בין רוח לריאליטי: מיקיאגי כבר לא נער שוליים
לא סובל שקרים, הישגיות יתר, את קירות הבטון של תל אביב ואת המרדף אחר הנעורים: מיקי הירשמן, הלא הוא מיקיאגי, מוצא את מקומו בין אנונימיות לאור הזרקורים, בין המושב השקט בשרון לעיר התוססת, בין הפסיכוזות של "האח הגדול" להוצאת אלבום חדש
באחד מבתי הקפה בתל אביב, שכבר שינתה פניה וזכתה לגיבורי תרבות ולאלילי פופ חדשים, אני יושבת מולו. הוא, אחד המוסיקאים המרתקים שידעה העיר, אניגמה שלא פוענחה עד תומה; אני, תוהה על קנקנו. כשאני מרחיקה ממנו מעט את מכשיר ההקלטה, על מנת שיחוש בנוח, הוא צוחק. "נראה לך שזה מה שיפריע לי? ב'האח הגדול' היו עליי אלף מצלמות".
עוד כותרות ב-nrg:
האמת על קורט קוביין: תיעוד נדיר של סולן נירוונה
פעילות פמיניסטיות איימו על חייה של משוררת
HBO נגד הסיינטולוגיה: נשכור 160 עורכי דין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשלב כלשהו, המודעות למצלמות מעט נחלשת, לא? אתה לא יכול להיות סופר-מודע כל הזמן.
"אני לא, אבל אני חושב שהיו שם כאלה שכן", הוא משיב. "הרגשתי שהיו כמה אנשים, בלי להיות צהוב ולנקוב בשמות, שקמו בבוקר וחיפשו את המצלמות, וכל מעשה שעשו היה מכוון אליהן. אלה אנשים שכנראה גם ביומיום שלהם הם ככה, 'פוקוס אוריינטד', שחושבים תמיד להגיד את המילה הנכונה ברגע הנכון, כי זה גורם לתגובת שרשרת מצד האחרים, שהיא לתועלתם. יש בזה משהו טיפה פסיכוטי, עניין של שליטה, ניסיון לעשות מניפולציה על הבנאדם כדי שיחשוב אחרת. אבל תראי, בסופו של דבר זו טלוויזיה, זה עובד".
ואתה, לא נכנסת לבית 'האח הגדול' בהחלטה שתאמר את הדבר הנכון, תעשה את הפעולה הנכונה שהמצלמה תקלוט?
"תראי, אני נורא אוהב טלוויזיה וריאליטי, ולכן, כשבאתי לשם באמת אמרתי לעצמי שאני מכיר ריאליטי ומכיר את השטיקים הקטנים, כך שכשיגיע הרגע הנכון, אעשה איזו הגזמה שתצטלם ממש טוב, ואדע מה להגיד ומה לעשות. אבל אחרי יומיים, בערך, הבנתי שזה לא עובד ככה, ושלחיוב או לשלילה, מה שיראו זה באמת מי שאני, כי אני פשוט לא באמת מכיר אפשרות אחרת. אז באופן שבו הגבתי למצבים בתכנית, הוא אותו אופן שבו הייתי מגיב לסיטואציה דומה בחוץ. אני באמת כזה - אני 'לייד באק', וראו את זה, יש לי ציניות, שגם את זה ראו", הוא מחייך.
"הרבה אנשים, אגב, חשבו שאני פסימיסט בגלל אמירות שלי, ואני ממש לא, אני פשוט מסרב לייפייף דברים. הנטייה הטבעית של האדם היא להסתכל על סיטואציה שלא נוחה לו ולומר לעצמו 'אפשר להסתכל על זה גם אחרת', אבל אצלי זה לא עובד ככה, אני לא מסוגל לומר לעצמי את זה, אם לא זה המצב. אז זה גם מה שגורר תגובות כלפיי – או שאנשים נורא אוהבים את האמיתיות הזאת, או שהם לא סובלים אותה".
זה מרגיז אנשים, משום שאתה מעמת אותם עם המציאות. באיזו זכות, הם ודאי חושבים, אתה בא ומנפץ את העולם כפי שבחרו להציג אותו לעצמם.
"בדיוק, וקשה להם עם זה, ולפעמים קשה להם איתי. מה שהכי קשה לי ומה שאותי הכי מעליב, זה שאנשים משקרים לגבי עצמם וחושבים שאני לא רואה, זה יכול פשוט להוציא אותי מדעתי. יצא לי, ואני פותח עכשיו נושא שבשבילי הוא כאוב - דיאטה, יצא לי כמה פעמים, במהלך חיי, לפגוש אנשים שיושבים וזוללים ואומרים 'אוי, כמה קשה לי לשמור על דיאטה'. ומה, אני לא רואה אותם טורפים כמו אני לא יודע מה? אז אני סותם פעם אחת, אבל עוד מילה כזו מצידם, ואני מתקיף. זה זלזול באינטליגנציה שלי. זו בדיוק התכונה שאני לא יכול לנטרל בעצמי, ואני משלם עליה לפעמים מחיר יקר. אני לא יכול לשלוט בזה", מודה הירשמן.
אתה יודע, עם הזמן, אדם מגלה אילו תכונות כדאי לו לאמץ ואיזה תכונות משתלם לו, חברתית, להשיל מעליו.
"כן, נכון, אבל לאנשים יש שני סוגים של תכונות - תכונות שהן בדי. אן. איי. שלהם ותכונות שמתווספות במהלך השנים, ובהן אפשר לעשות שינויים. זו תכונה שאני כנראה כבר לא אוכל לשנות בי".
"אני חייב להגיד לך שלא ראיתי עדיין את התכנית", הוא מפתיע כאשר אני שואלת אותו מהי דעתו על האופן בו הוצג ב'האח הגדול'. "עשיתי פאוזה מהעיסוקים שלי, נכנסתי ל'מאקו' והתכוונתי לראות, לעשות מרתון 'האח הגדול', אבל זה מלווה בכל כך הרבה פרסומות, שלא יכולתי. אמרתי 'נו מור'. אני מתכוון לבקש מההפקה שתביא לי דיסק עם הפרקים, ואז אשב ואראה.
"מעניין אותי לראות את העריכה. זה אולי נשמע מוזר, אבל לדעתי, כל מי שתשאלי שם בבית, יגיד לך שיש התרחשויות ששודרו שהוא לא כל כך שם לב אליהן כשהן קרו. רוב הזמן לא קרה שם כלום, כל הזמן אמרנו 'איך עושים מזה תכנית?'. זה כמו, נגיד, המשולש הרומנטי המדובר - הבית לא הרגיש את זה כמעט. המצלמות ראו את זה, אנחנו הרבה פחות, ולא ידענו שיש לזה כזה כוח בחוץ.
"קראתי קצת ממה שכתבו על התכנית ועליי. השתדלתי לא להיכנס יותר מדי לפורומים שנגעו בנושא, רק עברתי, קראתי כותרות. באופן קצת שחצני, אני אגיד שיש יותר טוב מרע, והפעם, באופן מפתיע", הוא מחייך, "אהיה אופטימי. אם אני רואה ששמונים אחוז מהתגובות אליי טובות, אני בסדר עם זה, ורוב התגובות באמת מאוד מפרגנות, ובחלק מהמקרים גם סלחניות מאוד. ממרום גילי, כבר מבינים שעוד שנייה זה למטה ואף אחד לא יראה את זה".
ההיסטריה שיש סביב 'האח הגדול' חוללה שינוי משמעותי עבורך בתודעה הציבורית? חזר משהו מהטירוף שהיה סביבך פעם?
"מזהים אותי ברחוב, ניגשים אליי, מבקשים להצטלם יחד, אבל למזלי, זה לא דומה למה שהיה אז. זה שונה, זה גם פלח גיל אחר - רוב אלו שניגשים אליי היום הם או מבוגרים סביב ה-25-30 ומעלה, או ילדים, ולא נוער, כמו בימי 'נוער שוליים'. נוער מחפש 'גאליס' ומה שיש היום, אני פחות מעניין אותם.
"שמתי לב לתכונה מעניינת אצל בני אדם, וזה יפה לראות את זה - אלה שלא אוהבים אותי, לא ניגשים אליי. אלה שכבר ניגשים ורוצים להצטלם וכל זה, הם אלה שבאמת מחבבים אותי ושאומרים שהתחברו להתנהלות שלי בתכנית. את יודעת, זה כל פעם מפתיע אותי כשאומרים לי 'ההתנהלות שלך בתכנית' - איזו התנהלות? לא עשיתי כלום, הייתי אני".
יש תגובה שנגעה ללבך במיוחד?
"כן, וואו, אחת התגובות שריגשו אותי הייתה כשנכנסתי לקניון, ניגש אליי גבר ערס, ואמר לי 'אני רק רוצה להגיד לך שעד התכנית הייתי הומופוב, ובעקבות התכנית, כשראיתי שאתה בן אדם, הדעות שלי השתנו לגמרי'. זה נתן לי הרגשה מדהימה, וחיזק את זה שלפעמים, גם זה שלא עשית כלום יכול להשפיע על דעות של אנשים ולגרום לסובלנות מסוימת".
על זה לא דיברו באופן רשמי בימי 'נוער שוליים', למרות שאתה עצמך אמרת שזה היה אמור להיות ברור לכולם.
"היה המון עניין סביב זה, אבל התפיסה הצהובה הייתה אז מוגבלת בארץ. תראי, אנחנו מדברים על תקופה שבה היה רק ערוץ אחד, היה רק רשת ג' ורשת ב', והיה משהו נורא שמרני במדיה. ובסופו של דבר, השמרנות הזאת הגנה עליי, בגלל שהיה קונצנזוס, לא נגעו במקום הזה. היה פחד מסוים, אלמנט של כבוד כלפי אמנים, הבנה שצריך לתת להם את הפרטיות שלהם. חלפו מאז 20 או 25 שנה, ועכשיו מה שמעניין זה דווקא אחורי הקלעים. יותר מעניין לראות פאשלות של מדונה, מאשר להקדיש לאלבומים שלה, יותר מעניין להתעסק בסנסציות צהובות מאשר ביצירה האמיתית.
"אני חושב שהיצר המציצני אצל אנשים נורא התחזק. לכן הריאליטי כזה חזק, ולכן ל'האח הגדול' יש כזה רייטינג - זו הרי מציצנות קלאסית, והיא קיימת בתוך כל אחד מאיתנו. כולם היו רוצים לראות מה קורה אצל השכנים שלהם בסלון, למשל. כולנו נופלים כאן, גם אותי מעניין לראות את תמונות העירום של קים קרדשיאן יותר מאשר תמונות שלה עם הבת שלה".
היצר המציצני של הזולת הוא אחת הסיבות לכך שבסוף שנות העשרים לחייו, מאס הירשמן במועדונים שנהג לפקוד לעיתים תכופות ופרש מסצנת חיי הלילה. תחילה מצא עצמו מסתגר יותר ויותר בדירתו שבפלורנטין, ולפני כשנה וחצי עזב את תל אביב לטובת אחד המושבים באזור השרון, החליף את עשן המועדונים באוויר נקי, ואת תחושת המחנק בהרגשה של חופש.
מה גורם לאמן שמזוהה מאוד עם חיי הלילה ומבלה ערב ערב במועדונים הכי איניים, לומר 'נשבר לי, זה נמאס עליי, אני לא רוצה להיות חלק מזה יותר'?
"אני עזבתי, אבל החבורה שהסתובבתי איתה אז המשיכה, כמעט עד היום", מספר הירשמן. "לא יכולתי יותר להיות במקום הזה, של חיי לילה ושטויות. זו התבגרות טבעית בגיל הזה, בעיניי, שבו צריך להתפקס יותר ולהיות מכוון לדברים שאתה רוצה לעשות, לקדם את עצמך.
"הם ראו בי, אני זוכר, מן חנון שויתר על החיים, הזדקן טרם גילו", מבטו מרצין והוא עוצר לרגע את שטף הדיבור. "בגלל התחושה הזו, שכל הזמן יש סביבי ציפורניים שלופות, מצאתי את עצמי מסתגר בתוך תל אביב הסואנת והתוססת. גרתי אז בפלורנטין, ובאיזשהו שלב הבנתי שרוב הזמן אני בבית, מעדיף להיות בפנים, לא לפגוש אנשים. היו מזמינים אותי להשקות ולאירועים, ולא הגעתי, מחשש מה יגידו עליי - איך הוא התבגר, איך הוא השמין, מה נהיה ממנו, איפה הדמות התוססת שאנחנו זוכרים מפעם.
"השינוי היה משמעותי. התנתקתי מזה לגמרי, השכחתי את הדמות הזו, פרשתי בגיל 24 מהתחום, עברתי לתחום האיפור ונעלמתי - לא ראו אותי, לא הסכמתי להצטלם. אני חושב שמאחורי כל זה עמדה ההבנה שאני לא רוצה יותר להיות נכס ציבורי. לא הייתה לי אנרגיה של במה, לא רציתי לדבר על זה אז ולא סיפקתי את הסחורה של סלב. עכשיו אני במקום אחר לגמרי, אבל עשרים ומשהו שנה לא היה את המקום הזה. הסתכלו עליי בתור זה שפעם היה אחד מהם, ופתאום הוא פרש".
לפני שנה וחצי עשית צעד נוסף ועזבת את תל אביב, עברת להתגורר במושב.
"קרתה סיטואציה שבה לא הייתה לי ברירה, והייתי חייב לעזוב את הבית בפלורנטין. אבל לאורך כל השנים, זו הייתה הפנטזיה - חופש. אני בעולם הרוח, והחיים העירוניים מלאים בבטון. כשהייתי נוסע ללמד איפור בבאר שבע, הייתי רואה את המדבריות, ופתאום מרגיש יותר נוח. ולא רק בגלל המרחבים, אלא גם בגלל שזו לא תל אביב. הייתי נכנס לפני השיעור לקניון ורואה שכולם נראים בערך כמוני - בתחילת הארבעים, עם כרס, קצת קמטים, רגילים, ואף אחד לא מסתכל עליי.
"ואז אמרתי לעצמי – רגע, זה הנורמאלי, והמרדף הזה אחרי הארבעים קילו של תל אביב, אחרי הנעורים והבוטוקס, הוא הלא נורמאלי. יותר מ- 25 שנה הייתי בתל אביב, משאת נפשי כילד מפתח תקווה, ופתאום החלטתי לוותר על הכל ולעבור למושב. משהו בניתוק הזה קסם לי. ראיתי את המקום ואת הבית ואמרתי לעצמי - זה מה שאני רוצה".
איך מהאנונימיות הזו ומההתרחקות ממרכז העצבים התל אביבי, חזרת מבחירה למקום בו יש עליך כל כך הרבה מצלמות?
"דווקא בגלל שעזבתי, זה התאפשר מבחינתי. אם עדיין הייתי גר בתל אביב, הייתי מאוד מפחד להשתתף בתכנית כזאת, אבל בזכות המחשבה שברגע שאני יוצא מהמקום החשוף הזה, אני חוזר למושב ואף אחד לא מסתכל לי בחלון ויש לי ספייס, יכולתי להרשות את זה לעצמי. בתל אביב, כשאתה מוכר, אתה רק מסובב לרגע את הראש ומבחינים בך".
לא רק בביתו שבמושב, כי אם גם בחוג חבריו ומכריו, מצא לו הירשמן סביבה עוטפת וחמימה, המעניקה לו תחושת בית ובו בעת מספקת לו את החופש והמרחב שלהם הוא זקוק.
"לקח לי המון זמן להבין, שבסופו של דבר, בחיים המודרניים אדם צריך ליצור לעצמו סביבה אוטופית, ולהקיף את עצמו באנשים שמבינים ומקבלים אותו, ולבחור לעצמו סביבת מחיה שתועיל לו כמה שיותר. אני מוצא את עצמי יותר ויותר עוטף את עצמי באנשים שנוח לי איתם, שלהם אני לא צריך להראות הישגים כל שנייה.
"מהרגע שנולדנו, מדברים איתנו על הישגים ועל מצוינות – זה מתחיל בזה שתהיה הילד הכי מוצלח בגן ובבית הספר תביא את הציונים הכי טובים, ממשיך בזה שתעשה תפקיד כזה או אחר בצבא, תמצא עבודה ותביא כסף, ואז תקים משפחה עם 2.3 ילדים. אנחנו עוטפים את עצמנו בצורך במצוינות. אנחנו גם כל הזמן מצפים להוכחות לאותה מצוינות, לאותה הצלחה. זו מחלה. לא מספיק להיות מצליחים, צריך תואר, גביע, כסף, משהו שיוכיח את זה. אם יש לי את זה, זה אומר שהצלחתי? אנחנו צריכים כל הזמן להראות לאחרים שהצלחנו? אנחנו משוגעים".
היום, כשיש רשתות חברתיות, הצורך בפידבק הולך ועולה, משום שהוא ניתן להשגה בקלות יחסית. דברים נעשים לא רק עבור תחושת ההישגיות שלנו, אלא גם על מנת לפרסם את זה ברבים ולקבל חיזוקים לכך שהצלחנו.
"לגמרי. ומה שקורה, הוא שככל שנחפש יותר ביטחון, נעשה גול עצמי. מה מעניין אותנו מה אדם שחי במרחק של עשרות קילומטרים מאיתנו אומר עלינו? כלפי חוץ, ההצגה של אותן הצלחות היא חלק מהעבודה שלי, ויש לי פייסבוק ואינסטגרם וכל זה, אבל זה לא החיים האמיתיים".
אז מה, את החובה להציג ולהוכיח בהיבט המקצועי, אתה מצליח להשאיר מחוץ לבית, כמו נעליים שחולצים בכניסה?
"כן, זה מצליח. ואם נתייחס רגע לבית במובן של משפחה, אני חושב שגם שם צריך ללמד לא לחפש את ההישגיות או את ההתאמה לציפיות מסוימות. היה לי ויכוח עם חברים על הנושא ההומוסקסואלי. הם אמרו שלמשפחות שלהם היה קשה מאוד לקבל את זה, ושלקח להם המון זמן לצאת בפניהם מהארון. שתביני, שאני עשיתי את זה בערך בגיל 17, וזה היה הדבר הכי טבעי בבית, אנחנו לא מתעסקים בזה יותר מדי, אבל אני מדבר על זה חופשי והם בסדר ומפרגנים וכל מילה שנייה היא 'אנחנו גאים בך'", הוא אומר, ובפניו ניכר שהוא נרגש לדבר על כך. "אבל זה גם בגלל שההורים שלי מהר מאוד הבינו שאם הם לא יקבלו אותי, הם לא יראו אותי. לא הייתי שוקע ברחמים עצמיים, אלא הופך להיות אנטי. משפחה, תפקידה לקבל את הילד בטוטאליות".
דיברת על הורות. אתה רווק, ללא ילדים - נמאס לך מכך ששואלים אותך כל הזמן על זוגיות והקמת משפחה?
"אני די 'אופן בוק', יש מעט מאוד נושאים שהם טאבו ואני לא מוכן לדבר עליהם, אולי רק מה אני עושה במיטה, בעצם. כאמן יוצר, אני חושב שיש לי מחויבות לחשוף יותר ממה שאדם אחר יחשוף. זו עסקת חבילה - אם אני מכריז על עצמי אמן שיוצר מהקרביים שלו, אז אני לא יכול לשמור את הקרביים שלי לעצמי. לכן, אין לי בעיה לדבר גם על הדברים האלה.
"ילדים הם שליחות. מה שאגיד עכשיו אולי יישמע לך נורא, אבל אתן צריכות ללדת כדי לתת כלי לנשמה. אני לא חושב שילד הוא חפץ, כן? אבל הוא מעין כד שהנשמה יכולה להיכנס לתוכו. אם לא היה לכן היצר ללדת, לדעתי, בעולם המודרני של קריירה והישגיות, לא כולכן הייתן עושות את זה. אבל גם אשת הקריירה הכי ממולחת, באיזשהו שלב הגוף שלה דורש ממנה להביא ילדים".
בוא נדבר רגע עליך בהקשר הזה.
"עליי? אם הייתי אישה, הייתי עושה ילדים, מהמקום הזה של שליחות, אבל היות ואני לא אישה, נכנס כאן המקום של האגו שלי. אני לא רוצה לעשות ילד ממקום של טרנדיות, אם הייתי עושה ילד, אז זה היה מתוך אהבה מלאה. אני רואה הורים שהאמא נכנסה להריון ואומרת – יאללה, נעשה את הילד הזה, ואחר כך הילד מגודל על ידי צי של מטפלות. אני לא פוסל, וכל אחד רשאי לחיות את חייו, אבל אם החלטת להביא לעולם ילד, תעשי את זה מתוך אהבה אמיתית ורצון אמיתי. כאדם שמעביר הכל דרך אמוציות, בשבילי להביא ילד זה חייב להיות אמוציונלי, לא כדי לסמן וי, וגם לא כדי להביא נכד להורים שלי".
וגם לא כי זה יעלה את מעמדך החברתי, בגיל ובמקום מסוים שאתה נמצא בהם.
"בדיוק! זה נורא טרנדי – גייז שמביאים ילדים. תראי, אם הייתי בתוך מערכת יחסים רצינית של שנים שהוכיחה את עצמה, הייתי אומר לך עכשיו משהו אחר. יכול
מה הופך את עניין הזוגיות לכל כך מורכב עבורך?
"אני לא בנוי למערכת יחסים, טוב לי לבד. יש לי בעיות עם אינטימיות. כמו שאת רואה, אני יכול להיות פתוח עם אנשים, אבל כשזה מגיע לאינטימיות פיזית, שם אני נסגר. מראש, אני בכלל לא מאפשר למישהו לתפוס אצלי מקום כזה. אני מודע לזה, אני יוצר את המציאות הזו, זה לא מפתיע אותי שאני לבד. אם הייתי רוצה, הייתי עושה משהו בנדון".
הירשמן אמנם אינו מחפש זוגיות, אך בתכנית רדיו חדשה שעלתה לאוויר לפני מספר שבועות, הוא מנסה לסייע לאחרים למצוא אותה.
"התקשרו אליי והציעו לי תכנית בנושא מיסטיקה, ויש לי חלום של שנים לעשות תכנית שידוכים לגייז, לא יודע למה. כשסיפרתי לידידה, היא אמרה שזו ברכה, להיות מזווג זיווגים, ואמרתי לה שבכנות, לא ראיתי את זה ככה, שחשבתי על זה כשידוכים שיובילו לזיונים. אבל בעקבות מה שהיא אמרה, חשבתי - אולי דרך הזיונים אפשר למצוא אהבה? ואהבה היא דבר מבורך שאני מאמין בו. אז איגדתי את שניהם יחד, מיסטיקה והיכרות בקהילה. אגב, זה מיועד לקהילה, אבל פתוח לכולם. זו לא פרנסה, כן? אבל זה תחביב, זה כיף".
איך התחיל החיבור שלך למיסטיקה ולעולם התקשור? איך קם אדם ומבין שיש לו את זה ושזה מעניין אותו?
"עולם הרוח עניין אותי תמיד. ברגע שהתחלתי לשאול שאלות, חיפשתי בעולם החומר ובלוגיקה, ולא מצאתי שם תשובות לשאלות של נער בן 18 או 20. ואז אמרתי לעצמי, שאולי יש דברים מעבר. הלכתי להרצאות, פגשתי אנשים, ועם כמה שזה עניין אותי, הייתי כצופה מבחוץ, אמרתי לעצמי – זה מסקרן, אבל אני לא שייך לזה, זה לא שלי, זה שלהם. לפני 12 שנה, בערך, הסקרנות שלי בנושא הלכה והתחזקה נורא, ואני זוכר את הפעם המדויקת שבה נפל לי האסימון שאני יכול להיות שותף לזה, ולא רק צופה מהצד.
"אחת התלמידות שלי לאיפור פנתה אליי וסיפרה לי שהיא שרה. היה לה קול מאוד יפה, הקלטנו שיר יחד ובילינו יחד המון זמן. היו לה הופעות במועדונים, וערב אחד ליוויתי אותה למועדון, מספר הירשמן. "בשלב הזה, שתביני, כבר לא יצאתי למועדונים והיה לי מאוד קשה להיות במועדון, כמו שאמרתי. כבר מאסתי בזה, כבר לא שתיתי אלכוהול, העשן הפריע לי. משהו במועדון החשוך והצפוף סגר עליי, וכל זה גרם לי לעטוף את עצמי במן בועה. אני זוכר את עצמי בתוך הבועה הזו – התלמידה שלי הייתה על הבר, ואני הסתכלתי עליה, ופתאום ראיתי עליה שעונים. זה נראה לי מוזר, הייתי חייב לשאול אותה אם יש הסבר למה שראיתי, והיא השיבה לי, בהלם מוחלט, שהיא באה ממשפחה של שענים, דורות על דורות של שענים.
"אמרתי לעצמי שזה בטח מקרי לחלוטין, אבל קצת אחרי זה הלכתי עם חבר טוב לחתונה, ושוב קרה לי מקרה דומה, שאמרתי לחבר דברים עליו שלא סיפר לי, ברזולוציה של שמות. באותה נקודה, אמרתי לעצמי שזה כבר יותר מדי ספציפי, וזה הזכיר לי דברים שראיתי אצל אחרים. אז הלכתי ללמוד אצל תמי גולדשטיין, כי הבנתי שאני מסוגל להגיע למקומות האלה. אבל לא ידעתי איך. היום אני מבין. תראי, אני מתקשר חובב, זה לא המקצוע שלי, אני פשוט אוהב את זה ומשתמש בזה הרבה במפגשים עם חברים, זה עוד נושא שיחה, זה מעניין. יש בזה משהו מרגש", הוא מוסיף, "ואולי זה יישמע לך יומרני, אבל יש בזה שליחות מסוימת - אם יש לי את היכולת למסור אהבה ממישהו שנמצא בעולם הבא ולגרום למישהו להתרגש, לעשות לו טוב, אז למה לא?".
האזינו לסינגל החדש של מיקיאגי "העולם אוהב אותך":
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם