מסכמים את 2014: הסדרות שעשו לנו את השנה
הגיקים הצחיקו, האסירות השתוללו, הקהילה הגאה קיבלה מקום של כבוד וישראלי אחד שבר מוסכמות מעבר לים. מ"בלש אמיתי" ועד "טרנספרנט": סיכום 2014 בטלוויזיה
אלבום השנה שכמעט היה
הסרטים שעשו לנו את השנה
בין אם היא הייתה הטובה ביותר או לא (התשובה הנכונה היא 'לא'), אין ספק ש"בלש אמיתי" הייתה הסדרה המדוברת של השנה. החל ממספר נאה של מועמדויות וזכיות בפרסים וכלה באינספור פארודיות וחיקויים, דרמת המתח שגלשה אף למחוזות על-טבעיים בחלקיה היותר הזויים בהחלט השאירה את חותמה על מסכי הטלויזיה שלנו. דמויותיהם של וודי הרלסון ומתיו מקונוהיי, מרטי וראסט, היו שתיהן תופעות טבע בפני עצמן, אבל הכימיה האדירה בין שני השחקנים שקיבלה סיוע מכמה כותבים מאוד, מאוד יצירתיים, היא זו שעשתה לנו את העונה.
עוד כותרות ב-nrg:
בכורה: שני קליפים בהופעה של לאונרד כהן
מתים מצחוק עם ציפי שביט ואורנה בנאי
דף חדש: טל שגב וברי סחרוף משתפים פעולה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האם העונה השניה, שבה מככב קאסט חדש לגמרי, תוכל להשתוות לרכבת ההרים הזו? נראה אותה מנסה. כל מה שאנו יודעים כרגע הוא שלא משנה מה, את ראסט ומרטי אף אחד לא יוכל להחליף בקלות.
נטליה ירמין
''מגע של בלש'' מציגה זו השנה השלישית פרודיה שנונה ומצחיקה להפליא על שלל סדרות המשטרה שכבר מזמן כבשו להן כל חלקה טובה בלוח השידורים. צילומי התקריב המוגזמים של קורבנות רצח, אמירת המובן מאליו בנימה דרמטית, התפניות הבלתי סבירות בעלילה, החזרה על פרטי החקירה תוך הליכה אינסופית במסדרונות צרים – כל אלו ורבים נוספים הם מושא להומור מזוקק ומהודק.
לעומתה, ''מראה שחורה'', כהרגלה, טורדת מנוחה ומורטת עצבים גם בפרק הספיישל שזכינו לקבל כמתנה לחג המולד, וממשיכה להציג תרחישים המהלכים באופן
הראשונה מעוררת פרצי צחוק, ואילו השנייה מעוררת דאגה. האחת מאפשרת לנו להביט באופן קומי על סיטואציות החיצוניות לנו, ואילו האחרת מאלצת אותנו להתבונן בעצמנו ברצינות תהומית.
ובכל זאת, לשתי הסדרות המעולות האלה דבר מרכזי במשותף. בכל אחת מעונותיהן מספר פרקים מועט במיוחד – פרק אחד בלבד המורכב משני חלקים ב'מגע של בלש' ושלושה פרקים ב'מראה שחורה'. ויחד עם זאת, עולה בידן לייצר תוכן אינטליגנטי ביותר ומעורר מחשבה, באופן שסדרות אחרות אינן מצליחות לעשות לאורך עשרות ואף מאות פרקים.
איילת קליין כהן
נודה שהיו לנו תקוות גדולות לגבי הסדרה החדשה של מייק ג'אג', עמק הסיליקון, אודות חבורה של סטארטאפיסטים בסיליקון וואלי שבקליפורניה. מה יכול להיות רע בקומדיה מבית היוצר של "ביווס ובאטהד" ו"קינג אוף דה היל" הקלאסיים, במיוחד כאשר במרכז העלילה עומדת חבורת צעירים שבימינו סביר להניח רוצים להיות?
גיקים. זה השחור החדש. ואכן, ששת הצעירים הגאונים שעומדים במרכז העלילה של הסדרה כבשו את לבנו והפכו את "עמק הסיליקון" לאחת הקומדיות המוצלחות של השנה. מה שבטוח, לא ציפינו שאחת הסצנות המצחיקות ביותר בטלויזיה השנה תעסוק בבניית מודל מדעי לביצוע אקט מיני בזריזות המירבית. אבל הנה לכם, "עמק הסיליקון". כל מה שחסר היה כמה גיקיות בחבורה ואז באופן רשמי ניתן היה להכריז על "סיליקון ואלי" כעל הקומדיה החדשה הכי טובה שזכינו לראות השנה. נו טוב, בשביל זה יש את שנה הבאה.
נטליה ירמין
אחת המגמות החיוביות הבולטות של שנת 2014 בטלוויזיה הייתה השינוי בתפיסת הקהילה הגאה על גבי המסך הקטן.
"Looking", הפקה מסקרנת של HBO עקבה אחרי שלושה הומואים בסן-פרנסיסקו, ובצד השני של העולם "קבלו אותי", סדרה אוסטרלית שיצר ג'וש תומאס שמככב בה בתור בחור צעיר שיוצא מהארון. שתיהן נכתבו מתוך ההבנה כי הנטיה המינית משנה בערך כמו צבע השיער. בניגוד לסדרות עבר (ביניהם "הכי גאים שיש" או "The L Word" הבולטות) שהפכו את הנטיה המינית לכוח המשיכה של העלילה כולה, שתי הסדרות הללו היוו מין גרסה הומוסקסואלית ל"בנות", בעודן מנציחות את החיים האקראיים של כולנו, את האהבות, האכזבות והאבידות, בעזרת כתיבה מרגשת, מצחיקה ומעניינת - לא משנה באיזה צד של המיטה אתם ישנים בלילה.
ג'וני דוב
בחודש יוני האחרון שוחררו במכה אחת כל פרקי העונה החדשה של "כתום זה השחור החדש", והתגובות היו חלוקות. העונה החדשה דרשה מאיתנו להסתגל לסדרה מחדש, שכן היא הייתה מאוד שונה מהראשונה. היא הורידה את הפוקוס מדמותה של פייפר, האסירה האינטליגנטית שמצאה את עצמה כמעט בטעות מאחורי הסורגים, ובחרה להראות לנו תמונה רחבה יותר של שאר הדמויות בבית הכלא ושל רגעים קטנים אך משמעותיים בחייהן.
אמנם היו רגעים איטיים בעונה הזו ועודף בדמויות משנה, אך עדיין קיבלנו סיפור שלם, מצחיק ומלא בתובנות, שעוסק בכוחן של נשים אל מול השחיתות של המערכת, בסדרה שהמשיכה להיות בועטת, שוברת מוסכמות ובעיקר מבדרת.
ג'וני דוב
אף אחד לא ציפה שאחת הסדרות הטובות ביותר של שנת 2014 תגיע ממקור מפתיע כמו אתר הקניות האמריקאי אמזון, אך אז הופיעה "טרנספרנט" בחיינו בסערה, וכבשה אותנו לחלוטין.
בדרמה עטורת השבחים, פרי יצירתה של ג'יל סולוויי, ישנם דווקא אלמנטים שאינם מושכים במיוחד, כמו מנעד רחב של דמויות בלתי נסבלות, מוזיקת אינדי משובבת לב שהשימוש בה מעלה כבר עובש, ובאופן כללי מעין רוח מתנשאת שאופפת את כל היצירה. ועם כל זאת, ישנה סיבה אחת שבגינה חובה לצפות ב"טרנספרנט", והיא כמובן מאורה, דמותו של אב המשפחה הטרנסג'נדר.
ג'פרי טמבור נתן השנה את מה שהיה ככל הנראה ההופעה הטובה ביותר בטלוויזיה, ומילא את דמותה של מאורה באהבה ובכאב, בהמון חן ובאינסוף עוצמה. האישה הזו, והשחקן שמגלם אותה, הפכו את "טרנספרט" לאחת הסדרות המפתיעות והמבריקות של השנה.
נטליה ירמין
אחרי עונה שלישית מופרכת מהרגיל, שבמהלכה ברודי נשלח לאיראן וסיים את דרכו על חבל תלייה, "הומלנד" חזרה לייעוד המקורי שלה: להיות סדרת מתח מעולה.
בעונתה הרביעית, שנפתחה בניסיון חיסול כושל ועברה דרך פיגועים, טוויסטים ותככים בשפע, האמריקאים ניסו לנקות את קיני הטרור בפקיסטן. בסוף הם הצליחו, כרגיל, גם לאכול את הדגים המסריחים וגם להיות מגורשים מהעיר (אם כי מדובר באסלאמאבאד, אז זה לא הפסד גדול), והותירו הרבה שאלות מעיקות על חוסר התוחלת שבלוחמה בטרור. על כל המקהלה הזאת ניצחה כמובן קרי מתיסון הבלתי נלאית, עם מבט מטורף בעיניים ותינוקת ג'ינג'ית שמחכה לה באמריקה.
מעניין לראות מה מכינים לנו היוצרים לעונה החמישית, שבה אולי נקבל סוף-סוף תשובה לשאלת השאלות: דר עאדל – מי אתה, מה זה השם הזה, ומה אתה פותח ג'ורה על מנחם בגין?
איתמר רייצס
האם ייתכן כי הסדרה הטובה של השנה היא הסדרה שלא ראיתם? "הנותרים", דרמת המתח המסקרנת של דיימון לינדלוף (אחד מיוצרי "אבודים"), עלתה בקיץ האחרון והביאה לנו דרמה משובחת ונוגעת ללב שעוסקת בנושאים אוניברסליים בצורה חכמה ועדינה.
הסדרה של HBO עוקבת אחר עיירה קטנה בארה"ב שמנסה להתאושש מאסון מחריד שאירע שלוש שנים לפני כן, כאשר ביום בהיר אחד שני אחוזים מאוכלוסיית העולם פשוט נעלמו. החששות מעוד סדרת מד"ב שתהפוך לרצף של סימני שאלה מבלי לספק תשובות (אהמ, "אבודים"), התבדו באחת כשלאורך פרקי העונה הראשונה התגלתה בפנינו סדרה מרגשת ומציאותית, ששמה את הדגש דווקא על התגובות האנושיות לאירוע הטראגי, תוך כדי שהיא נוגעת בנושאים כמו משפחה, אמונה וממסד. "הנותרים" הפגינה מופת של כתיבה וצילום שהפכו אותה למרשימה וחכמה, ובלי ספק אחת הסדרות המהפנטות של השנה.
ג'וני דוב
סדרת הדרמה של חגי לוי החלה עם אחד הפיילוטים החזקים ביותר של השנה, והלכה והשתפרה ככל שהעונה התקדמה. נרטיב הרשומון המאפיין את הסדרה היה חידוש מרענן לסיפור קלאסי של אהבה ובגידה, ששבוע אחר שבוע הותיר אותנו מרותקים למסך ותוהים על מי מהדמויות אנו יכולים לסמוך, למי להאמין, עם מי מהן להזדהות ומה זה אומר עלינו.
זה תמיד הישג מרשים, כאשר יוצריה של סדרה מצליחים לגרום לצופים להתאהב בדמויות שלה ובה בעת לשנוא אותן, ואין ספק שזה אחד המאפיינים הבולטים ביותר ב"הרומן". עם זאת, דווקא האמביוולנטיות הזו היא אחד האלמנטים החשובים ביותר בהפיכתה של סדרה מטובה למעולה. עם סדרות כמו "הרומן", לא פלא שמכנים את התקופה הנוכחית כ"תור הזהב" של הטלויזיה.
נטליה ירמין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם