כישרון הולך לאיבוד: טים ברטון החדש פשוט נוראי
אירוני שסרט על אמנות חסר ערך אמנותי אמיתי, ושלא נתחיל לדבר בכלל על האמנות אותה הוא מהלל. תוסיפו לזה תסריט שטחי, חוסר כימיה בין השחקנים ופסקול המעמיס על החוויה הלא נעימה ממילא ותקבלו את "עיניים גדולות", הפספוס הכי גדול של טים ברטון
"עיניים גדולות", במאי: טים ברטון
עוד כותרות ב-nrg:
• "פאניקה" בהבימה: טעות לעולם חוזרת
• האזינו: הלהיט החדש של פאר טסי
• ביקורת חותכת: ארץ נהדרת, סאטירה עלובה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסרט, בכיכובם של איימי אדמס וכריסטוף וולץ המוכשרים, מספר את סיפורם האמיתי לחלוטין של האמנית מרגרט קין ובעלה הפלגיאט וולטר, אשר במשך עשור לקח קרדיט על יצירותיה וכך ביסס את עצמו כאחד האמנים המצליחים ביותר של שנות ה-60'. את מה שקרה בסוף הסיפור ההזוי תוכלו כמובן לראות בסרט, או לחילופין לקרוא את עמוד הויקיפדיה של וולטר קין או אשתו מרגרט. יש סיכוי טוב שזה אפילו עדיף.
"עיניים גדולות", שמשום מה קוטלג כ"דרמה קומית", וכן היה מועמד בקטגוריות הקומדיה לפרסים שונים, איננו מצחיק, לא בטעות ולא בכוונה. כלומר, כמובן שישנו כריסטוף וולץ שמנסה לגנוב את ההצגה עם השטיק הקומי הממוחזר שלו, אך מעבר לזה, קל מאוד להבין שאילו הסרט היה מוגדר כדרמה לא היה לו שום סיכוי באף טקס. בסופו של יום זה לא היה כל כך משנה, ואת המועמדויות הנכספות לפרסי האוסקר הסרט לא קיבל. למה? מהסיבה הפשוטה שהוא גרוע.
המשחק היה מעולה, או לפחות יכול היה להיות מעולה אילו הדמויות לא היו כה משמימות. או למשל, אם למערכת היחסים בין בני הזוג היה משהו מעבר לאינטרקציות הבנאליות שסופקו לנו במטרה להראות לנו כמה היא הייתה רעילה. אפשר ללא ספק להגיד שיותר מדי כימיה לא הייתה בין וולץ ואדמס, אך אין להטיל את האשמה על השחקנים, אלא בעיקר על התסריט. לא רק שהוא מתחיל (וממשיך) כשטחי בצורה בלתי נסבלת, באיזשהו שלב הוא גם הפך גם להזוי, מבולגן ומעצבן כל כך שאם היה מותר לזרוק עגבניות על המסך כנראה שכמה מהצופים היו ששים לעשות זאת.
הפסקול של דני אלפמן ממש לא תרם לעניין והעמיס על כל החוויה, לא ברור אם במחשבה התמימה והמאוד מוטעית שהוא משפר משהו ממה שהלך על המסך, או בניסיון נואש ועצוב להסיח את תשומת הלב מכל שאר המגרעות של הסרט. לנה דל ריי, שתרמה את קולה הענוג לסרטים כמו "גטסבי הגדול" ו"מלפיסנט" ועשתה זאת בצורה יוצאת מן הכלל, הפעם נכשלה בצורה מחפירה עם שני שירים שתרמה לפסקול, אחד יותר נוראי מהשני. יותר מאכזב מזה לא יכול להיות.
אבל מה שהכי הכי מצחיק בכל הסיפור הוא שהאמנות עצמה, שסביבה סובב כל הסיפור הזה ובעקבותיו נעשה הסרט, גם היא כל כך ממוצעת שקשה להאמין שאיזושהי
ניתן להשתעשע עם התיאוריה ש"עיניים גדולות" כה רע פשוט משום שהוא ניסה להיות נאמן לאמנות עליה הוא מבוסס. חסרת מעוף, זולה ורחוק ממרוממת, אבל זוהי תיאוריה שנותנת הרבה, הרבה יותר מדי קרדיט למעורבים בעשיית הסרט. אפילו שהאמנות עצמה הייתה רקובה, הסיפור מאחוריה – הבגידה, השקרים, הפחד שבאור הזרקורים ומחוצה להם, ובעיקר הדינמיקה המטלטלת של מערכת יחסים כה אלימה – הם אלה שאמורים להיות מהות הסרט. וזו, למרבה הצער, נקודה שעיניו הגדולות של טים ברטון איכשהו הצליחו לפספס.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם