הסיפור המדהים של אורנה לוריא מ"בייבי בום"
אחרי שתי לידות שקטות שלוו בתזכורת יומיומית לאובדן שחוותה, אורנה לוריא, היום מיילדת, מתרגשת להיות אמא של אורי וכבר חושבת על ילד שני
עוד כותרות ב-nrg:
• מי הגיע להשקת העונה של מחוברים?
• אם מישהו יכול, זה יהודה לוי
• פינק פלויד חוזרת לפסגה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"עברתי לידה והגעתי הביתה עם ידיים ריקות", היא מספרת ובקולה חולף רעד קל. "אחרי שאת מרגישה אותו כבר בבטן, מתחילה לקבל סטאטוס של אמא, מראים לך באולטרסאונד – הנה כאן הוא מרים את היד, וכאן הוא מזיז את הרגל, ואת כבר מדמיינת איך הוא ייראה, פתאום, בבת אחת, את מגלה שזה לא יקרה".
במרחק של כמה פסיעות בלבד מחדר הלידה בו הגשימו סוף סוף ולדימיר ואורנה את חלומם לחבוק ילד ולהפוך להורים, עבדה אורנה כאחות במחלקת נשים, עבודה שהיוותה עבורה תזכורת יומיומית לאובדן שחוו.
"זה מצב שהיה לנו מאוד קשה לקבל אותו. עברנו תהליך של אובדן, וכשכבר הרגשתי שיצאתי מזה, חזרתי לעבודה במחלקת הנשים ופגשתי נשים שקרה להן אותו הדבר וחוו את אותו אובדן כמוני, הכל היה חוזר אליי עוד פעם", היא מתארת. "הייתי רואה את הנשים עוברות את זה ומאוד הזדהיתי איתן. וזו לא רק אני, זה מצב שהוא לא קל אף פעם לצוות המטפל. בכל פעם שאנחנו רואים את זה, אנחנו חווים איתן את החוויה ביחד. אז כשהסיפור שלהן הוא גם הסיפור שלי, והכאב שלהן הוא גם הכאב שלי, זה הוסיף קושי גדול לתהליך ההתאוששות".
היו רגעים שבהם חשבת לעזוב את מקום העבודה, משום שההתמודדות היומיומית עם מקרים דומים הייתה קשה מדי עבורך?
"לא, דווקא להיפך - כשהייתי בבית היה לי יותר קשה, רציתי לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, והעבודה היא חלק מהשגרה הזו. את יודעת, כשהשגרה נשברת, את רוצה כמה שיותר מהר לחזור אליה, לקחת שליטה על החיים שלך. וצריך לדעת מתי הרגע הנכון לעשות את זה - כשאת עושה את זה מהר מדי, זה לא טוב, וכשאת עושה את זה מאוחר מדי, זה גם לא טוב. לקח לי בערך שבועיים עד שחזרתי לעבודה.
"זה לא שראיתי רק הפסקות היריון במחלקה, היו שם מקרים אחרים לגמרי, אבל כשהייתי במצב הזה, בתוך ההתמודדות הזאת, זה היה מחזיר אותי אחורה. אני חייבת להגיד לך שהחברות שלי מהעבודה תמכו בי וגילו הרבה רגישות, ובמשך תקופה לא נתנו לי להתקרב למטופלות בהפסקת היריון, הן אמרו לי – 'אל תקבלי לידה כזאת, אנחנו ניכנס, כדי שאת לא תצטרכי להתמודד עם זה'".
כשמלאה לאורי חצי שנה, חזרה לוריא לעבודתה כאחות במחלקת הנשים ולהתמודדות עם מקרים כאלו ואחרים. לפני כחודש, עברה למחלקת לידה כמיילדת.
"הדברים האלה לא תמיד צפויים, והם אף פעם לא קלים. זה משהו שקורה, ולצערי, אני לא הראשונה שחוותה את זה ולא האחרונה שתחווה", היא משיבה בצער כאשר אני שואלת אותה כיצד היא מתמודדת עם מקרים מעין אלו בעבודתה, מנקודת המבט החדשה, כאם. "היום, כשאני חיה את החלום שלי וחווה את האמהות, אני יכולה לומר שזה היה שווה כל רגע של ציפייה, למרות כל מה שעברנו. לכל דבר יש סיבה, כנראה". היא משתתקת לרגע ואז מוסיפה, בנימה קלה של חיוך, "אבל עברנו את זה, זה מאחורינו, ואנחנו מסתכלים קדימה".
אתם כבר חושבים על ילד שני?
"כן, למען האמת אנחנו כבר מתחילים לעבוד על זה, במעט הזמן שיש לנו להיפגש", היא מחייכת. "זה מרגיש לנו זמן טוב להיערך לעוד ילד, אורי כבר בן שנה ושלושה חודשים, ונרצה פער לא גדול מדי".
מי שצפה אמש (ראשון) בבני הזוג לוריא, לא יכול היה שלא להבחין במערכת היחסים החמה של בני הזוג ובשותפות בין השניים בכל תחושה, קלה ככבדה.
ניכר שהזוגיות בינך ובין ולדימיר מאוד קרובה ותומכת, ושהוא שותף פעיל לתהליך הרגשי שעובר עלייך.
"לגמרי. לא לכל אחד אולי זה מצטייר ככה, והוא ניסה לשמור על פאסון מסוים, אבל ולדימיר אדם מאוד רגיש, וכל מה שעברתי בעצם עברנו ביחד. לאורך כל התקופה
"הוא הבין אותי בכל פעם שהייתי מסתגרת או בוכה, וכשהייתה תקופה שלא יכולתי בה אפילו לראות את האחיינים שלו, שהיו כאלה קטנים וחמודים, או להיפגש עם חברים שיש להם ילדים קטנים, כי זה היה לי קשה מדי, הוא הבין, תמך והסביר להם שלא נוכל כרגע להיפגש. הכל כדי להקל עליי".
גם ברגע הלידה ניכר היה ששניכם עוברים את התהליך בשותפות מלאה. מה הייתה התחושה הראשונה שחלפה בכם כשאורי הגיע לאוויר העולם?
"הלידה הייתה כל כך מהירה, וכשהוא הגיע, לא היה לנו זמן לעכל את מה שעברנו. רצינו רק שהכל יעבור בשלום, זה הדבר היחיד שעניין אותנו. כשהחזקתי אותו לראשונה בידיים, יצור קטן ושברירי, זו הייתה תחושה שאי אפשר לתאר במילים. לא האמנתי שהוא בידיים שלי. את יודעת, לקח לי חודש לקלוט שזה באמת הבן שלי, שזה לא ילד של חברה, לא של שכנה. זה שלי. אני אמא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם