קייטנת השכול: ילדים מתמודדים ביחד עם אובדן
יוזמה מעוררת השראה מפגישה במחנה ארין בקליפורניה בין ילדים המתאבלים על אובדן הורה. התמודדות כנה עם אבל או ניצול ציני של כאב? מה שבטוח, אף עין לא תשאר יבשה
עוד כותרות ב-nrg:
• מי הגיע להשקת העונה של מחוברים?
• אם מישהו יכול, זה יהודה לוי
• פינק פלויד חוזרת לפסגה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

האם הסרט אכן מציג התמודדות כנה עם אבל של ילדים, או שמא מדובר בניצול ציני של הכאב? "קייטנת השכול" הוא סרט בוגר שאינו הולך על הגישה הקלישאתית והצפויה שנועדה לסחוט דמעות. מבלי לייצר מניפולציות בעריכה, בלי מנגינות עצובות, בלי קלוז-אפים על ילדים בוכים, מצליח "קייטנת השכול" לרגש מבלי למעוד לתוך דרמטיזציה של הסיטואציה העגומה גם כך. כמו שסרט דוקומנטרי טוב אמור לעשות, הוא מציג את המציאות שמקיפה את הילדים במחנה בצורה ישירה וללא מתווכים.
"קייטנת השכול" אמנם יכאיב לכם, אך מטרתו היא אינה לתת לצופיו אגרוף בבטן ולברוח. הסרט המרתק הזה מספק לא מעט תובנות, שכן בעזרתם של אנשי המחנה שעבודתם מוערכת, הוא מציג את דרך ההתמודדות עם המוות מנקודת המבט של ילדים בטווח גילאים נרחב (החל מגיל שבע ועד גילאי תיכון), שיושבים מול ילדים אחרים ונחשפים, משתפים לראשונה את התחושות שבוערות בתוכם מאז שאיבדו את האדם שקרוב אליהם. ילדים, כמובן, הם ההשתקפות הטהורה ביותר של טבע האדם - מבטיהם התמימים ישברו את לבכם, כמו גם המשפטים הפשוטים שיוצאים מתוכם, טעונים ברגש הכי גולמי שיש.

ילדה אחת מתארת את תחושת האובדן כאילו שמישהו מגיע ומוחץ את הלב שלך ומשחרר, ומוחץ ומשחרר פעם אחר פעם. ילד אחר מתאר את תחושת הכעס שלו על כך שאמו לא נפרדה ממנו לפני שנפטרה. ילדה אחרת פשוט מכריזה, בפשטות, שהיא בסך הכל מתגעגעת לאמא שלה.
כאשר מבוגרים מתמודדים עם אובדן הם עוברים חמישה שלבי אבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בפחות משעה מצליחה "קייטנת השכול" לסחוף אותנו, הצופים, אל תוך אותו התהליך שמתרחש בעבור הילדים במהירות ובו-זמנית, בלי מגננות ובלי מעצורים. הסרט, כמו גם הקייטנה עצמה, בוראים עולם שלם ומוגן, כואב אך מעורר תקווה בו זמנית, חכם ומעורר הזדהות, שעוסק בצורה חד-משמעית בנושא שלאף אחד אין באמת אומץ לגעת בו. רק אל תשכחו את קופסת הטישו. לטובתכם.
"קייטנת השכול" זמין לצפייה ב-yesVOD
שידור נוסף בערוץ דוקו yes ביום שישי, 21.11, 21:30
