אתרים מומלצים

כוחה של מילה בספיר: אמנות מעבר לפרובוקציה

"שבועיים לאחר הסערה, הכל נראה לי מטופש", אומר ליאב מזרחי, אוצר התערוכה בספיר וטוען שמדובר במקרה מבחן של חופש הביטוי בישראל. "נקודת המוצא של התערוכה היא פוליטית ואני לא מתנצל על כך. לעתים אני מרגיש מאוים יותר מיהודים ולא מערבים"

"נקודת המוצא של התערוכה היא פוליטית ואני לא מתנצל על כך", אומר ליאב מזרחי, אוצר התערוכה "כוחה של מילה" במכללת ספיר, "היא מתייחסת לשיח המתקיים ברשתות החברתיות, לאנשים ש'יורים' עוד לפני שהם קראו את הטקסט".

עוד כותרות ב-nrg:
• פדופיליה היא בעיה אמיתית, תעזבו את סיה
• נדיר: מנחם זילברמן מסביר למה ירד מהארץ
• האם "הומלנד" תפסיק לעסוק בטרור המוסלמי?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הפגנה בספיר צילום: יהודה פרץ

בערב השקת התערוכה המדוברת והפרובוקטיבית "כוחה של מילה", היה מפתיע לגלות שאנשי הימין הקיצוני, מיכאל בן יאיר ואיתמר מרזל, שהטריחו עצמם עד מכללת ספיר, דווקא הביעו את עמדתם המנומקת נגד התערוכה, בצורה מנומסת.

לא כך נהג המבקר, (לא, לא מבקר אמנות) רן כרמי, שהתפרץ לגלריה כאחרון הונדליסטים, תוך שהוא מנופף בתמונותיהם של חללי מבצע "צוק איתן" ש"נהרגו ממש במקום הזה כדי להגן על התחת הלבנבנן שלכם" (של אנשי המכללה והאמנים), אמר והודיע לנוכחים ש"התערוכה נעולה".

החמסות של גיל ווליניץ מתוך התערוכה

אבל לא כרמי מחליט, והתערוכה מוצגת בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות במכללת ספיר, השוכנת בספריה. כעת, עם שוך הסערה, השאלה המתבקשת היא האם מדובר בפרובוקציה לשמה, עם כתובות בנוסח "איטבח אל יהוד", או שמא מדובר במעשה אמנות לגיטימי?

"אנשים קטלו את החמסות בטענה שזו אינה אמנות אלא הסתה. אלא שרבים לא הבינו שבעצם החמסות של גל וולינץ עם הכתובת 'איטבח אל יהוד' ואחרות, באו לבטא הומור וציוניות. הוא השתמש בחמסה הקיטשית עשויה מחומר גלם ילדותי, הפימו, והוסיף לה כיתוב פרובוקטיבי במקום שאיש אינו מצפה לו", אומר ליאב מזרחי, אוצר התערוכה.

מה רוצה התערוכה לבטא?

"נקודת המוצא של התערוכה היא פוליטית ואני לא מתנצל על כך. היא מתייחסת לשיח המתקיים ברשתות החברתיות, באותם טוקבקים שנולדים בהקלדה מהירה במחשב, אנשים ששופכים מלים בלי מסננת, ממש יורים את המילים בלי להתייחס למי שעומד מולם, לעתים הם 'יורים' עוד לפני שקראו עד הסוף את הטקסט. התערוכה באה להתעמת עם הנושא במגוון ביטויים פלסטיים אמנותיים. בבחינת מוזות היצירה שאינן שותקות כשהתותחים רועמים, ובוחנות את גבולות השיח של האמנות דרך שימוש בטקסט".

כוחה של מילה התערוכה במכללת ספיר

16 אמנים מציגים בתערוכה, וכל העבודות אותן בחר האוצר לתערוכה הוצגו בעבר במסגרות אחרות.

"השיטוט בתערוכה הוא לא חד גוני. יש בה עבודות עם קשר ישיר או עקיף לטקסט ולמילה. חלקן מראות בצורה ישירה ומיידית את המילה, ואחרות יותר מופשטות ומתחברות למילה בצורה עקיפה ודורשת פענוח. גם בתערוכה הזאת נעשה שימוש בסוג מסויים של 'רדי מייד', כלומר שילוב של אלמנטים שאינם מעולם האמנות, המקבלים פרשנות אמנותית דרך השיבוץ שלהם בתערוכה, כמו 30 חולצות מחאה של חברת האופנה 'קום איל פו' שנתלו על מתקן כביסה".

כשמזרחי מדבר על טקסט בוטה הוא מתייחס, בנוסף לחמסות, גם לעבודות של האמן דוד ריב שלו שלושה ציורים בתערוכה, ובהם העבודה שפגעה ברבים ועוררה זעם - "ירושלים של זהב, ירושלים של חרא", כשלצד הכיתוב יהודים חרדים מתפללים בכותל, בטענה שהיא מביאה לידי ביטוי את הקונפליקט והמתח התמידי של העיר.

ירושלים של זהב, ירושלים של חרא מתוך התערוכה

עבודה נוספת היא שחזור עבודה של משה גרשוני משנות ה-70, אז אמן צעיר ובוטה, שהציב רמקולים מחרישי אוזניים בתל אביב והשמיע מספר פעמים ביום את השיר "יד ענוגה", כמו מואזין.

דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב, מציג שתי כרזות על רקע היציאה למלחמה, כשבאחת מהן, משנת 1982, מופיע הכיתוב "מי ימלל גבורות ישראל", כשברקע רואים אמא בוכייה ולא ידוע האם היה יהודיה או ערביה.

האמן גיל יפמן נותן פרשנות מקורית לשיר "ויהי ערב" של ביאליק, שיר בעל משמעות אירוטית שעוסק במפגש בן הכוהנים לקדשות (נשים שהיו משרתות מין). בסרט הוידאו, יפמן מתלבש לכאורה בלבוש אישה, כשהחצאית היא טלית, הגרביים הם תפילין והעגילים מזוזות. שיערו עשוי בצורת חנוכייה וברקע ערן צור מקריא את שירו של ביאליק.

מי ימלל גבורות ישראל מתוך התערוכה

ליורם קופרמינץ שלוש עבודות בתערוכה, אחת נושאת את הטקסט: "שוחררה משפחת הרוצח", אבל הוא אינו מסגיר את שם המשפחה והכל עלום ופתוח לפרשנות. עבודות נוספות של פורת סלומון על השבת, תותח הספרים של ז'אק ז'אנו, ושל בלו סימיון פיינרו ומירה עווד. האמן אבנר בר חמא, שנחשב 'סמן ימני' באמנות הישראלית, מציג שתי עבודות. האחת: "של נעליך מעל רגליך", כיתוב על מפת א"י השלמה המוצגת בכניסה, שגורמת למבקרים לעצור ולחשוב, להסס ולהתלבט האם לדלג מעליה או לדרוך.

העבודה השנייה, "החלום הציוני מול החלום הפלסטיני", כוללת שתי מפות של א"י השלמה, כשהאחת מסמלת את החלום היהודי ציוני ומלאה בגזרי עיתונים עם אותיות גרמניות שגזר מז'ורנלים גרמנים, לסמל את שריפת הספרים והפוגגומים בימי מלחמת העולם. ובשנייה – מפת הארץ שעשויה במרקם של אפר, והיא לדבריו "החלום הפלסטיני לראות את ישראל כאפר".

של נעליך מעל רגליך מתוך התערוכה

"אני מכבד את עבודות האמנים. אני סבור שהן לא נועדו לעודד רצח יהודים חלילה, הרי עבודות האמנות מוצגות בקונטקטס של תערוכה בתוך גלריה", מסביר בר חמא.

"נראה שרבים אינם מבינים שהאמנות עברה פאזה, שהיא עוסקת באמירות דתיות, לאומיות וחברתיות וככזאת היא מעוררת ויכוח סוער שיש לו מקום וצידוק. 99% מהאמנות בארץ ובעולם היא שמאלנית ואילו אני הבאתי משהו אחר. אומרים שיש לי אומץ ללכת נגד הזרם".

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית מתוך התערוכה

"מאז מבצע צוק איתן, הרשתות החברתיות, הבלוגים והעיתונות בעצם הגדירו מחדש את השיח הישראלי, ומושגים כמו 'בוגדנות', 'לאומיות', שיתוף פעולה', זכויות אזרח', 'דמוקרטיה', 'פאשיזם' ועוד לבשו צורות ביטוי מילוליות ופיסיות", אומר מזרחי. "מהבחינה הזאת התגובות לתערוכה הגשימו את מה שאנחנו מדברים עליו. התערוכה פתחה פצע מדמם בחברה".

גם עתה, ימים אחדים לאחר פתיחת התערוכה בפועל, הוא מוצא סיפוק רב בעוצמה האמנותית של התערוכה שאצר: "כאוצר אני מרגיש שהתערוכה טובה. מנקודת מבט חיצונית אני חושב שהתערוכה מאגדת תחת קורת גג אחד מבחר אמנים שמעולם לא הציגו ביחד באופן כזה. כולל שילוב של עבודות "איקוניות" של אמנים כמו גרשוני, טרטקובר, קירשנר, ריב, ז'אנו, בר חמא ואחרים".

תותח הספרים, ז'אק ז'אנו מתוך התערוכה

והפרובוקציה?

"לדעתי התערוכה לא פרובקטיבית. במוזיאון תל אביב יש יצירות אמנות פרובוקטיביות הרבה יותר שכוללות שימוש בנוזלי גוף ועוד. העוצמה של התערוכה נובעת גם מהשימוש המרובה בטקסט, כך שהצופה טובע באותיות ובמלים קשות כמו: מי ציוני ומי לא, של נעליך מעל רגליך, שחרה לשבת, ישראל, יהוה, ירושלים של זהב / ירושלים של חרא, ויוצא שהצפייה בתערוכה מאד אינטנסיבית עד שאי אפשר לברוח מזה. מעין כפיה של מילים על הצופה".

במבט לאחור זה היה שווה את זה?

"שבועיים לאחר הסערה והפיצוץ שעוררה התערוכה, הכל נראה לי מטופש. אני לא מבין בכלל מה היה הגורם לסערה. לא רק שלא הייתי משנה בה כלום, אולי הייתי מוסיף לה עוד דברים שנתקלתי בהם באחרונה, של אמנים עם קולות אחרים.

"לצערי, אין פה דיאלוג. האחדות שהיתה פה בקיץ האחרון היא רק לכאורה. לעתים אני מרגיש מאוים יותר מהיהודים ולא מהערבים. האמנות תתקיים. היא מתקיימת גם תחת משטרים טוטאליטרים. השלטון חולף האמנות לא. אני משוכנע שהתערוכה תילמד באקדמיה 'כמקרה מבחן' של חופש הביטוי בישראל".