלטות ישנות מ־1993. המעריצים מחכים לבשורה
עוד כותרות ב-nrg:
• אימפריית הפשע: התסריט הכי טוב הוא המציאות
• מטורף: טום קרוז תלוי בין שמיים וארץ
• כנסו לקבל כרטיסים במתנה למשחקי הפסטיגל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היא שבה, והיא עושה את זה במיטב המסורת הפלוידית. כפי ש"The Final Cut" הוקדש לאביו המנוח של ווטרס ו־"Wish You Were Here" הוקדש לחבר הפורש סיד בארט - האלבום החדש מוקדש בגעגוע עז לקלידן המנוח ריק רייט, שהלך לעולמו ב־2008. אלא שכאן יש לנו בונוס רציני: בכל 18 רצועות האלבום רייט מנגן (ייתכן שגם קולו נשמע), ותריסר קטעים נכתבו על ידיו באותן אצבעות פסנתרן עדינות שתרמו משקל קריטי לעיצוב הסאונד החללי־אמביינטי של הלהקה ויצרו את האקס־פקטור שהפך את הפלויד ללהקת־על החורגת מגבולות הקטגוריה של רוק קלאסי/מתקדם.
תחיית המתים? לא בדיוק. האלבום כולו מבוסס על חומרים אינסטרומנטליים גנוזים שהוקלטו ב־1993 כסשן צדדי ל"The Division Bell". אבל כאן חשוב להדגיש את הייחוד של הפרויקט הזה, שמקנה לו מעמד של אלבום אולפן חדש: זה לא שמישהו החליט להוריד מהבוידעם הקלטות גנוזות ולשחרר אותן כמו שהן. לאחר מותו של רייט החליטו גילמור והמתופף ניק מייסון לחזור ולהאזין ל־20 השעות שהוקלטו אי אז, ומשם לחתוך, לערוך, לשפר, להקליט מחדש מה שצריך, לשייף, לתקן, להוסיף ולהחסיר - ובעצם להוציא אלבום פלוידי שיתאים למאה ה־21. את התוצאה אפשר לתפוס כניסיון מוסיקלי מרתק: ערבוב של אז והיום, כשחלק מהערוצים הוקלטו ב־1993 וחלק ב־2013, מבלי שאנחנו יודעים מה זה מה.
האזינו לסינגל הראשון מהאלבום
בזמן קריאת שורות אלו עשרות מיליוני מעריצי הפלויד מתחלקים לשתי קבוצות: האדישים והמתרגשים. בחלק מהבלוגים נרשמה תרעומת על כך שהאלבום לא כולל את ווטרס, בייחוד אחרי הפסקת האש שהושגה בין ווטרס לגילמור. המתופף של להקת הפרוג־מטאל הפופולרית Dream Theater הגדיל לעשות כשפירסם פוסט שבו הוא ממליץ להתייחס לדבר כאל אלבום סולו של גילמור.
ורוג'ר ווטרס? הוא פירסם פוסט די נרגן, שבו במקום לפרגן קצת (מאז הלייב 8 הוא וגילמור הופיעו במסגרות שונות פעמיים נוספות) - הוא מתרגז שיש מי שקושר אותו לאלבום המדובר. באותו פוסט, לפני שהוא חותך באגביות לאובססיה שלו עם ישראל והפלשתינים, ווטרס חותם בשורה: "אנשים, תרגיעו ותעשו חשבון פשוט. אני לא בלהקה מאז 1985. זה לא מדעי החלל". לפחות את חוש ההומור הוא לא איבד.
המתרגשים יבואו ויסבירו ש"הנהר האינסופי" הוא מתנה המוענקת למעריצים. שלוש הדגימות ששוחררו כפרומו מטעם הלהקה מציגות סאונד פלוידי אופייני, אם כי לא אמביינטי כמו שהובטח. מצד שני, חלק גדול מהכיף טמון בציפייה שהאמביינט העמוק מחכה לנו ברצועות אחרות. מייסון וגילמור יצאו מגדרם, ואפילו שילבו הקלטת פסנתר של רייט מ־1969. הם יצרו ממנו קטע בשם "Autumn 68" - המשך לאחד השירים היפים של רייט בלהקה - "Summer 68" מ"אמא לב אטום". אם זאת לא מתנה, אז מה כן?
גילמור כבר בן 68, מייסון בן 70, וכדי להוסיף לאווירת הפרפרים בבטן, המהולה בהרהורים על הזמן שחלף, הפלויד יוצאים בהכרזה חד־משמעית כי זוהי שירת הברבור.
"This Is It", אמר גילמור בראיון יח"צ נדיר ל־BBC. באותו ראיון הביע גילמור צער על כך שווטרס לא שותף לאלבום, אך חשף כי בחזרות למופע האיחוד בלייב 8 עלו אותן תחושות קשות, שהזכירו לו למה זה לא עובד ביניהם. אבל כדי שלא תהיה כאן קבורת חמור, הפלויד חותמים את האלבום האינסטרומנטלי בשיר של ממש, הכולל שירה חדשה מטקסט שכתבה אשתו (השנייה) של גילמור, הסופרת פולי סמסון (שגם כתבה ל"דיוויז'ן בל"). והטקסט הזה עונה לווטרס.
ב־9 באוקטובר, קצת אחרי שחשפו את עטיפת האלבום (שנוצרה לפי רעיון של אמן דיגיטל מצרי בן 18) ואת הפונט המתנוסס על גביה (המציג אותיות חלקיות שכמו נעלמות
"הנהר האינסופי" הוא אירוע, מומנט מוסיקלי שלא היה ולא יהיה כמותו. מי בכלל זוכר מתי חיכו מיליוני אנשים מסביב לעולם לאלבום מוסיקלי שעומד לצאת? חבקו את זה, כי כאן אין מקום לציניות. פשוט תיהנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם