ישראל ראויה לפושעים ברמה גבוהה יותר
בקולנוע ובטלוויזיה, אנחנו אוהבים את הפושעים שלנו רעים ומלוכלכים ככל האפשר. לעבריינים בישראל אין את הקלאסה שיש לאנשים כמו טוני סופרנו והג'וקר. בסרט העצוב שמוקרן על מסכי החדשות אנחנו נאלצים לצפות בתאוות הבצע המשעממת שלהם
עוד כותרות ב-nrg:
• למה הסלבס נרתמים לנסות שפמים?
• עמיר בניון שר על הפיגוע: דם יהודי נשפך כמים
• הוט רכשה סדרה על הסכסוך הישראלי-פלשתיני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בני אדם, מהוגנים ככל שיהיו, אוהבים לראות סרטים וסדרות טלוויזיה שעוסקים בהצלחתם של פושעים. נכון לעכשיו, מדורגים שני הסרטים הראשונים בטרילוגיית "הסנדק" במקומות השני והשלישי ברשימת 250 הסרטים הטובים בכל הזמנים של אתר הקולנוע IMDB. חומות של תקווה, הסרט שממוקם במקום הראשון עוסק בסיפור על בית כלא. הסרט הרביעי הוא האביר האפל, שהפך את הג'וקר בגילומו של הית' לדג'ר, לאחד המופעים השלמים ביותר של דמות הנבל. במקום החמישי נמצא קוונטין טרנטינו עם "ספרות זולה", סרט הקאלט משנת 1994.
פרויד וחוקרים נוספים כבר עמדו על כך שהתרבות עושה סובלימציה ליצרים האפלים שקיימים בכל אדם ומאפשרת לנו לחוות אותם, דרך המרקע למשל, מבלי לשאת בתוצאות ההרסניות שלהם. גם מבלי להיכנס להיבטים הפילוסופיים של הרוע ובצורך האנושי בו, ברור שלפחות בתרבויות מסויימות הרוע נתפס כחלק בלתי נפרד מהמציאות האנושית. אפילו ביהדות ניתן למצוא תפיסה כזו: "והנה טוב מאד, זה יצר רע. שאלולי יצר הרע, לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן" (בראשית רבה). ואם אכן מקבלים את הרוע ככזה, ניתן כבר להתייחס לאסתטיקה שלו – ולבקר אותה.
התבוננות באסתטיקה של השחיתות בישראל מולידה אכזבה. מי הם "כוכבי התרבות" שלנו? אלון חסן, הרב פינטו, ניצב ברכה ודנקנר. לא בדיוק טוני סופרנו. גם חשיפת ההקלטות בפרשת טלנסקי לא משפרת את המצב. מי שעיין ולו בחלק מהתמלילים לא יכול להישאר אדיש לאופן שבו שאנשים שזכו לאמון הציבור ניצלו באופן ציני את מעמדם. אלא שכל זה כאמור הוא "חלק מהמשחק". כמעט כל מערכת שלטונית בכל שיטה כלכלית, מכילה באופן סטטיסטי מספר אנשים שהקרבה לצלחת תעביר אותם על דעתם המוסרית. אלא שהביקורת האמיתית לא נוגעת לעצם קיומם של פושעים, אלא לרמה הנמוכה שלהם ולאופן הפשוט והבוטה שבו הם מפרים את החוק, בלי קלאסה ובלי סטייל.
נכון שטרילוגיית "הסנדק" אינה רלוונטית לחייו של צופה בשנת 2014. מובן גם שלפושעי ישראל, למרות שהם היו חפצים בכך, אין את הילת הזוהר שאפפה את המאפיונרים האיטלקיים שצמחו בארה"ב בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. אולם כדי להמחיש את הנקודה, ניתן להתבונן ב"בית הקלפים", סדרת הדגל של "נטפליקס", שמספקת לצופים מצג קיצוני של השחיתות השלטונית בוושינגטון.
הסדרה העשויה היטב מתארת נושא שקרוב ללב הצופה האמריקאי (ובמידה מסויימת גם לזה הישראלי), היא מתארת את הסיאוב האופף את גבעת הקפיטול ואת האופן שבו פוליטיקאים שאפתניים מצליחים לסלול את דרכם, גם באמצעות שפיכות דמים, לצמרת השלטון. אלא שלמרות זאת, היא מצליחה לעורר אהדה לדמות הגיבור, המשוחקת להפליא על ידי קווין ספייסי. הצופה נהנה לראות כיצד פרנק אנדרווד, סנאטור לבן, עשיר ושבע, מתגבר על יריביו הפוליטיים, לעתים באמצעות ביצוע פשעים אלימים, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לחדר הסגלגל. כצרכנים אנחנו נהנים לראות אדם שמונע מדחפים שאנחנו נוטים להדחיק בחיי היומיום, כמו תשוקה, שאפתנות, אלימות ורשעות, וגם זוכה להצלחה בשל כך.
אנחנו נהנים מההצגה הגלויה של הרוע, מכך שהוא לא מתבייש בעצמו, ובעיקר מהסטייל שלו. כשם שאהבנו לשמוע את "אנחנו נציע לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה",
ודווקא בגלל כל אלה, מאכזב לראות עד כמה המושחתים הישראלים משעממים. פוליטיקאים ואנשי עסקים בלי סטייל ובלי סגנון. מעכארים, רבנים, יו"ר ועדי עובדים, פוליטיקאים בינוניים, סוגרים עסקאות בחדרי ישיבות עם בורקסים ובקבוקי שתיה קלה. “This town deserves a better class of criminal”, אמר הג'וקר מיד לאחר ששרף הר של דולרים שהוצע לו על ידי ראשי המאפיה בעיר הדימיונית גות'האם, ובינתיים בישראל: ראש ממשלה לשעבר, שבחר לו מנהלת לשכה שמקבלת עצות ממתקשרת. בעלי בנקים שמשחרים לעצותיהם של רבנים ואדמו"רי שקר ששיחדו בכירי משטרה. חבורת מושחתים שמתנהלים כמו אוליגרכים רוסים עם תקציב של רשם העמותות. גם תרגילי העוקץ ה"מתוחכמים" שמנסים למכור לנו בטלוויזיה הם לא יותר מאשר דרכים מגושמות להשגת עוצמה והון. מכתב "הרפז", הפרשה שטלטלה את צמרת צה"ל, הוא בסך מאבק פרימיטיבי בין גנרלים. הפוליטיקאים שלנו לא באמת ממולחים, ולא באמת חושבים בגדול. אין לנו ג'וקר, אין לנו פושע שיקח את המקצוע המפוקפק וישכלל אותו לכדי אומנות. אנחנו תקועים עם חבורת אנשים הישרדותיים שמנסים לגרד עוד כמה מאות אלפים מהקופה הציבורית.
אחד המקרים יוצאי הדופן בעולם הפשע הישראלי הוא איציק אברג'יל, העבריין המפורסם שנולד בשנת 1969. בצעד יוצא דופן, התארח אברג'יל בתכנית "המעגל" של דן שילון, בחודש מאי 1994, בעודו מרצה עונש מאסר על רצח. מי שעמד מאחורי הריאיון היה שלמה טוויזר, איש שב"ס שפרש את חסותו על אברג'יל בזמן ששהה במאסר. מדובר בפנינה טלוויזיונית של ממש: אברג'יל מהפנט ומכשף את הצופים ואת המראיין, דן שילון, בלשון החדה שלו, בהומור ובשפת הגוף המרתקת. בכתבה מצויינת שעשה עמנואל רוזן בשנת 2008, הוא דן מרחוק בתופעה התרבותית של אברג'יל ומודה שכפי הנראה כישורי המשחק של האחרון, שימשו בידו ככלי לשחרור מוקדם מהכלא. מידת התחכום הדרושה לשם כך, והעובדה שסוכני התרבות של ישראל (דן שילון וערוץ 2 של שנות התשעים) קנו את המשחק שלו, הופכים את איציק אברג'יל לאחד הפושעים היחידים שמכבדים את החברה הישראלית.
בתכנית אוהדת שבמיוחד שפורסמה באפריל 2010, שנתיים אחרי הכתבה של עמנואל רוזן, הציגה אילנה דיון ריאיון שערכה עם "היעד מס' 1", יצחק אברג'יל. התכנית מציגה את מלחמת הכנופיות בין אברג'יל לבין זאב רוזנשטיין, אויבו הוותיק, וגם בה "מככב" שלמה טוויזר. הטון של דיין אוהד. התכנית מציגה תפיסת עולם דטרמיניסטית, לפיה, לאברג'יל לא הייתה ברירה למעשה אלא להפוך לראש עולם הפשע. "אם הייתי מבצע את הרצח על הצד הטוב ביותר, לא הייתי בבית סוהר", עונה אברג'יל לאחת השאלות שלה, ומותיר את דיין עם חיוך מלא הערכה.
אלא שאברג'יל הוא מקרה יוצא דופן. השפה הייחודית שלו, הפאסון והרזומה המחריד והמרשים, הפכו אותו לפנומן בעולם הפשע הישראלי. גם אם מדובר בעבריינים מסוגת ה"מאפיה" וגם אם בפושעים מתוחכמים יותר מסוגת "הון-שלטון", הרי שאזרחי ישראל יכולים וצריכים להתבייש בפושעים שלהם.
הקולנוע, הטלוויזיה, הספרות והתיאטרון הם לא רק כלים לעידון היצרים האלימים של החברה, אלא גם תמונת ראי למצב השחיתות ולאיכות האסתטית שלה. כשאנחנו מתבוננים על פרשיות השחיתות הגדולות של ישראל ועל הפושעים המדופלמים שלה, אי אפשר שלא להתאכזב. אם היה מדד רשמי בינלאומי לדירוג פושעים, ישראל הייתה מדורגת בתחתית הטבלה. ישראל איננה בהכרח המדינה המערבית המושחתת ביותר, ו"בית הקלפים" הוא רק דוגמה לכך. לא, מה שחסר לנו כמדינה הוא לא מערכת אכיפה משוכללת יותר, אמצעים משוכללים ותובעים נחושים. ישראל לא זקוקה לשוטרים משודרגים ולגרסה מקומית של ה-FBI. למדינה הזאת מגיעים פושעים ברמה גבוהה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם