עירית לינור: "רק מיעוט יכול להתפרנס מכתיבה"
לעירית לינור ולגלית דיסטל אטבריאן, החובקות כל אחת ספר חדש, יש מה לומר על כל דבר כמעט - ספרות, טבע האדם, חטאים ופוליטיקה. מכיוון שהן גם חברות טובות, עם ההכרזה על מועמדי פרס ספיר הושבנו אותן לראיין זו את זו. שיחה בעצימות גבוהה
עוד כותרות ב-nrg:
בנות 70 ויותר גמישות מכם
הרב פרידמן ילמד אתכם הכל על סקס
הטיול הגדול: אהבה ותיעוב בלאס וגאס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני שהיא נסעה ללמד בחו"ל עשינו לה מסיבת פרדה וגם את היית שם. ניגשתי אלייך ואמרתי לך שעכשיו אני אחראית עלייך ושגיל ואני החלטנו שכל עוד היא בחו"ל נעשה עלייך העברת בעלות מסודרת, וכשהיא תחזור תהיה משמורת משותפת, ונתתי לך את הטלפון שלי והודעתי לך שמעכשיו אנחנו חברות. ומה עשית? לא התקשרת! הייתי צריכה לחזר אחריך כמו איזה בחור. חוץ מלהגיד לכל העולם "עירית לינור נתנה לי את הטלפון שלה", לא עשית כלום!
גלית: גיל לא מחבבת אותי, היא אוהבת אותי אהבת נפש. ואני בהחלט זוכרת את הערב הראשון שלנו, הייתי נינוחה ומשוחררת כמו תוספתן. נסעתי לירושלים תוך התקף חרדה מסיבי כי שנים הערצתי אותך וכשאני אומרת הערצתי אני מתכוונת לזה שהייתי מאוהבת בך בסתר. ואז בסוף הערב כתבת את מספר הטלפון שלך על פנקס הצ‘קים שהיה לי בתיק כי לא מצאנו דף אחר. והלכתי לישון עם פנקס הצ‘קים וקמתי איתו ואפילו שקלתי למסגר אותו כי ידעתי שלעולם לא יהיה לי אומץ להתקשר אלייך והיה לי ברור שאת לא תתקשרי ולכן מבחינתי הפנקס הזה היה העדות היחידה לזה שכמעט הפכנו לחברות. ואז את התקשרת! ומאז את לא מפסיקה להתקשר!
לפעמים זה עדיין מוזר לי שאת חברה טובה שלי, אבל רוב הפעמים את עירית שלי הקטנטונת, שאיתה מדברים שלוש פעמים ביום על שום דבר או על הכול, ולפעמים אני אפילו אומרת לך לסתום כי אני עסוקה במשהו ואת מפריעה לי, כמו עכשיו נניח, וזה מוזר! כי את עירית לינור!
עירית: שום דבר הוא לא תירוץ לא לדבר איתי. באמצע מה אני מפריעה לך עכשיו?
גלית: את מכירה אותי ולכן יודעת היטב שכרגע את מפריעה לי לבהות. אני חושבת שמלאכת הבהייה סובלת מדימוי שלילי בחברה המערבית המטורללת של ימינו שמקדשת מטומטמים שרצים לשום מקום על הליכון. אני אישית חייבת לבהות לפחות שעתיים ביום אחרת אני לא מתפקדת. יש אנשים שהופכים למפלצות כשהם לא ישנים מספיק, יש כאלה שהופכים למפלצות אם הם רעבים, אני מפלצת איומה כשנגזל ממני זמן הבהייה היומי שלי. עכשיו למשל אני בוהה בעלים שנשרו על הדק בגינה שלי ובמקום לחשוב מחשבות פילוסופיות על עלים ושלכת אני חושבת שמישהו יצטרך לגרוף אותם והמישהו הזה הוא אני. מצד שני, אם אסתובב לאחור אאלץ לבהות בכיור ויש בו עדויות חד משמעיות לעובדה שהכנתי היום שניצלים לילדים, אם כך - עדיף שלכת.
עירית: השנה נכנסת לרשימת המועמדים לפרס ספיר. אני אעשה חיקוי של מראיין צמרת ואשאל: מה עובר לך בראש כשאת שומעת את הבשורה?
גלית: זה באמת תפס אותי בהפתעה. זה לא שלא ציפיתי, פשוט לא חשבתי על זה ואז הגיע טלפון משום מקום ואיתו הבשורה. אני לא אתחסד ולא אתיפייף - הכרה זה דבר חשוב ומחמיא. לסופרים, בעיקר בארץ, יש מעט מאוד תמורה ממשית לפועלם, בעיקר אחרי חוק הספרים שהיה אמור להיטיב עִמם ובסוף עשה את ההיפך. את הטווס ("טווס בחדר מדרגות") כתבתי כחמש שנים, זה חתיכת פרויקט וכל סוג של הכרה הוא מבורך, בטח כשזה מגיע עם מענק כספי משמעותי בצד כמו פרס ספיר.
עירית: נו באמת, את הולכת להצטרף למקהלת התלאובות על למה אי אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים? כי אי אפשר! זאת לא עבודה. רק מיעוט קטנטן יכול להתפרנס מכתיבה, ובטח לא במדינה קטנה כמו ישראל. עמוס עוז עובד, א"ב יהושע עובד, גרוסמן עבד שנים ברדיו, אני עובדת, את עובדת. כל הסופרים עובדים. מישהו חייב לנו משהו רק כי החלטנו לכתוב ספר?
ובקשר לחוק הסופרים, אני מתנגדת לו כי אני ממש לא חושבת שהמדינה צריכה להתערב בשוק החופשי, אבל חלק מהתלונות כלפיו ממש עצבנו אותי. רצה הגורל ובתקופת ה"ארבע במאה" לא יצא לי אף ספר. כל חמשת ספריי נמכרו בעשרות אלפי עותקים כל אחד וכולם יצאו בתקופות שבהן מחיר הספר היה די קבוע ודי גבוה. אז בשבילי המשמעות המעשית של חוק הסופרים היא ששום דבר לא השתנה מ"שירת הסירנה" ועד "גברת ורבורג".
רק שפתאום נראה כאילו המחשבה על מחיר מלא לספר נראית משונה, חסרת תקדים, פוגעת בסופרים. באמת? יצאו ספרים לפני הארבע במאה, היו רבי מכר לפני הארבע במאה. לא קרה כלום. עבדתי אז ואני עדיין עובדת.
גלית: מישהו אמר לי לפני כמה זמן – הנה בבקשה, רדפתם בצע, את וכל שאר הסופרים, ביקשתם יותר על כל ספר ועכשיו אכלתם אותה ושזה ילמד אותך לקח. אני לא מבינה את הטיעון הזה, "אז החלטת לכתוב ספר ולמה שישלמו לך על זה". אותו טיעון תקף לגבי מי שהחליט להיות רופא ולמה שישלמו לו על זה, או מישהו שהחליט להפוך לשף ולמה שישלמו לו על זה. מסתמן שרק מי שכותב ספרים לא אמור לצפות לשכר שיאפשר לו תנאי מחיה בסיסיים.
הספר הראשון שלי "ואם היו אומרים לך" מכר כמה עשרות אלפי עותקים, הוא עדיין נמכר לא רע בכלל. אם הייתי מנסה לחשב כמה הרווחתי על כל שעת כתיבה, לא הייתי מגיעה לשכר מינימום של גימנזיסט שהופך המבורגרים במשרת משמרות בחופש הגדול. הצרה הגדולה יותר היא שזה לא יפה להתלונן על זה, כי הרי אנחנו אנשי רוח וספר וכסף לא אמור לעניין אותנו, רק האמנות שאנחנו עושים. אני זוכרת שבאחד הראיונות האחרונים של דליה רביקוביץ', שאל אותה המראיין "מה מעסיק אותך באמת?". הוא כנראה ציפה שהיא תענה "המשמעות האונטולוגית של הקיום הרוחני", אבל היא ענתה מיד – כסף, כסף זה מה שהכי מעסיק אותי בחיי היומיום. הערכתי אותה מאוד אז והיום אני גם מבינה בדיוק למה היא התכוונה.
עירית: כל אחד שמכיר אותך יותר משלוש דקות יודע שאין בך טיפת נוירוטיות או דיכאוניות ושרק צריך לבקש ומיד תעשי חיקוי של דוס משחק כדורגל, רצוי באמצע הרחוב. אבל ב"ואם היו אומרים לך" כתבת על אמא שמתמודדת עם החיים עם בן אוטיסט, ב"טווס בחדר מדרגות" יש לך משפחה שיש בה הכול – גילוי עריות, התעללות בילדים, הזנחה הורית פושעת, אלימות - איך יצא שבתור סופרת את כותבת על נושאים כל כך רציניים?
גלית: מכירה את משפט הפתיחה "בובה יש לך משהו עצוב בעיניים?", אז אם היו מתחילים איתי ככה הייתי מתאהבת בהם במקום. אני בן אדם שמח, לא נוירוטי ומאוד ילדותי, זה לגמרי נכון. מצד שני, מה שמקודד אותי מהבפנוכו זה מחשבות די עצובות. החיים הם נהר של סחלה ארוך ולא רגוע, האנושות באופן כללי אינה נחמדה והיא עושה דברים לא נחמדים. טבע האדם בבסיסו הוא גם מופלא אבל גם חתיכת אללה יסתור וכתוצאה מכך קורים דברים יפים אבל גם מכוערים נורא. זה מעניין אותי, גם כשאני קוראת וגם כשאני כותבת. אני כמו הסקרנים האלה שחייבים להאט את הרכב ולהציץ בתאונת הדרכים. אז אני כותבת על “תאונות דרכים“ במפגשים בין בני אדם. מצד שני אני מקפידה לשזור את החן האינפנטילי שלי גם כשאני מתעסקת בתכנים הקשים ביותר.
עירית: את יודעת שבתוך כל הסיפור הקשה של "טווס בחדר מדרגות", הופתעתי לגלות עלילת משנה מאוד רומנטית. גבר שמחזר בנחישות אחרי עלמה מסויגת ומתוסבכת, ולא מוותר עליה. חשבתי שזה נורא מתוק, ומאוד לא אופייני לך. הרי את לא בחורה רומנטית, ואני אומרת את זה בהערכה רבה, כי אחרי שנים של מחשבות ורודות על רומנטיקה הגעתי למסקנה שאהבה זה פשוט להישאר. לא פרחים, לא טיולים על החוף, לא הצהרות נרגשות ולא חתונות עם בר אקטיבי בשקיעה. פשוט להישאר. יש לנו ויכוח על זה?
גלית: אני חושבת שהוויכוח היחיד שיש לנו הוא על ההגדרה מה זה רומנטי. שתינו בחורות מאוד רומנטיות, רק בעוד שנקיא בצוותא על מי שישורר לנו שיר ויחרוז לנו חרוז – נרכין ראש כעלמות מבוישות כשהגבר שלנו ישחרר את הסתימה בכיור או יתקן לנו את המדיח. גבר עם דיבל (מה זה באמת דיבל?) ומקדחה זה רומנטי, מצד שני גבר שמורט גבות כדי להיות יפה למענך זה לא רומנטי ולא שרמנטי. שתינו נשים שעברו דבר או שניים בחייהן ולכן הערכים שלנו, גם בתוך התחום הרומנטי, הפכו לקצת שמרניים ומשעממים – תאהב, תישאר ותדע כיצד להתנהל עם פומפה. אגב, הכי רומנטי זה גבר שיהרוג למענך איזה ג'וק ג'ינג'י בשעת ערב קיצית ומבושמת.
עירית: "טווס בחדר מדרגות" נפתח בדיון על שמות פרטיים ומשמעותם, שזו דרכי לומר שכנראה אף אחד חוץ ממך לא היה מעז לעשות קבב מאנשים שמתהלכים עם שם כמו "בוורלי פיטוסי" או "לורן עמיזאדה". את חושבת שאת יכולה לפתח את נושא השמות ולהעליב עוד יותר הורים יצירתיים? תעשי את זה בשבילי. זה חשוב לי.
גלית: את העניין המצער של שמות מיוחדים אני נוטה לחלק לשני חלקים: קיימות משפחות פריפריה קשות יום שאחת מדרכי המילוט שלהן היא להעניק לילדים שמות של שחקני אופרות סבון אמריקניות כמו בוורלי, סטפני, שון, או במקרה הקיצון בספר שלי – איב, סאן ולורן. כשזה מגיע עטוף בשם משפחה לא אנגלוסקסי, נוצר שם מלא שיש בו דיכוטומיה שלא לומר אוקסימורון. במקרים האלה מדובר בסוג של עיוורון חברתי, שדווקא גורם לי לחוש סוג של חמלה.
לעומתם קיימים השמות של האנשים שלא חסר להם דבר מלבד רצון עז להיות מיוחדים, בעיקר בעיני עצמם. כדי להגיע למטרה הנכספת הזאת הם ממציאים לילדים שלהם שמות שבא למות – ג'אז, דולפין, מפתח סול או ממטרה. ואילו אני אומרת – פעם כדי להיות מיוחדים היה צריך לכתוב רומן גדול או לצייר ציור שיש בו מהאלמוות. היום, כל מה שצריך זה לקרוא לילד שלך "קרישנה" וככה אף אחד לא יחשוד שגדלת בפתח תקווה. בפרסית קוראים לזיוף הזה סוזמון, ואין דבר שמעביר אותי על דעתי יותר מאנשים מסזמנים, בעיקר כשזה בא על חשבון הבריאות הנפשית של הילד שלך בהפסקות בית הספר.
אפרופו הורות גרועה אני רוצה לדבר רגע על ההורים של הגברת ורבורג, כי הם שתי דמויות שריתקו אותי. הפתולוגיות הקטנות שבתוך התא המשפחתי הן עניין שמצוי בספרים רבים, גם ב"טווס בחדר מדרגות" העניין הזה מהווה את הליבה של הספר, אבל אני כתבתי את שני ההורים הגרועים שניתן להעלות על הדעת. את לא, את פלירטטת עם זה, התחושה הייתה שמדובר בשני הורים מנותקים, אבל לא לגמרי. כל אחד מהם, מסיבותיו הוא, היה סוג של נוכח נפקד בבית ככל שזה נוגע לילדים. מצד אחד לא הייתה הזנחה – הם דאגו לאוכל על הצלחת, לבגדים נקיים, לבית - מצד שני הייתה הזנחה רגשית לא מבוטלת. מה מצמד ההורים הזה הפך את גברת ורבורג למה שהיא, אם בכלל?
עירית: תראי משהו מצחיק: אני בכלל לא חשבתי שהם הורים גרועים, או אפילו קרובים לזה. בעיניי הם הורים רגילים לגמרי, שאוהבים את ילדיהם בצורה רגילה לגמרי, רבים איתם על מה שהורים רבים עם ילדים, לכל אחד מהם יש הקלקולים והפגמים שלו אבל הם לגמרי בסדר. רק מה – לגברת ורבורג יש קלקול משלה והוא חוסר היכולת לזהות מתי הכול בסדר. או שאולי היא לא מבינה ש"הכול בסדר" זה טוב, ובכל מקרה שזה בסיס איתן לחיים.
יכול להיות שזה בגלל שרוב חייה היא מרגישה שולית. היא מהאנשים האלה שמתעניינים באחרים אבל חושבים על עצמם שהם משעממים. היא לא מבינה את החשיבות שלה בחיים של האנשים סביבה. היא מין בחורה כזאת שמסבכת דברים שלא לצורך ומתעסקת יותר בסגנון מאשר במהות. יש לה הורים טובים, ואחר כך אמא חורגת טובה ונישואים טובים. פשוט לוקח לה המון זמן עד שהיא מבינה ומעריכה את זה.
גלית: כשגברת ורבורג בוגדת בבעלה את ממררת את חיי הקורא כי אין לו קתרזיס - אי אפשר לשנוא אותה, אי אפשר גם לחבק. הצלחת ליצור מצב ביניים שלא נותן מנוח. כמי שמכירה אותך אני חייבת לשאול - כעסת עליה בהקשר הזה?
עירית: בכוונה לא הענשתי אותה, ולא כי אני בעד ניאוף. הרי אם יש משהו שאני שונאת זה כשמציגים בגידה כמו משהו קסום בסגנון "הלכתי אחרי הלב שלי", וכמובן – אני פשוט לא סובלת ספרים או סרטים שבהם הדרך הנכונה להתמודד עם ניאוף היא שהבוגד מתוודה, אבל מקבל נקודות על כנות וכולם ואשתו סולחים לו. אני לא רואה את זה ככה, בטח שלא מבחינה ספרותית. אם אין מקום לחוטאים בספרות, אז אני לא מבינה איפה כן.
וחוץ מזה, בעולם של גברת ורבורג מגיע לבעלה שהיא תבגוד בו, כי בתוך נפשה אין מוקדם ומאוחר – יש אוסף של חוויות בעוצמות שונות, והבגידות הישנות שלו עדיין חורכות את נשמתה שנים אחר כך. אז מבחינתה יש לה חשבון איתו שלא בא על פתרונו, ורצון – דפוק לגמרי לטעמי, אבל אין לי עניין בגיבורים מושלמים - לאזן את המשוואה, והיא עושה את זה בדרך שלא גורמת לה עונג, אבל מצד שני נותנת לה תחושה של צדק. ואנשים שיש להם עניין מופרז ב"צדק" - הרבה פעמים עושים שטויות.
נתקלתי בכמה קוראות שכעסו עליה מאוד והיה להן קשה לחבב אותה בגלל הבגידה, והרגישו כאילו כפיתי עליהן להזדהות עם חוטאת. לא תופתעי אם אגיד לך שכולן היו דתיות. אחת מהן אפילו כתבה שהספר גרם לה לשמוח שהיא עזבה את העולם החילוני המושחת. אבל בלי קשר לחילוניות או דתיות, האמנות לא יכולה ולא צריכה להימלט מחוטאים, והדיון האמנותי בחטא שונה מאוד מדיון שמקיימים בסלון, או בישיבה, או בשיעור פילוסופיה.
בספרות – ובעצם גם בחיים, נראה לי – את יכולה לחבב גם מישהו שחטא, בלי להעלים עין מהעובדה שמדובר בחטא. אני מתייחסת לניאוף בחומרה רבה מאוד, ומתחלחלת כשאנשים מתייחסים אליו בקלות דעת, כאילו זה מין הרגל אנושי קטן וחמוד שלא צריך לעשות ממנו עניין. בעיניי זה דווקא עניין גדול. את בטח תסכימי איתי, כי הרי יש לך מנטליות של ימי הביניים בכל דבר כמעט.
גלית: אני אכן הופכת לרחמים אטבריאן, אבי הפרסי והטוב, בכל שנה שחולפת. כמו שאני רואה את זה יש שלבים אבולוציוניים בנפש האדם – בהתחלה את מורדת בערכים שגדלת עליהם ואכן הייתה לי תקופה לא קצרה שבה האמנתי במחנה השלום, באהבה חופשית, באין אלוהים ובזה שאני מאוד מיוחדג'ת. מאז התבגרתי, התגרשתי, הבנתי שמעט חשיבה עצמאית מרחיקה אותך מאלוהים אבל הרבה מחשבה עצמאית מחזירה אותך אליו, הבנתי שאהבה היא הכול פרט לחופש, שכפי הנראה לצערי אין עם מי לעשות שלום ושצניעות, כבוד למסורת, ובכלל ערכים שמרניים – הם האוונגרד החדש. השלב הבא בהתפתחות הוא לפתח מבטא פרסי ולהתחיל לסחור בבגדים, בעצם את זה אני כבר עושה.
אבל מילא אני, לי יש אליבי, גדלתי במשפחה מסורתית וירושלמית, צרכנית בית"ר שעושה קידוש בשישי. אבל מה איתך? מה האליבי שלך? את הרי גדלת בתל אביב במשפחה חילונית ואשכנזית עד מאוד ועל פי כל התחזיות היית אמורה להיות סמל להגמוניה, טבעונית, שמאלנית ושוחרת חיבוקים, מה קרה לך שהשתבשת ככה? מי לא אהב אותך כשהיית ילדה קטנה?
עירית: זה מוזר שחושבים שפעם הייתי שמאלנית והיום אני ימנית. תמיד הייתי ציונית, ויותר מכול הייתי שמרנית, אבל כשהייתי צעירה זה לא בלט כל כך, ואולי על צעירים הכול נראה מדליק. לדעתי חלק מהשמאל - בטח שלא כולו, אבל זה חלק רועש - זז לכל מיני מקומות שהם יותר עניין של אופנה ורצון להתבדל מהאספסוף מאשר השקפת עולם.
אני ימנית במובן הפרגמטי: הסכם אוסלו נכשל, ההתנתקות נכשלה, להערכתי אין שום דרך להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים בעשורים הקרובים, וצריך להתמודד עם המציאות באומץ, ולא דרך עיניים מצועפות ושירת "הבטחתם יונה". זה לא שאני עוברת להתנחלות, כי את יודעת מה דעתי על ישובים קהילתיים: הם קהילתיים, והם לא בתל אביב.
גלית: תל אביב של טלילה משירת הסירנה ותל אביב של הגברת ורבורג הן שתי ערים שונות. את נולדת בתל אביב ואת חיה בה גם היום, היא השתנתה גם בתפיסה שלך או רק אצל הדמויות שאת כותבת?
עירית: אני יודעת שלתל אביב יש ערך סמלי, אבל מבחינתי זאת פשוט העיר שאני גרה בה, וגם זה לא מדויק, כי רוב חיי עברו עלי בפרברים צפונה מהירקון ויש כאלה שטוענים שזה בכלל לא נחשב תל אביב. אני מכירה אותה טוב, ואוהבת אותה כי אני רגילה אליה ובעיקר ובראש ובראשונה כי היא גדולה. יש בה המון המון המון אנשים, ואני אוהבת המון המון המון אנשים. לא הייתי מסוגלת לגור במקום קטן, עם ועדת מיון קטנה, עם בית ספר אחד, רבע בית קפה – אם בכלל - ואפס אפשרויות להכיר אנשים חדשים בכל יציאה לסופר. תהרגי אותי אם אני מבינה איך הלכת ותקעת את עצמך בבית ביישוב שוליים עם איכות חיים, נוף מרהיב ובית קפה אחד.
גלית: אני מניחה שאני אמורה עכשיו לסנגר על חיי הכפר ולהסביר לך יפה מה הן הרעות החולות שבמדינת תל אביב מוכת האספרסו והניהיליזם, אולם לצערי אינני הכתובת. אני גרה ביישוב קטן שעיר החטאים הגדולה שקרובה אליו היא מודיעין. אני חיה בבירת הקרוקס, מכוניות הליסינג מחברות ההיי טק, אמהות עם אוטו בימבה אחר הצהריים בגן השעשועים הקהילתי, דשא בחצר וכלב שקוראים לו חומי.
כדי לבדל את עצמי מהעדר אימצתי לי כלבה בעלת הפרעת אישיות גבולית וקראתי לה חמדה. עוד דבר שעשיתי זה לחיות כאן תחת אזהרה (עצמית) ולפתח ערגה וכמיהה לעיר הגדולה. בתוך הראש שלי אני לחלוטין תושבת תל אביב או ירושלים, נדמה לי שיותר ירושלים, אני נורא מתגעגעת לעיר הולדתי.
בכל פעם שאנחנו נוסעים להורים שלי לארוחת שישי אני מרגישה את כל הצ'אקרות שלי נפתחות בקטע הזה בכביש 443 שבו מתחילים לראות את השכונות הירושלמיות. אני באמת אוהבת את כל מה שקשור לירושלים, את מבני האבן, את מרכז העיר, את שכונות האליטה, את השיכונים המתפוררים, את הכורדים בשוק, את הדוסים בכותל ובעיקר בעיקר את מזג האוויר הקריר והנעים שאפשר לפגוש לעתים גם בערבי אוגוסט.
עירית: דיברנו על ספרות וסופרים וטבע האדם ופרנסה, מה שמזכיר לי שאת הרי מוכרת בגדים לפרנסתך כבר שנים. מה למדת בזכות זה על המין האנושי?
גלית: קודם כול למדתי לשתוק, בעיקר כששתי נשים מגיעות ביחד. זה אולי לא יפה אבל אני מצותתת להן ונהנית מכל רגע, יש משהו פשוט קסום בשתי נשים שמודדות בצוותא בגדים, את שומעת על הכול, על הבעל, על הילד בצבא, על החבר החדש. אני כמובן מצותתת עד גבול מסוים ואז מתערבת בשיחה ובגלל שהן קולטות שהן באמת מעניינות אותי הן מצרפות אותי מיד באחווה נשית מתוקה להפליא. בכלל, אני מתה על נשים, פשוט מתה עליהן, בעיקר מאז שהמכירות של "אחותי" הגיעו אליי הביתה והאווירה כאן יותר אינטימית. נשים שאני לא מכירה נכנסות לכאן ותוך חמש דקות אנחנו בכזאת דרגת אינטימיות שרק חסר שנפלה כינים זו לזו. הבלתי אמצעיות השבטית הזאת היא נחלה ברוכה של נשים, גברים הרבה פחות חזקים בזה.
לא יודעת לגבי המין האנושי, אבל על המין הנשי למדתי המון. בעיקר שנשים רזות אומללות יותר מנשים מלאות כשהן קונות בגדים. הן פשוט רואות את האפון שהן אכלו אתמול בלילה מבצבץ מתחת לשמלה והן מאוד מאוד מחמירות עם עצמן. לעומת זאת, באופן מפתיע, נשים מלאות מחייכות אל עצמן מול המראה הרבה יותר ודימוי הגוף שלהן קצת יותר בריא, או סלחני, או משמח. את לא נראית לי אומללה אבל כל כך רזה שזה מעצבן. את צריכה להודות לאלוהי הגנטיקה, או לאלוהים באופן כללי, אם את מאמינה בו בכלל. אז תגידי, מה יותר גרוע בעינייך? עגבנייה בסלט או פונדקאות?
עירית: תשמעי, על עגבניות אני יכולה לצחוק. פונדקאות זה פחות או יותר התחום היחידי שאין לי חוש הומור לגביו, בעיקר כשאני מדברת עם אנשים אינטליגנטים,
קראתי את סיכומי הוועדה שדנה בעניין, ואת רואה אנשים מכל האליטות שמציגים בפניהם את כל הנתונים על מיהן הפונדקאיות, איזה נזק נגרם לרובן, מה המשמעות של שעבוד אישה אחת לחלום של מישהו אחר, כמה זה לא טריוויאלי להרות וללדת ילד ואז למכור אותו. מציגים בפניהם את כל הזוועות שמתרחשות כשגרה כאשר האימהות הופכת לענף מסחרי וילדים למוצר צריכה, וכולם מהנהנים יפה עם הראש וחושבים שתהיה רגולציה והכול יהיה בסדר. אבל אני לא מאמינה שאפשר לעשות רגולציה לרוע, וסחר בבני אדם הוא לא פחות מרוע. אני מאוד חדה בעניין הזה: או שאתה בעד מכירת ילדים או שאתה נגד. ואם אתה בעד מכירת ילדים – סימן שהמצפן המוסרי שלך באמת כבר לא מבדיל בין צפון לדרום ובין טוב לרע. סליחה על הרצינות. באמת שהייתי מעדיפה להתבדח על עגבניות.
הכתבה מתוך מוסף "שבת" של מקור ראשון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם