גרסא דינקותא: מה שעשתה לי אמא, יהודית רותם
כשהייתה נועה רוט בת 8, החליטה אמה לעזוב את העולם החרדי ולקחת איתה את בנותיה. שלושים שנה אחר כך העזה רוט לצאת למסע מצולם בעקבות השאלות שייסרו אותה, ולבדוק האם ייתכן שאמה, הסופרת יהודית רותם, הקריבה אושר של משפחה שלמה על מזבח שאיפותיה האישיות
הסופרת יהודית רותם הייתה בת 38 כשעזבה את העולם החרדי ולקחה איתה את בנותיה. בתה נועה רוט הייתה בת 38 כשהבינה שהחיים שלה תקועים – וששורשי הבעיה נעוצים במערכת היחסים שלה עם אמה, ובטלטלה שחוותה בגיל 8, כשנאלצה להיפרד ממציאות החיים שהכירה. בשנותיה הבוגרות היו לה כמה מערכות יחסים, אבל היא לא הצליחה למצוא זוגיות טובה ויציבה שבמסגרתה תוכל להפוך לאם. כשהביטה סביב, על חמש אחיותיה, שמה לב שאצל כולן נושא הזוגיות הוא סיפור מורכב: חלקן לא התחתנו, אחרות התגרשו.
עוד כותרות ב-nrg:
• מולי שגב: "היינו עדינים מדי עם בוז'י"
• די לאפליה: חגית יאסו חוזרת לאתיופיה
• אפוקליפסה עכשיו: משחקי הכס התעוררה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רוט החליטה שזה הזמן לאזור אומץ ולהביט אחורה אל ילדותה וסיפור חייה. כקולנוענית, היה לה ברור שתעשה זאת בליווי מצלמה. 30 שנה אחרי, היא יצאה לחפש מענה לשאלות שלא נתנו לה מנוח: האם אמהּ גילתה גבורה והצילה אותה ואת אחיותיה מעתיד שחור - או שמא הקריבה אותן על מזבח שאיפותיה האישיות? האִם נדחקה לעזוב את הקהילה החרדית בשל דרך החיים המחמירה שבחר אביה של רוט, ראש ישיבה מוערך? האם האב ניסה למנוע את חורבן משפחתו?
התוצאה של המסע הזה היא הסרט "גרסא דינקותא", זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב. הסרט, שהופק עבור yes דוקו בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן אבי חי (וזמין לצופים ב־yes VOD), חוזר אל סיפור הגירושין הדרמטי שהסעיר את העולם החרדי של שנות השמונים. העלילה נשזרת בסיפורה העכשווי של רוט, שבזמן הצילומים מחליטה להפוך לאם חד־הורית. במהלך הטיפולים שהיא עוברת מתגלה ברחמה גידול סרטני, מה שגורם לה לפנות להליך פונדקאות בחו"ל. הטוויסט הדרמטי הבא הגיע אחרי שהמצלמות כבר כבו: בתה של רוט נולדה טרם זמנה ואושפזה בבית חולים נפאלי בחודש שעבר – בדיוק כשאת המקום פקדה רעידת האדמה החזקה. המסע של רוט להצלת בתה הסתיים בהצעת נישואין מרגשת בבית חולים ישראלי.
"תמיד חשבתי ש'המציאות עולה על כל דמיון' זו קלישאה", אומרת רוט. "אבל גם מישהו בעל דמיון פרוע מאוד, לא יכול היה לכתוב תסריט כזה. אם הייתי קוראת אותו, הייתי פוסלת אותו בטענה לחוסר אמינות. אבל מתברר שהחיים הם באמת הדרמה הכי גדולה".
כדי לצאת למסע בעקבות חייה, הייתה רוט זקוקה לשיתוף פעולה מצד שני ההורים. תחילה נראה הדבר כמשימה בלתי אפשרית, בפרט בכל הקשור לאב. אלא שבאותם ימים הוא לקה בפרקינסון, ובעקבות מחלתו החלה רוט לשוחח איתו על ילדותו בצ’כוסלובקיה של שנות השואה. כשאביה נפתח מול המצלמה, היא ניצלה את ההזדמנות כדי להעלות שאלות שלא נתנו לה מנוח מאז ילדותה.
"לאורך כל הסרט הלכתי בין הטיפות", מספרת רוט. "ידעתי שגם אבא וגם אמא חשובים לי, ושניהם צריכים להיות בסרט. התוצאה היא די מטאפורה למה שקורה בחיינו, גם ברמת הנוכחות שלהם בסרט וגם בצורניות שלהם - אמא מצולמת באופן גלוי, ואילו הפנים של אבא מטושטשות".
אנחנו נפגשות בביתה של יהודית רותם, בבני־ברק בואכה רמת־גן. על הפעמון כתוב במטושטש "יהודית רותם ובנות רותם". כך זה מאז אותו יום שבו נפרדה רותם מבנה היחיד, ארזה את מיטלטליהן ואת חייהן הקודמים של שש בנותיה, שינתה את שם משפחתה לרותם ועברה איתן לדירה הזו, להתחיל חיים חדשים. הסיפור הזה, שסופר פעמים רבות מנקודת מבטה של רותם, מואר ב"גרסא דינקותא" מזווית הראייה של רוט - ילדה בת 8 שנעקרה ביום בהיר אחד מכל המוכר והידוע אל עולם אחר.
בתחילת הסרט מכריזה רותם כי לא תשתף פעולה אם גם בעלה לשעבר יופיע בו. בסופו של דבר היא התרצתה ולקחה חלק משמעותי בצילומים, ובימים אלו היא גם משתתפת בהקרנות ברחבי הארץ. לדבריה, שתי סיבות הניעו אותה להיעתר לבקשתה של בתה. "הראשונה, בטעות יסודה: בתחילה הבנתי שאשתו של בעלי־לשעבר אסרה עליו להופיע בסרט, וחשבתי לעצמי - הנה, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. הסיבה השנייה היא שלא יכולתי לנטוש את נועה בעבודה הזאת, שהייתה כל כך חשובה ומשמעותית בעבורה. ידעתי שבלעדיי הסרט לא יוכל לצאת אל הפועל, והרגשתי שאני חייבת לעזור לה, אבל התמסרתי לפרויקט הזה באי־רצון גדול".
הסרט דרש מרותם לחזור אל הפצעים של חייה, לחטט ולנבור בהם. "זה היה קשה מנשוא, ומבחינתי לא הייתי זקוקה לזה. לא חסרו לי 15 דקות התהילה שלי - אותן כבר קיבלתי בחיי עם עודף. על חלק מהדברים שעלו בסרט, אף פעם לא דיברתי בעבר. בואי נגיד שזה ממש לא היה כיף".
גם בעבור אביה של רוט, החזרה אל מאורעות הימים ההם לא הייתה פשוטה. "בדיעבד אבא טען שהוא לא ממש הבין את הרעיון, ושהוא היה צריך לשלם על זה מחיר מול המשפחה הנוכחית שלו", אומרת רוט. "הוא סיפר למצלמה דברים שכאבו לו, ומבחינתי זו הייתה רק התחלת הדרך. אבל זה נעצר, כי אשתו מנעה ממנו להמשיך. זה מחיר שאני נאלצתי לשלם מתוך כבוד אליו. בסופו של דבר אבא מופיע בסרט בפנים מטושטשות, למרות שמשפטית יכולתי לשים אותו בגלוי. כשאת הולכת בין הטיפות, את נאלצת לזגזג: לפעמים צריך לקחת אחורה, גם כשאת מאמינה שלמצולם עצמו זה היה עושה טוב".
האב לא צפה בסרט, וגם רותם התקשתה לעשות זאת, אף שרוט ארגנה הקרנה למשפחה הקרובה. "זה סיפור חיי מבעד לעיניים של נועה", אומרת האם, "והסיפור שאני רואה הוא לא הסיפור שהיא רואה. זה לגמרי לא הסיפור שלי. די נדהמתי, וזה ייאמר גם לגנותי, כי בתור אמא טובה הייתי צריכה לדעת מה שעובר עליה".
באחת הסצנות החזקות בסרט מטיחה רוט באמה "איך עשית לי את זה?", ומתארת את השינוי בחייה כ"נחשול שבא וסחף אותי מכל המוכר". רותם מספרת כי הופתעה לשמוע את הדברים האלו. "לא הייתי מודעת לכך שזה מה שהיא מרגישה. אני גם לא חושבת שאמא צריכה להתייעץ עם ילדתה בת ה־8. הרגשתי שזה עוול כלפיי - כי כל מה שעשיתי היה אמנם למעני, אבל לא פחות מזה למענן. תמיד אמרתי 'איזה מזל שיש לי בעיקר בנות', כי אם הן היו בנים לא היו נותנים לי להוציא אותם מהעולם החרדי. בני היחיד באמת נשאר שם".
קשה לך עם הצורה שבה את מוצגת בסרט – אם שביום בהיר החליטה להפוך את עולמן של בנותיה?
"מבחינתי כל השינויים במשפחה שלנו היו הדרגתיים. עזבנו את העולם החרדי ונכנסנו לעולם החילוני, אבל זה היה תהליך ודברים נמשכו. בזיכרון של נועה כל זה מאוד מתכווץ.
"בהקרנת הבכורה בתל־אביב הקהל קם ומחא לה כפיים. אני יודעת שהיא עשתה עבודה יפה מבחינתה, אבל לא את הכול אני מקבלת. יש המון דברים בסרט שאני מרגישה שלא מייצגים אותי נאמנה. בשביל הצופים זה עוד סיפור, בשבילי אלה החיים שלי".
רוט: "אני חושבת שבסרט יש הכרה בדמות של אמא - גם במעשים האימהיים העצומים שהיא עשתה למעננו, גם בביקורת שיש לי עליה, וגם בסצנות שבהן היא מלווה אותי כשאני עוברת משברים רפואיים. אבל בסופו של דבר, זה לא רק הסיפור שלנו. אני לא חושבת שזה סרט נרקיסיסטי־אגואיסטי שאף אחד לא יקבל ממנו כלום. הוא נוגע בתכנים אוניברסליים, כמו מה זה בית, מהי הורות, מהי הקרבה. אני יודעת שלאמא לא נעים לראות שהיא הכאיבה לי במהלך השנים, אבל החלטתי ללכת עם האמת שלי עד הסוף. עכשיו, אחרי ששאלתי את השאלות שהעסיקו אותי, אני מרגישה מפויסת הרבה יותר. למצלמה יש כוח ריפוי".
הקרע בין רותם לחיים הדתיים החל כבר בשנות נעוריה. היא רצתה ללכת לתנועת הנוער "עזרא" וללמוד בתיכון חרדי מודרני שבו נבחנו התלמידות בבחינות הבגרות, אך הוריה אסרו זאת עליה. הכעס הגדול שלה על אלוהים התהווה בעקבות מותן של שתיים מבנותיה בגיל ינקות – האחת מחנק והשנייה מחולי מולד. "הייתי אם שכולה בגיל עשרים", היא מספרת. "זה דבר שגם כעבור עשרות שנים, לא הצלחתי לגמרי להתמודד איתו. פצע גדול בחיי. אחרי שאיבדתי את שתי הילדות, ואחרי שאני בעצמי כמעט מתּי באחד ההריונות, לא רציתי יותר שום דת ואלוהים בחיי. החלטתי שיש לי יהדות משלי, ואני לא רוצה לחיות בעולם ההלכתי".
נועה (41), החמישית משבעת הילדים במשפחה, מספרת כי סודות העבר וההימנעות של אמה מלדבר על הטרגדיות רק גרמו לה לחפור לעומקם של הדברים. "אין לי ספק שעשיתי את הסרט הזה בגלל פצע שחיכה שיתבוננו בו היטב. לאורך כל השנים, היחסים שלי עם אמא הושפעו גם מהפצע הזה".
מגיל צעיר הייתה רוט ילדה שמורדת במסגרות ובמוסכמות. כבר בכיתה ג', כשלמדה ב"בית יעקב", השתתפה במצעד של בני עקיבא וסולקה עקב כך מבית הספר "אין לי ספק שאם אני לא הייתי עושה את הצעד של עזיבת העולם החרדי, נועה הייתה עושה את זה בעצמה", אומרת רותם. אבל המעבר של נועה לחיים חדשים, הרחק מאביה האהוב, פער לדבריה חור בנפשה.
כחלק מהסכם הגירושין של הוריה היא למדה בבתי ספר דתיים, תחילה ב"בית הילד" בתל־אביב ואחר כך באולפנת "אמונה" בבני־ברק. לאורך שנות נעוריה היו לא מעט מתחים בינה לבין אמה, בעיקר על רקע דתי, ולא מעט "כעסים וסצנות של צעקות" כהגדרתה. כילדה היא ניסתה לשמור על הגחלת הדתית, וזעמה על אמה שחיללה שבת ועל אחיותיה שלבשו מכנסיים. כיום היא מגדירה את עצמה מסורתית־דתל"שית. "בחרתי באורח חיים לא־אורתודוכסי, אך בשונה מאדם חילוני שלא גדל בתרבות הדתית, אצלי היהדות היא כן משהו משמעותי. זאת הגרסא דינקותא שלי, כפי שנקרא הסרט. ב'יס', אגב, לא התלהבו מהשם הזה, אך אני התעקשתי עליו.
"הגרסא דינקותא שאני לא שוכחת היא חלק מהסיפור שלי ומהזהות שלי, אלה ערכים שחשוב לי להעביר הלאה. כמורה לתיאטרון אני מלמדת את התלמידים שלי על הרשל'ה וחלם, על ההומור היהודי, ודרך זה הם לומדים על השטייטעל, על יידיש ועל יידישקייט. העולם הזה הוא חלק ממני ונמצא במשפחה שלנו. גם הילדים של האחיות הלא־דתיות שלי מקבלים את הערכים האלה מאמא, דרך המדרשים והסיפורים".
"אני מגדירה את זה כאילו עברנו דירה מהעולם החרדי ולקחנו איתנו את הדברים היפים", אומרת רותם. "הבאנו איתנו את כל שכיות החמדה של היהדות – כי היא של כולנו, ולאו דווקא של הציבור החרדי או הדתי".
גם לאחר הפרדת הכוחות המשפחתית, נשארה רוט בקשר טוב ואוהב עם אביה. "תמיד הקפדתי להגיד לו את האמת, גם כשזה לא היה פשוט. למשל סיפרתי לו שאני הולכת לצבא, ועוד אחרי שכל אחיותיי הלכו לשירות לאומי. זה כמובן לא מצא חן בעיניו. גם כשנסעתי להשתתף בסמינריון יהודי־פלשתיני הוא לא אהב את זה, אבל לא היה לי כוח להסתרות לאורך השנים. יחד עם זאת, תמיד עיגלתי פינות בשבילו ובשביל אחי – למשל להתלבש בצורה מתאימה כשאני מגיעה לבית שלהם. יכול להיות שהקשר בינינו הצליח להישמר בגלל שאני הייתי צעירה יחסית כשההורים שלי התגרשו. האחיות הגדולות שלי סבלו יותר מהתובענות של אבא בנושאים דתיים".
הוא ניסה להניא אותך מהדרך החדשה שבחרת?
"כשגרתי בארצות הברית קיבלתי ממנו פעם אחת מכתב שאומר לי לחזור בתשובה, אחרת אלך לגיהינום. אלה טקסטים שהאחיות שלי שמעו ממנו בעבר. כשהייתי אצלו בשבתות או בחגים, בסוף היה מגיע השלב שבו הוא מלווה אותי לאוטובוס, וזה היה זמן התוכחות. עד היום קשה לי עם זה".
לא כל האחיות שמרו על קשר כזה עם האב. בסרט נראית רוט כשהיא מנסה לגשר בין אביה לבין אחותה הבכורה תמר, שהתנתקה ממנו לחלוטין מאז שהמשפחה התפרקה. "בתור ילדה מאוד כאב לי שאנחנו כבר לא משפחה אחת", אומרת רוט. "הייתי חולמת על הבית הגדול שלנו ברחוב בן זכאי. עם השנים השלמתי עם המצב, ועדיין כאב לי שאחותי הגדולה לא מדברת עם אבא כל כך הרבה שנים. גם כשהוא חגג יום הולדת 70, תמר לא הייתה שם. כאילו לא מספיק שבין אמא לאבא יש מדון".
"אנחנו לא במדון, אנחנו בהקפאה", מעירה רותם.
רוט: "זו הייתה מין תיבת פנדורה שרציתי לפתוח. כשאבא חלה, תמר פתאום זרקה לי שהיא הייתה רוצה להשלים איתו. ניסיתי לשמור על פוקר־פייס ולא להראות לה כמה אני מתרגשת. מצד שני, כמו בהסכם שלום, ניסיתי לרכך את אבא שלי וגם אשתו ניסתה לעזור לי. זה לא כל כך הלך. התאכזבתי מאוד. שלום זה הרי הדבר הכי חשוב בעולם היהודי. לאט־לאט שניהם הסכימו קצת להתקרב, והיום יש ביניהם סוג של נורמליזציה, כמו יחסי ישראל־ירדן".
הצורך בזוגיות ואהבה, מספרת רוט, היה קיים אצלה תמיד, אך צורך בילד פיעם בקרבה פחות. מי שגרם לה להרהר ביחס שלה להורות, היה בן זוגה בתקופה שבה גרה בארצות הברית. "הוא הודיע לי מראש שהוא לא רוצה ילדים. אמרתי לו 'ומי אמר שאני רוצה?', והוא ענה 'את באה מתרבות שיש בה הרבה ילדים, וגם אם עכשיו זה לא נראה לך, בעתיד תרצי הרבה ילדים'. דרך המפגש איתו התחלתי לברר לעצמי אם אני רוצה או לא. ראיתי שאני שונה מחברות בנות גילי, שתמיד דיברו על השאיפה שלהן להתחתן כי הן רוצות ילדים".
הלחץ הגיע לבסוף מאחיותיה, שהזכירו לה שהשעון הביולוגי מתקתק. כשפטרה אותן ב"מקסימום אני אאמץ", הן הסבירו לה שזה לעולם לא יהיה אותו דבר, והמשיכו במכבש לחצים מאסיבי. אמה לקחה את העניין יותר בקלות, אך גם לה היה מה להגיד. "לא יכולתי להבין איך מישהו לא רוצה ילדים, ועוד הבת שלי", מספרת רותם.
כשרוט הייתה בת 33, אמרה לה אמה שתתמוך בה כלכלית ונפשית אם תבחר להביא ילד לעולם בגפה. הבת העדיפה להמשיך לחכות לזוגיות המתאימה, שתביא איתה גם את הרצון בהרחבת המשפחה. רק בגיל 40 הלכה - "ברגליים כושלות ובאנטגוניזם מוחלט" - לבנק הזרע כדי לפתוח תיק. היא החלה בתהליך לקראת הפריה, אלא שכבר בבדיקת האולטרה־סאונד הראשונה התגלתה בעיה - ברחם של רוט נצפתה מיומה, גידול שברוב המקרים מתגלה כשפיר, אך לעתים הוא סרטני. ביופסיה מהרחם נשלחה לבדיקה מעמיקה, ולאחר התייעצות הודיעו הרופאים שמדובר בגידול שפיר. "היה אושר גדול", מספרת רוט. "זה היה ביום העצמאות, בדיוק נפגשנו כל המשפחה, וכולנו צרחנו מאושר".
אלא שהשמחה התגלתה כמוקדמת: חודשיים אחר כך, בבדיקה חוזרת, התברר שהמיומה ממאירה. לרוט הובהר שאין דרך לרפא סרטן מהסוג הזה, ושחייבים לכרות מיד את רחמה, אם היא רוצה להציל את חייה. "באותו רגע מה שהכי רציתי זה להיות אמא, והסיפור הזה היה בשבילי בעיטה בישבן. לא עניין אותי המוות, כל מה שרציתי היה ילד. התחלתי לחשוב לאן לנסוע ומה לעשות כדי שיהיה לי ילד משלי".
"לפני הגילוי, חשבתי לעצמי כל הזמן שחבל על כל חודש שעובר ונועה לא נכנסת לתהליך של הבאת ילד לעולם, אבל לא התערבתי", אומרת רותם. "אחרי שהתגלה הסרטן, הבריאות שלה והחיים שלה היו הדבר הכי חשוב לי".
הניתוח להסרת הרחם התבצע בבית החולים הדסה עין־כרם. למחרת, מקופלת מכאב, צעדה רוט לתפילות יום כיפור בבית הכנסת של בית החולים. "זו הייתה חוויה מרטיטה. כל החולים, כואבים ודואבים, נגררו לבית הכנסת. היה שם חזן שזעק לשמיים, ואנשים הצטרפו, התפללו ושרו. גם אחותי נעמי, ששהתה איתי בבית החולים ולא רצתה בהתחלה להצטרף לתפילה, דמעה. אם ארצה פעם להתפלל בחגים באופן מרומם, אני אחזור לשם".
אחרי שהתאוששה מעט, החלה רוט לבדוק את האופציות העומדות בפניה כדי להפוך לאם. היא עברה שאיבת ביציות, אבל הובהר לה שכאם יחידנית, ללא בן זוג, לא תוכל לקבל בארץ אישור לתהליך של פונדקאות. גם נכונותן של שתיים מאחיותיה לשמש בעבורה כפונדקאיות, לא הועילה כדי לפתור את הבעיה החוקית. מצד שני, רוט נרתעה מהעלויות הגבוהות הכרוכות בתהליך פונדקאות בחו"ל. "הבנתי שאני בבעיה", היא מספרת. "אני באה ממשפחה לא אמידה, ולא היה לי מושג איך אממן את התהליך הזה. חשבתי לעתור לבג"ץ ולהראות שהמקרה שלי ייחודי, אבל ויתרתי; בעבר עשיתי סרט על תהליך הגיור, ואני יודעת מה זה ועדות בארץ. לא רציתי להיכנס למאבק ולבזבז את כל השנים היפות שלי במלחמות".
בסופו של דבר הושג הסכום הדרוש לפונדקאות בחו"ל, הודות להתגייסות מחממת לב מצד בני משפחה, חברים וזרים גמורים, ששמעו על הסיפור והחליטו לסייע לרוט להגשים את חלומה. התהליך יצא לדרך והביציות המופרות נשלחו למכסיקו, אך הרופאים שם לא הצליחו לגרום להן להיקלט אצל פונדקאית. בניסיון השני נשלחו הביציות לנפאל, ושוב התהליך לא הצליח. כשהגיעה אליה ההודעה על הכישלון, רוט בדיוק ביקרה בבית אחיה החרדי. "היה קשה לקבל את הבשורה הזו ולהיכנס אחר כך לבית הומה ילדים", היא משחזרת. בפעם הבאה, שוב בנפאל, נרשמה הצלחה, ורוט קיבלה פרטים בסיסיים על האישה שתגשים בעבורה את החלום: הודית בת 27 בשם ממוני, אם לשני ילדים.
ישנה הרבה ביקורת על פונדקאות, במיוחד כשהיא מתבססת על נשים מהעולם השלישי.
"ממש לא הרגשתי שאני מנצלת את הפונדקאית. אנשים רוצים לעשות את זה משיקולים שונים, כמו שיקול כלכלי. אישית הייתי מעדיפה שאחותי תהרה בשבילי, אבל המדינה לא נתנה לי לעשות את זה. יש כאן בארץ סוג של מוסר כפול – מצד אחד לא מספקים לי שום פתרון, ומצד שני שוללים כל דרך לגטימית וכשרה להביא ילד עולם".
את ההריון ליוותה רוט בשלט רחוק. מכאן היא התעדכנה כי קיים חשש לתסמונת דאון של העוברית –
חשש שהופרך לבסוף. אחר כך דווח לה שהאם הפונדקאית סובלת מסוכרת הריון, מה שאומר תינוקת גדולה שתיוולד לפני הזמן. בהתאם לכך תכננה רוט לטוס לנפאל עם אחותה נעמי ב־21 במאי, כשיגיע השבוע ה־37 להריון. אלא שכבר ב־19 באפריל היא קיבלה טלפון: לממוני ירדו המים. רוט קנתה במהירות כרטיסי טיסה, וכבר בעלייה למטוס קיבלה את הבשורה על הולדת בתה.
משדה התעופה בנפאל היא מיהרה לבית החולים, שם ראתה את התינוקת, פגה קטנטנה מחוברת למכשירים. "לא הבנתי למה הכול אצלי חייב ללכת קשה", היא מספרת. "התינוקת נראתה מזעזע ולא התחברתי אליה, אבל כשהורידו ממנה את המכשירים התאהבתי בה. ראיתי כמה היא חמודה".
אז גם פגשה לראשונה את ממוני. "הראיתי לה את הסרט על המשפחה שלי, והסברתי לה שרק בזכותה יש לי בת. היא אמרה לי 'אני עזרתי לך, והכסף הזה יעזור לבת שלי להגיע לאוניברסיטה, ויעזור למשפחה שלי לבנות בית'".
בכך לא תמו תלאותיה של רוט לקראת האמהות. כשישבה במונית בדרך לפגייה, יחד עם אחותה ועם זוג ישראלי נוסף, החל הכול לרעוד סביבה ללא התרעה. "בהתחלה לא הבנתי את גודל האסון. רק כשהגענו לבית החולים וראיתי בחוץ את הצוות עומד עם הפגים הקטנטנים עטופים, הבנתי שהעולם באמת התהפך. דקה לפני כן התינוקת הייתה מחוברת לחמצן, מונשמת, ופתאום היא תלושה מהמכשירים. הצוות מסביב היה איטי ולקח זמן עד שחיברו אותה שוב".
אחרי כמה ימי חרדה בנפאל, כשבארץ משפחתה עוקבת בדאגה, עלתה רוט עם בתה הקטנה כרמי לטיסה הביתה. "הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: איזו שורדת מדהימה. זה לא פלא. סבא וסבתא שלה שרדו את השואה, אמא שלה שרדה את הסרטן, אז טבעי שהיא תשרוד לידה מוקדמת ורעידת אדמה".
מנמל התעופה בן־גוריון הוסעה כרמי לבית החולים שניידר ונמסרה לידיה של ד"ר תמי לרון־קנת, שעוד קודם לכן ליוותה מרחוק את הטיפול בה. בבית החולים גם חיכה לרוט בן זוגה בארבעת החודשים האחרונים - ד"ר דיוויד כץ, מרצה בחוג לגיאוגרפיה ולימודי הסביבה באוניברסיטת חיפה. הוא חיבק אותה, והציע לה נישואין. רוט הנרגשת אמרה כן. כעת השניים מגדלים ביחד את כרמי בדירתם בגבעתיים.
תחזרי לנפאל כשתרצי ילד שני?
"לא, חוויתי המון אכזבה מהנפאלים. בפעם הבאה אהיה נשואה ואוכל לממש את התהליך הזה בארץ. אני מקווה שסיימתי את מכסת ההרפתקאות שלי, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה החיים מזמנים לנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם