פטריק מודיאנו: קול ייחודי וממוחזר לעייפה
הייחוד בפרוזה של זוכה פרס נובל לספרות הוא האווירה החלומית ותמת הזיכרון החמקמק, מעין צורה חדשה של שירה. אבל לבסס 30 ספרים על אותו שטיק בדיוק זה כבר מוגזם
עוד כותרות ב-nrg:
• נדיר: מנחם זילברמן מסביר למה ירד מהארץ
• פנימייש עברית? שפת הקודש חדרה לרוסית
• פולישוק סוגרת עונה: הישג ענק להספרי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הפרוזה של פטריק מודיאנו (69), חתן פרס הנובל לספרות לשנת 2014, פואטית כל כך שבה במידה היה אפשר לקרוא לה גם צורה חדשה של שירה.
גיבוריו המבוגרים נזכרים בתקופה סוערת מעברם כצעירים, על ספם של החיים העצמאיים, מפלסים את דרכם בפריז של אחת משתי תקופות קבועות: או שנות השישים, כמו בשתי הנובלות בתרגומו של ניר רצ'קובסקי המובאות בכרך החדש של הוצאת אחוזת בית, או שנות הכיבוש הנאצי, מהן אמנם אין למודיאנו זיכרונות בגוף ראשון, אך הוא עדיין נוטה להן קרבה מסוימת, כבן לזוג הורים מפוקפקים בהחלט אשר היו כנראה משתפי פעולה עם הנאצים.
עלילותיו זהות: עמוד השדרה של כל נובלה, אשר בבסיסה היא נטולת עלילה מסוימת, היא צעירה מסתורית שהייתה בקשר כלשהו עם הדובר, אך שהוא אינו ידע
"בבית הקפה של הנעורים האבודים" היא נובלה מקסימה. ארבעה מספרים שונים חושפים בהדרגה עוד פרטים על דמותה של לוקי, הצעירה הנעלמת: אחד משוכני בית הקפה בו נהגה להיראות; בלש פרטי שנשכר על ידי בעלה כדי להתחקות אחרי עקבותיה; סופר צעיר בשם רולאן שנהג להתרועע איתה; ולוקי עצמה. בסופו הסיפור מגיע לשיא כלשהו, אך זה לא באמת מעניין, כי כאמור, הנקודה בפרוזה של מודיאנו היא האווירה החלומית ותמת הזיכרון החמקמק, ולא עלילת המסתורין. בעלי הנפש הרכה במידה המתאימה לא יכולים שלא לשקוע ביחד איתו בנבכי פריז, לשנן יחד עם הדמויות את שמות הרחובות, לנסות להיזכר במראם של בתי הקפה שנהרסו מאז, ולשחזר את דמויותיהם של האנשים בחייו של הדובר באותה התקופה. תרגומו הנהדר של ניר רצ'קובסקי מוציא קסם חדש מתוך העברית, היושבת מצוין בדרך נעלמה כלשהי על הנוף הפריזאי.
הנובלה הצמודה "עשבי הלילה", לעומת זאת, מאכזבת: זהו שידור חוזר של אותה העלילה בדיוק, רק עם רמות פחותות יותר של קסם, עניין ומעוף. הקריאה בה חושפת את המוזרות שבעובדה המדהימה שמודיאנו ביסס קריירת כתיבה שלמה על עלילה אחת ויחידה, אותה כתב שוב ושוב בכשלושים ספרים, טוחן אותה עד דק וממחזר את עצמו לדעת.
נכון, הוא עלה פה על משהו: הוא פיתח לעצמו קול ייחודי, וכיף אדיר לתאר את הנושאים המאכלסים את ספריו במשפטים מתפלספים, כפי שעשה המתרגם באחרית הדבר המצורפת: פריז כעיר לילית, מסחררת וחושנית; האישה הנעלמת כמסתורית וחידתית; חיים בצל דמדומי הזיכרון, ישות חמקמקה ובוגדנית שלעולם לא נפסיק לנסות להבינה; וכיוצא באלה. עם זאת, עדיף לקרוא נובלה אחת בשלה ומענגת כמו "בבית הקפה של הנעורים האבודים" ואז לפרוש עם טעם לעוד, במקום לנסות להשביע את הטעם-לעוד הזה עם נובלות נוספות ולמצוא את עצמכם לועסים את אותו התבשיל שוב ושוב עד שכל טעם סר ממנו. למודיאנו יש אמנם קסם מיוחד, אבל לבסס קריירה שלמה של שלושים ספרים על אותו השטיק, זה כבר מוגזם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם