ביי ביי glee: ממתק זרחני שמרקיב שש עונות

כבר בעונתה הראשונה, "גלי" הייתה בעיקר ממתק ספוג בצבע מאכל זרחני, עטוף במילקשייק ורדרד, עם מקהלת אקפלה ברקע. ג'יין לינץ' הנהדרת הייתה הסיבה היחידה לצפות בסדרה הסכרינית הזאת, וגם בפתח העונה השישית זו לא סיבה מספיק טובה

ג'וני דוב | 12/1/2015 16:14

דרמת התיכון המוזיקלית - אל תתבלבלו עם "תיכון השיר שלנו" - הייתה בתחילת דרכה סדרה מרעננת בנוף הטלוויזיוני שעסקה בנושאים כמו שוויון, מגדר ומודל יופי, בצורה חדשנית ובגובה העיניים בעבור הקהל הצעיר. היה בה משהו כמעט תמים כשהשתדלה להעביר מסרים חינוכיים מדי כל פרק והשתדלה להפוך את הדרך לכמה שיותר כיפית, מבדרת ומעל לכל צבעונית.

עוד כותרות ב-nrg:
• נדיר: מנחם זילברמן מסביר למה ירד מהארץ
• מה יש לדוגמן המכוער בעולם להגיד על יופי?
• היוצר הישראלי שניצח את "משחקי הכס"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רגע לאחר מכן התברר כי הממתק הזרחני הפך להיות מסטיק לעוס ובעונותיה האחרונות "גלי" כבר לא עסקה בחבורת זמר בתיכון, אלא בבוגריה שעברו הלאה לניו-יורק ובנסיונותיהם להצליח בעולם האמיתי. הסדרה הפכה להיות חסרת חספוס, חסרת אמירה וחסרת שנינות. השבוע היא חזרה אלינו בפרק רצוף של שעה וחצי, לעונה שישית ואחרונה, אך האם ל"גלי" עוד יש תקווה לגאולה?

glee עונת הסיום באדיבות יס

עונת הפינאלה של הסדרה, מבית היוצר של ריאן מרפי (שבטח יעדיף שתזכרו לו את "ניפ/טאק" מאשר את המיוזיקל המדובר), עוסקת בחזרה למקורות- כנהוג כשהדברים משתבשים. יריבות נושנה ואותם ערכים מוכרים עוטפים את קו העלילה המרכזי של העונה, כאשר רייצ'ל (ליה מישל, "ערב השנה החדשה") שבה לעיר מולדתה לאחר כשלונה המוחץ בהוליווד, ומחליטה להקים מחדש את מועדון ה"גלי" של התיכון, כשנגדה עומדת סו סילבסטר האחת והיחידה בעלת העקיצות השנונות בטלוויזיה (ובכיכובה של ג'יין לינץ' המדהימה, אולי הסיבה העיקרית לצפות בסדרה הזו), שהשתלטה על תיכון מקינלי בתור המנהלת החדשה שלו וסילקה ממנו כל סממן שקשור לאומנות ולא לציונים.

הקרב האחרון של "גלי" הוא למעשה אותו קרב שהפך אותה לכה מדוברת בתחילתה - החנונים טובי הלב שנלחמים בספורטאים הבריונים, אך למרות כל הכוונות הטובות נדמה כי עונתה האחרונה של הסדרה היא לא יותר מסל מחזור.

"גלי" היא המיוזיקל ההוליוודי הארוך ביותר בהיסטוריה. כבר שש שנים שהיא מנסה להטיף מוסר דרך קאברים לא קשורים לשירי פופ מסחריים, וגם העונה החדשה

מעוטרת בכאלה, החל מקאבר חביב לאלאניס מוריסט ועד לביצוע צפוי ל"Let it Go". השירים בסדרה, גם המוצלחים וגם התמוהים, שימשו מאז ומתמיד הסחת דעת לעובדה כי כל פן רגשי אחר נעדר ממנה ומדמויותיה האנוכיות והמרושלות, שפועלות בהתאם למצב הרוח של התסריטאים, תוך כדי שימוש עיקש באותן סיסמאות ומוסרי השכל שחוזרים על עצמם מפרק הפתיחה, החל מ"לפעמים אין ברירה אלא לעשות דברים בדרך הקשה", דרך "אתה חייב לאבד הכל בכדי שתוכל למצוא את עצמך", ועד ל"אל תפסיקו להאמין", האחד והיחיד.

גם בנסיון לחזור למקורות נדמה כי הסדרה נתקעת באותו המקום, בעולם חלול שלא מתפתח כלל. עונתה האחרונה מנסה להוכיח לצופיה כי נותרה בה עוד טיפה של כבוד, אך גם השיר הזה מגיע בצורה מופקת מדי, מהונדסת וצפויה, ומותיר אותנו עם בלדת נוסטלגיה קיטשית שמוגשת לנו עם הרבה מאוד צבע, אבל מעט מאוד טעם.