"מעלה עשן": אלבום השנה שכמעט היה
אלבום הסולו של רועי פרייליך הוא אלבום השנה הישראלי ופספוס ענק, בו זמנית. מעבר לעובדה שחן מרקס מצר על היעדרותו של "מעלה עשן" מחנויות המוסיקה, הוא גם מרגיש שהיוצר בעצמו לא הבין איזה אוצר היה לו ביד
עוד כותרות ב-nrg:
בכורה: שני קליפים בהופעה של לאונרד כהן
מתים מצחוק עם ציפי שביט ואורנה בנאי
דף חדש: טל שגב וברי סחרוף משתפים פעולה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
העובדה שאת הדיסק לא פשוט לקנות מאוד מצערת. פרייליך יצר אלבום שמאפיין דור, אלבום שקשה לשמוע בלי למלמל מידי פעם: "פאק, בן אדם, מאיפה הבאת את הקול שלך?", אלבום מהזן שבעוד עשרים שנה יקליטו מחדש כולל בונוסים ויחסי ציבור נלווים. דיסקים כאלה אנשים צריכים לקנות, לשמוע בנסיעות ברכב, להעביר לחברים. את השירים של "מעלה עשן" תלמידי תיכון צריכים לצרוח בהפסקות, ולזמזם במהלך השיעורים. חיילים צריכים לתכנן אפטרים מסביב להופעות של האלבום, והרדיו צריך להשמיע את שירי האלבום משל היו ביאתו השנייה של פורטיס עם "סיפורים מהקופסא". כל זה, לא קורה.
יש לי חשד שהפיצוץ ש"מעלה עשן" היה אמור לגרום לא התרחש כיוון שאף אחד לא אמר לפרייליך: "בן אדם, יש לך כאן חומר שאתה צריך להתייחס אליו בפומפוזיות, בהיבריס, בשיגעון גדלות". אף אחד לא הושיב את פרייליך לשמוע שוב את הרצועה הפותחת מאלבום הבכורה של הסטון רוזס – ונבח עליו: חלק מלעשות תקליט גדול, זה להתייחס אל עצמך ככזה שמייצר תקליטים גדולים. באחד הראיונות סיפר פרייליך שהוא מאוד מרוצה מהסאונד של "מעלה עשן" – כיוון שהוא טוב בהרבה מהסאונד שליווה את שני האלבומים של נערות ריינס (להקת הבית של פרייליך). בתוך האמירה הזו מקופלת הטרגדיה של פרייליך, שלא הבין שתקליט הסולו שלו נמדד לפי קריטריונים אחרים לגמרי מהקריטריונים של נערות ריינס (להקה נחמדה ולא חשובה כאחד).
פרייליך ואביחי טוכמן חתומים כמפיקים על "מעלה עשן". בנוסף הם גם ניגנו על רוב הכלים באלבום. כל האמור כאן הוא לא יותר, ולא פחות, מרצף טעויות שאסור היה להן להתרחש. אני רק יכול לדמיין מה היה קורה אילו במין תעלול של הגורל, השירים של "מעלה עשן" היו נוחתים בידיה של הישות המאוסה המכונה "אביב גפן" (רמז: הוא היה מייצר אלבום טוב יותר). השירים ב"מעלה עשן" זקוקים לנגנים ששווים את הכסף שהם דורשים לשעת אולפן. יותר מזה, השירים משוועים למפיק שיש לו אמת גדולה – שיש לו הבנה היסטורית, מפיק שהולך לישון עם הידיעה הברורה: "אני הכי טוב שיש בשלולית המיוזעת הזו שנקראת הרוק הישראלי".
הרבה אנשים הולכים לישון והמשפט הזה מהדהד בראשם, פרייליך היה צריך לבחור אחד מהם. הוא היה צריך לבחור מפיק שנמצא בשנתון שמעליו, אחד מאותם "ישישים ששמים רגליים" כדבריו של פרייליך עצמו, אחד שיש לו רקורד מוכח של נגיעה באלבומי מופת - סחרוף, ברכה, גלעד, אשדות – כל אחד מהם היה מוציא מהחומרים המצוינים של פרייליך הרבה יותר.
למה מדובר בחומרים מצויינים? ראשית כי פרייליך יודע לכתוב - לכתוב באמת. באלבום תשעה שירים, כל אחד מהם מכיל תמונה, סיפור בעל הגיון ותמטיקה פנימיים. לא רק זה, מדובר באלבום שרואה נכוחה את ההווה, ודרך ההווה מביט בעבר, וההפך.
פרייליך מביט בעבר בגעגוע, סלחנות ואירוניה - במועדוני הדיסקו, במסיבה שהיתה ונגמרה, ביכולת הריקוד המפוקפקת שלו - אבל השירים עצמם מובילים את השומע מהר מאוד אל הליקוויד, הלוגס, או רוקסן (תלוי לאיזה שנתון אתם שייכים), ומשם חוזר האלבום אל ההווה, אל העובדה שבגיל ארבעים פליטי הרוקסן, כמו פליטי מועדוני הדיסקו, הם לא יותר ממודלים ישנים, חלולים, ומעלי עשן – זמנם עומד לפוג. הטקסטים של פרייליך מתכתבים זה עם זה, ויוצרים שלם שגדול מסך חלקיו, והלחנים מוסיפים להם כוח ותנופה, הם קליטים, מכים בגוף, מזיזים אותו, ומשמשים כלי קיבול ראוי לטקסטים החזקים שהעמיד פרייליך.
המצער הוא שבנקודה הזו מתערב פרייליך המפיק, בחומרים של פרייליך היוצר. כך לדוגמא, בשיר "סערה חשמלית" - שיר שהיה אמור לחרוך את הרדיו - פרייליך וטוכמן עושים הכל נכון, למעט נקודה אחת: מבחינה מוסיקלית, השיר מסיים להגיד את מה שיש לו לומר אחרי שתי דקות וארבעים וחמש שניות – ולמרות זאת השיר ממשיך ומתנגן יותר מדקה עד שהוא פוגש את סופו. וכך, מהסערה החשמלית שהשיר היה אמור לייצר, נותרת במקרה הטוב סופגניה חשמלית שטוגנה יותר מידי.
גם בשני השירים שהיו אמורים להיות הלחם והחמאה של האלבום: "זוזי הצידה ליאור", ו"את יכולה לבוא איתנו – אבל למה לך" (הפוך על הפוך מ"היכנסי כבר לאוטו ונסע"),
חשוב לומר, מדובר בשירים שרק אלוהים יודע מה הם היו משאירים מהדבר העלוב הזה שנקרא "הרוק הישראלי" אם מפיק שיודע מה הוא עושה היה נוגע בהם. אלו שני שירים שמתארים סימפטומים של דור שהובטח לו שהוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה, והחליט שהוא רוצה להישאר במקום ולא לזוז (כי למה לו); דור שפרטיו רגילים להרחיק מעליהם את הזולת, ולהאשים אותו בהפרעה למהלך התקין של חייהם ("זוזי הצידה ליאור / עשית לי לילה שחור / את מפריעה לי לספור כבשים"). כל אחד משני השירים האלה יכול להיות עבור פרייליך מה שהביצוע המחודש של "נשל הנחש" היה לערן צור; או מה ש"לייב אין בית שמש" היה לנושאי המגבעת. אבל בשני השירים האלה חסר לפרייליך המפיק הקילר אינסטינקט – וכך, למרות שהוא: "עומד על זה" הוא "לא נוגע".
כאמור, פרייליך וטוכמן מנגנים ברוב הכלים בתקליט, ולבד מהם, מעט מאוד מוזיקאים מתארחים בו - בינהם בולטת דני עבר-הדני שתורמת הרבה לשני השירים בהם היא מתארחת. בבדידות מזהרת ניצבים שלושה שירים בהם מתארחת רונה קינן בקולות רקע. ואני רוצה לשאול אתכם, בכנות, "למה?".
פרייליך מציג את אחד הקולות העוצמתיים ברוק הישראלי, הוא צריך מישהי/ו שיאתגר אותו – ואם לא אתגר ברמת הסאונד, אז שיהיה ברמת האידאה. אפשר רק לדמיין איזו אורגיה מטורפת היתה מתארגנת סביב אירוח של דני דותן באלבום (הקול של פרייליך הוא מסע בזמן אל ההופעות של הקליק בקולנוע דן). אבל עזבו, בואו נגיד שלדותן יש דברים חשובים יותר לעשות, רונה קינן? באמת? זמרת שהדבר הכי חיובי שאפשר לומר עליה הוא שהיא שרה "יפה"? אפילו התסרוקת של אפרת גוש היתה עושה עבודה מעניינת יותר.
במבט מלמעלה, עושה רושם שפרייליך סימן לעצמו תכנית בריחה בדמות תקרת זכוכית, גבול שהוא הציב לעצמו ולא ניסה לעבור. באלבום חוזר פעם אחר פעם מוטיב ה"גבול" שגיבור האלבום מציב. זהו גבול שמטרתו להגן על ה"אני" מפני המציאות, מפני הזולת, ובנוסף זהו גבול שמגן על האני מפני עצמו. מנגנון הגנה נוסף שמופיע באלבום הוא הומור עצמי. באחד משני השירים הקליטים של "מעלה עשן" מספר הגיבור מה יקרה אם הבחורה בה הוא חושק לא תיענה לחיזוריו, ומתנחם בעובדה ש"בביתי על המרקע / יש אחת שמחכה / אם אחטיא את מטרתי / מולה אכתים את מיטתי". זה משעשע לחשוב על תכנית המילוט הרומנטית של הדובר במקרה של כישלון. אבל דומה שהטקסט מתאר יפה גם את דרך עשיית האלבום, עשייה שהניחה מראש תכנית מילוט שרחוקה מלהיות סקסית, אך מקנה לבעליה הגנה מפני כישלון.
בעוד שהדובר בשיריו של פרייליך מסתתר מאחורי הומור וגבולות, הרי שאהובתו מניחה את ליבה במקום בו רואים אותו כולם, היא פורמת את ליבה והופכת אותו למדרון תלול שנע לעברו של הדובר במהירות. "היא תבוא בריצה / אני אסמן גבול", יש לקוות שבתקליט הבא פרייליך יוותר על גבולות, ויהפוך להיות המופרע האגוצנטרי שהשירים שלו מחפשים – כזה שליבו שלו עצמו הוא מדרון תלול ללא תכניות מילוט סרקאסטיות (או בניסוח של סוחר חליפות ידוע: יותר טוב כלום מכמעט). עד אז נתנחם באלבום שיכל להיות יצירת מופת – האלבום שכמעט היה – רוצו לקנות אותו, הוא מחכה לכם, אחרי שמיעה שלישית הוא יעשה לכם גם שמח וגם עצוב.
ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית ולספרות חז"ל במכון שכטר למדעי היהדות, במכללת בית ברל, ובמכללת עמק יזרעאל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם