עד פופ: האם סוויפט מצדיקה את ההצלחה?

רגע לפני ש-"1989" יוכרז כאלבום הנמכר ביותר ב-2014, הגיע הזמן לבחון ברצינות את היצירה החדשה של מי שקיבלה פרס מפעל חיים בגיל 23. מתברר שטיילור סוויפט החליטה לנטוש את הקאנטרי ולחתוך סופית לפופ, והמסקנה שלנו? הגיע הזמן לנטוש גם אותה

מקור ראשון
אריאל שנבל | 4/12/2014 13:59 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
בדיוק לפני שנה עמדה טיילור סוויפט על בימת טקס פרסי מוזיקת הקאנטרי שהתקיים כמקובל בבירת הז'אנר, נאשוויל טנסי, וקיבלה פרס מוזר בשם "פרס הצריח". רק אמן אחד בהיסטוריה קיבל את הפרס לפניה, ושמו גארת' ברוקס. זהו מעין פרס–מפעל–חיים–אולטרה–פורטה, שמיועד למי שתרם תרומה מכריעה למוזיקת הקאנטרי במהלך חייו.

עוד כותרות ב-nrg:
ליידי גאגא חושפת: נאנסתי בגיל 19
פושרז: הורים חסרי אחריות, ילדים נטולי כישרון
דרך האמנות: הצצה לחייהם של נשאים וחולי איידס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אז ברוקס היה כבר בן למעלה מ–50, והיה שותף בכיר להעלאתו של הקאנטרי לקדמת המיינסטרים האמריקאי. טיילור סוויפט, לעומת זאת, כפי שמסגיר שם אלבומה החדש, היא ילדונת בת 25. ומכיוון שבגיל כזה עדיין סופרים חודשים, נהיה קטנוניים ונציין שהיא עדיין לא בת 25 (תרשמו את ה–13 בדצמבר ביומן ואל תשכחו לומר מזל טוב), וכבר יש לה את "פרס הצריח" ביד.
אי.פי.איי
פרס מפעל חיים בגיל 23?! טיילור סוויפט אי.פי.איי

סוויפט היא מטאור בסדר גודל שאמריקה לא הכירה הרבה זמן. כמות השבחים והפרסים, מספר האלבומים שמכרה, כתבות השער, הראיונות, האזכורים ושיתופי הפעולה עם אמנים אחרים — הינם בלתי נתפסים. אלא שעד האלבום הנוכחי, כל זה היה שייך לממלכת הקאנטרי. הממלכה הזו, שמשתרעת בעיקר באזורי הפנים של ארצות הברית וחלקיה החקלאיים של קנדה, נמצאת בדרך כלל מחוץ לכותרות ולמוקדי התקשורת הגדולים שמתווכים את אמריקה לעולם, בכלל זה ישראל. כמה מכם שמעו על טיילור סוויפט עד לפני שנתיים, להלן כשהתחילה לגלוש לתחום הפופ? ולהזכירכם, הנערה הזו מתחזקת קריירה מנצחת מגיל 16. איפה הייתם כשהיא התכוננה לבגרות בתושב"ע, הא?

שמונה כוכבי קאנטרי ענקיים עלו על הבמה בנאשוויל כדי להעניק לסוויפט את "פרס הצריח". וכל כך למה? כי כל הסימנים הראו שהיא עומדת לומר ביי ביי למחוזות הקאנטרי שהביאוה עד הלום, ולעבור סופית לעולם הפופ. זה לא שאלבומיה הקודמים התאפיינו בקאנטרי הארד–קור עם צניפות סוסים ושכבות בנג'ו בלתי נגמרות, אבל מקצבי הקאנטרי ואווירת נערת הכפר שמחפשת קצת דיכאון בקצה שדה התירס האינסופי תמיד הייתה שם, בלחנים ובמילים. נאשוויל שלפה את הקלף האחרון שנותר לה בשרוול כדי להשאיר את התרנגולת מטילת אלבומי הזהב הזאת קרוב–קרוב אליה.

- טיילור עושה בושות בטקס הגראמי

עטיפת האלבום
אחת האלבומים הנמכרים של השנה מחזיק שיר וחצי טובים בקושי. ''1989'' עטיפת האלבום

זה כמובן לא עזר. "1989" הוא אלבום פופ נטו, מהונדס ומסונתז להפליא, שלא נותר בו כמעט דבר מסוויפט של פעם, כלומר, של עד לפני שנה. השיר הראשון מכריז על כך באופן הכי פשוט, שלא לומר פשטני, שאפשר: "ברוכים הבאים לניו יורק" הוא הצהרת כוונות ברורה של סוויפט, שבמקביל גם קנתה את אחד הפנטהאוזים היקרים במנהטן, הפכה ל–BFF של הבחורה הכי נכונה כרגע בעיר, יוצרת "בנות" לינה דנהאם, והעיר נאשוויל נבוכה.

הבעיה היא שלא רק נאשוויל נבוכה, אלא גם כל מי שמקשיב לאלבום הזה ולא מסתנוור מהעובדה שסוויפט חתומה עליו. במעמדה של הגברת כיום, היא יכולה לעשות 

אלבום מכל ז'אנר שרק תבחר. יש לה את האמצעים, את היכולת וכמובן את מיליון העותקים הראשונים שיימכרו, לא משנה בכלל מה יהיה באלבום. אבל בסוף–בסוף, מה לעשות, ישנה המוזיקה.

"1989" הוא פשוט אלבום פופ לא מספיק טוב. הסינגל "Shake it Off" אכן לא רע, אבל זהו בערך. שתי הפנינים האמיתיות נמצאות רק בגרסת הדה–לוקס של האלבום, רצועות מספר 16 (New romance) שהוא שיר סיום מצוין שממתיק מעט את הגלולה המרירה, ועוד לפניו רצועה 14 (Wonderland) — השיר הטוב באלבום: מקפיץ ואנרגטי, שבו קולה של סוויפט סוף–סוף לא הולך לאיבוד. עוד כמה שירים כמו "Wonderland", ואולי נסלח לה על נטישת הקאנטרי. ואולי לא.

 















בקרו בדף הפייסבוק של מגזין מוצש
וגם בדף הפייסבוק של nrg תרבות

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק