ראשי » תרבות » מוזיקה

כל הצלילים היפים באמת: דניאלה ספקטור נהדרת

דניאלה ספקטור יכולה לעשות למוזיקה הישראלית את מה שאביתר בנאי חולל בה לפני שני עשורים, ומחמאה גדולה מזו פשוט אין. "כל הדברים היפים באמת" מצדיק את שמו עם עשרה שירים שבזה אחר זה גורמים למחשבה לשוט בין השמיימי לבין הקרקע

משפט הפתיחה של הטקסט הזה יכול להישמע מאוד דרמטי עבור מי שמוזיקה ישראלית זורמת בעורקיו, אבל אחרי האזנה כמעט רציפה במשך שבוע לאלבום החדש של דניאלה ספקטור, "כל הדברים היפים באמת", כמעט שאין פחד לומר את המילים המפורשות. דניאלה ספקטור יכולה לעשות למוזיקה הישראלית בכלל ולקול הנשי בתוכה בפרט, את מה שאביתר בנאי חולל בה מאז שצץ אל חיינו אי שם בסוף שנות ה–90.

עוד כותרות ב-nrg:
בכורה: שני קליפים בהופעה של לאונרד כהן
מתים מצחוק עם ציפי שביט ואורנה בנאי
דף חדש: טל שגב וברי סחרוף משתפים פעולה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אלו מאיתנו שקוראים את הטקסט הזה עכשיו, ופחות שוחים בחומר הבנאי ובמשמעות של המילים האלו, לא ממש יתרגשו מהמחמאה ויראו אותה כהשוואה סימפטית של מבקר מוזיקה לזמר נחמד אחר. אך כל מי שיודע ומכיר את סערות הנפש והחרבות הנשלפות בבטן כל אימת שאביתר בנאי פותח את הפה ופוצח בקול הבלתי ניתן לחיקוי שלו, יבין מה דניאלה ספקטור הביאה איתה עכשיו.
 
ההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתי לאביתר בנאי לא מגיעה ממקום של תלמידה שעולה על רבה, או אפילו תלמידה בכלל. הסגנונות לא ממש קשורים וספקטור זועמת הרבה פחות מהימים שבנו את אותו הבנאי. אבל כמו אביתר בנאי, אי אפשר שלא להיות מהופנט קודם כול ממה שדניאלה ספקטור עושה באלבום הזה מבחינה ווקאלית. עשרה שירים שבזה אחר זה גורמים למחשבה שלך לשוט איפשהו בין השמיימי לבין הקרקע. הרגישים שביניכם צפויים מדי פעם למחנק קל של דמעות בגרון.

הפקת האלבום נהדרת, הרבה מאוד כלי נשיפה שמשתלבים יפה עם הרוך, העדינות והפשטות של ספקטור, שכמו כל אמן נהדר מצליחה לייצר את הרושם שהיא עושה את זה בלי טיפת מאמץ. יש אמנים, נניח כמו אפרת גוש, מוכשרת ללא ספק, אבל יש משהו שגורם לך לסיים אלבום או הופעה שלה סחוט ממאמץ. אצל ספקטור זה לא קיים.

אמנם לא הייתי נוכח בין כלי הנגינה לקונסולה בזמן ההקלטה של האלבום, ומן הסתם גם כאן כל שיר הוקלט בעשרות טייקים ואינספור גרסאות, אבל כאן בדיוק נמדדת הגדולה של אמן, ובמקרה שלנו, של ספקטור ושל החבורה שסבבה אותה בזמן העבודה, אין באף שיר את ההרגשה שמישהו זייף תחושות ורגשות. הדבר הזה הופך להישג נהדר שאין הרבה מוזיקאים בארץ היכולים להגיע אליו.
 

ספקטור לא חדשה בנוף המוזיקה הישראלית. היא קיימת בתודעה כבר קרוב לחמש שנים, עוד מתקופת אלבומה הראשון, שממנו יצאו שירים כמו "הירושימה" או "הכוכב 

הזה מת". אבל למרות הכול וגם אולי בגלל איזה יצר שקיים בתוכה, תווית האינדי ותדמית "זאת שתצליח למלא את לבונטין בתל אביב, אבל לא בטוח שתצליח לעבור את מבחן הפלייליסטים", עדיין מגדירה אותה הרבה יותר.

כמו לכל אמן צעיר יחסית, יש כמובן גם לספקטור עוד לאן לשאוף. נדמה שלפחות מבחינת אופי החומרים, בשלב כלשהו היא תצטרך לנסות לייצר טוויסט בעלילה. יהיה מעניין לשמוע אותה נניח כשביטים אלקטרוניים טריפיים סטייל פורטיסהד האנגלים עוטפים אותה. אבל בשורה התחתונה, כרגע מבחינתי, גם אם ייתנו לה לשיר את יונתן הקטן או את דרך השלום של פאר טסי, התחושה עדיין תהיה שכל מה שבא לעשות זה לחבק את ספקטור או כל עובר אורח אחר, ולהגיד תודה עם חיוך מבויש אך בלתי ניתן להורדה כמו של חב"דניק שמציע לאנשים להניח תפילין באמצע רחוב סואן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...