שרית חדד משעממת בדיוק כמו אריק איינשטיין
הזמרת הלאומית של ישראל הוציאה אלבום חדש, הזדמנות מצוינת לעמוד על מהות התואר הנוסחתי ועל הגזענות הלא סמויה שמנחה את הטיפול הציבורי בחדד וכמובן - לתהות על האלבום המשעמם, המעייף ונטול הבשורה המוסיקלית שהזמרת כל כך גאה בו
"שרית חדד - 22", שרית חדד
עוד כותרות ב-nrg:
• המילה הכי נפוצה היא בכלל לא מילה
• מה יש לדוגמן המכוער בעולם להגיד על יופי?
• "מד מן" לקראת קו הסיום
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמה מילים על זמרים לאומיים: פעם אחז בתואר "הזמר הלאומי" אריק איינשטיין, והיום אוחז בו שלמה ארצי (כשאחריו אייל גולן). באגף הנשים שלטה פעם יפה ירקוני, ולאחר מותה החליפה אותה שרית חדד (כשמאחוריה מתחבאת ריטה).
זמר לאומי מחויב לקהל שלו, אסור לו להפתיע את ההמון, זה לא משתלם: לא מבחינה ציבורית ולא מבחינה כלכלית. לזמר הלאומי יש גרסה מנצחת – שנותנת לעם את מה שהוא אוהב - והזמר הלאומי ממשיך ומייצר את אותה נוסחה פעם אחר פעם.
זמרים לאומיים, כמו אלה שציינתי למעלה – או "כמעט לאומיים" (כמו שלום חנוך, חוה אלברשטיין, ויהודית רביץ) - משעממים אותי בצורה קיצונית ובמידה שווה. אבל אין הדבר אומר שאני לא סולד מהגזענות הלא סמויה שמנחה את הטיפול הציבורי בשרית חדד.
בכל פעם שהשם שרית חדד מוזכר, ממהרים האנשים להתפלץ. והנה כמה דוגמאות עכשוויות: "שרית חדד העתיקה בשלמות שיר של ריאנה ("אינתה דאיימן" - "Diamonds"), ויש גם סרטון שמוכיח את זה!" – ומה? "שבלול" (איינשטיין וחנוך), הוא לא העתקה של הביטלס? או שאתם טוענים שהביטלס היו באותה תקופה להקה מחתרתית שאף אחד לא שמע עליה? בעצם, קבלו תיקון: שלום חנוך גילה את הביטלס, ורק בזכות איינשטיין הביטלס זכו להצלחה.
אפשר גם לטעון ש"זה פתטי שלאלבום קוראים 'שרית חדד', כשאין בו אפילו שיר אחד שהיא כתבה". ואריק איינשטיין? הוא כתב את השירים שלו בעצמו? בעצם, סליחה, הרי איינשטיין צירף זו לזו - תוך כדי יסורי יצירה קשים מנשוא - את המילים הגאוניות: "אמא / את הינקת אותי / את פינקת אותי"; אפילו בשביל זה איינשטיין השתמש בחבר הטלפוני שלו - חנוך (והתוצאה, כאמור: אורי צבי גרינברג פוגש את רוברט מוסיל).
ואז מגיע הטיעון המוסרי: "שרית חדד תמכה באיל גולן – הבעלים של הפות-מוביל – ובעקיפין תמכה באביו, ורמסה את כבודן של הקטינות המנוצלות, וזאת תוך כדי צביעות גדולה; שהרי שרית חדד 'עאלק' מתחזקת". גם הביקורת הזו היא לא יותר מהיטפלות לקיסם שבין שיניה של שרית חדד, תוך כדי התעלמות מהקורה שבין עיניו של קורא "הארץ" המצוי. יצחק לאור? שמעתם עליו? קודם תטפלו בו, ואחר כך נדבר.
אחרי שהורדנו את הנושאים הללו מן הפרק, אפשר להתייחס לגופו של האלבום.
הדבר הראשון שבולט לעין ברשימת הקרדיטים היא העובדה שיהודה פוליקר הלחין את אחד משיריו של הנרי (המפיק הקבוע של חדד, ומי שכתב והלחין את מירב השירים באלבום). זה אולי נשמע מעניין, אבל בשיר עצמו ("תפרנים") אין בשורה - משום סוג שהוא. היה אפשר לצפות לסוג מסוים של טביעת אצבע פוליקרית - אבל השיר הזה נשמע כמו כל שאר שירי האלבום, הוא לא טוב יותר, ולא רע יותר מרובם המכריע.
מעניין גם לשמוע את השיר שכתב והלחין פאר טסי ("לנשום אותך"). השיר של טסי קליט, קצבי, והמילים מטופשות כל כך שהיה אפשר לטעות ולחשוב שאריק איינשטיין כתב אותן. מדובר ללא ספק בלהיט עתידי; פאר טסי מייצב את עצמו כתואם של עברי לידר ("בחום הזה של תל אביב"); ובקצב הזה מדובר רק בעניין של זמן עד שטסי יקבל ליין בגדים משל עצמו. זה לא אומר שום דבר על המוסיקה שהוא מייצר (חסרת טעם - בניסוח עדין – כמו המוזיקה של התואם שלו).
להיט פוטנציאלי נוסף הוא השיר "מי? מי?" שכתב והלחין הנרי. מדובר באחד השירים החזקים באלבום, ואין ספק שהוא יעשה שמות בפלייליסט של גלגל"צ – ובצדק. זוכרים את אריק איינשטיין והאמא שלו? בשיר של הנרי האמא רוצה שהילד יתחתן ו"יביא לה נכדים", ובלי שום קשר, היא רוצה שהוא יקום מהכיסא וירקוד איתה. זה מה שהיא רוצה, ואם זה לא טוב לכם אתם יכולים להסתגר בחדר, לשמוע חווה אלברשטיין, ולבכות לתוך הכרית - כי בשנה הקרובה גלגל"צ ילחימו לכם את השיר הזה לאונה השמאלית.
אפשר גם למצוא משהו שנראה כמעט כמו אמירה פוליטית – כאשר חדד מבצעת מחדש להיט שמחות לבנוני, בביצוע עברי / ערבי. אבל כולם יודעים את האמת: גם מהביצוע הזה לא יבוא השלום; ומבחינה מוזיקלית, גם על השיר הזה אין לי שום דבר חיובי לומר.
שיאו של התקליט הוא השילוב בין הקול של שרית חדד והטקסטים והלחנים של דיקלה ("לילה לילה" ו-"ברגע אחד"). לייתר דיוק, לא מדובר בשיא, אלא ביצירה נפרדת, שבינה ובין שאר שירי האלבום אין הרבה במשותף. בשני השירים האלה שרית חדד נשמעת פגיעה, אמיתית, ומדויקת, ולעזאזל, אם כל התקליט היה נשמע ככה הייתי כותב עליו דברים אחרים לגמרי. אבל לא על אלבום כזה אנחנו מדברים כאן.
אז עם מה נשארנו אחרי שנפרדנו משני השירים של דיקלה, ומה"מי מי" של הנרי? שלושה עשר שירים עשויים מפלסטיק, שגם ההפקה המוקפדת לא מסתירה את החולשה
הדיסק נפתח בשיר שככל הנראה נכתב על ידי שרית חדד עצמה (בקרדיטים נאמר שהשיר נכתב "בעילום שם"). זהו שיר שבו מודה חדד לאלוהים על מזלה הטוב, על תורת ישראל שמקדשת את עמנו הנבחר, ועל ההשגחה הפרטית שאלוהים העניק לשרית חדד: "אלוקיי רצוני להתקרב אליך בכל כוחי / אלוקיי האר נא אורך העליון בתוכי" (כשה"אלוקיי" במקור). השיר הזה כל כך מעצבן שאני מעדיף לעבור טיפול שיניים ולא לשמוע אותו פעם נוספת (ואת אותו דבר, על אותו רקע, אפשר לומר גם על השיר שחותם את האלבום: "בת של מלך").
כמכלול, האלבום של שרית חדד לא מעניין - ממש כמו כל האלבומים שהוציאו בעשר השנים האחרונות אריק איינשטיין, שלמה ארצי, שלום חנוך, ריטה, או יהודית רביץ. גרוע באותה מידה, בלי הבדל דת, גזע, או מין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם