ראשי » תרבות » טלוויזיה

ירושלים בוערת: מדריך מזורז לבלגן בעיר הקודש

תוכנית מיוחדת של "מבט שני" סיקרה את המצב הבלתי האפשרי בבירה תחת הכותרת "מלחמת דתות בירושלים". במרכז המדריך לאפוקליפסה עמדו שתי כתבות שטח, שתיהן מעניינות ושתיהן מדכאות לאללה. או כדי לשמור על איזון בכתבה: מדכאות לאלוהים

ברוכים הבאים לספר הבישול המזרח תיכוני: לוקחים את העיר הקדושה ביותר ליהדות, שהיא גם השלישית בקדושתה לאסלאם. מוזגים פנימה את קיצוני שני הצדדים, מערבבים טוב טוב, מחממים ומגישים. התוצאה של התבשיל היא תקופה סוערת במיוחד בעיר הבירה.

עוד כותרות ב-nrg:
• אלו הסרטים והסדרות הטובים של 2014
• הומור בריא: הנשיא אובמה צוחק על עצמו
• חם מהביצה: עומרי חיון רץ לכנסת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"מבט שני" תרם את שני הסנטים שלו לדיון בנושא, בתכנית שזכתה לכותרת "מלחמת דתות בירושלים", ושודרה אמש בערוץ הראשון. מעין מדריך מזורז לבלגן בעיר הקודש, שבמרכזו עומדות שתי כתבות שטח. שתיהן מעניינות ושתיהן, כל אחת בדרכה, מדכאות לאללה. או כדי לשמור על איזון בכתבה: מדכאות לאלוהים.

"אלימות לאומית ואלימות דתית" של מנחם הדר, הוא סיור על הקו הדקיק שבין מאבק בין שני עמים לבין מאבק בין היהדות לאסלאם, ומזכיר שבשני הצדדים יש קליינטים לא קלים: מן העבר האחד, החמאס והתנועה האסלאמית דואגים למשמרות של מוסלמים על הר הבית כדי למנוע עליית יהודים, ונוקטים רטוריקה מסיתה. מן העבר השני, יהודים כדוגמת הפרופ' הלל וייס וחבריו לכינוס "הסנהדרין", שדורשים להקים על הר הבית בית מקדש שלישי בדחיפות. ברקע, כמובן, כוחות הביטחון מתרוצצים כמו ילד הולנדי ומנסים למנוע תסיסה.

מדי פעם מצלמתו של הדר תופסת תמונות אבסורדיות ועצובות-מצחיקות, כמו שוטרים ישראלים שנכנסים לערוך חיפוש במסגד, אבל כמובן נדרשים לחלוץ בכניסה את נעליהם, או החפירות של הווקף על ההר שנפסקו בהוראת ישראל, וכעת מספקות לפורעים הערבים שלל חומרי גלם לזריקה על כוחות הביטחון. אבל בואו לפחות נסיים בנימה אופטימית. עמי מיטב, לשעבר רכז השב"כ בהר הבית, מה בפיך? "אני לא יכול להוכיח לכם שבהר הבית התחיל העולם, אבל תסכימו אתי שאם יש מקום אחד שיכול לגרום לכך שהעולם ייגמר, זה כנראה המקום הזה". תודה, עמי.
 

"האינתיפאדה של העוני" של ניסים מוסק כבר יורד מההר אל העם: קן הצרעות שנקרא מחנה הפליטים שועפאט, שבאופן מאוד מאוד הגיוני נמצא תחת ריבונות ישראל.

נוסעי הרכבת הקלה, שכבר יודעים שכל מעבר בשכונות הערביות חושף אותם למטווח של אבנים ובקבוקי תבערה. רכב ה"בואש" המשטרתי שנוסע בלילה ומתיז נוזל מסריח לכל עבר, כאמצעי ענישה קולקטיבית למידי האבנים של עיסאוויה.

עוני, הפקרות והיעדר ריבונות זועקים מכל עבר. נכון שלא מעט איוולת ישראלית נשקפת מהכתבה, והיא כוללת כמה מרואיינים שתמונתם מופיעה ליד הערך "ימין קיצוני" במילון. ובכל זאת, בכמה נקודות נדמה שהבמאי מאמץ באופן אוטומטי מדי את הנרטיב הפלסטיני, ואת האשמת הצד הישראלי באחריות כמעט בלעדית לתסיסה בעיר. אבל אני רוצה שוב לסיים בנימה אופטימית. נעבור אליך, פרופ' אריה אלדד: "התואר שהדביקו לירושלים, 'עיר השלום', הוא פרופגנדה ושקר. ב-4000 שנות ההיסטוריה של ירושלים לא היה כנראה יום אחד של שלום. זו מלחמת דת, ולכן החדשות הרעות הן שאף פעם לא יהיה פה שלום". תודה, פרופסור.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...