שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן
השחקן ז'אק כהן, לנצח אבו־ראמי מ"המסעדה הגדולה", מאמין שסדרות כמו הקאלט ההוא יכולות להביא שלום – אם לא בין ישראל לשכנותיה, לפחות בין אזרחים יהודים וערבים. באפשרות של שלום בינו ובין החרדים שהבריחו אותו מירושלים הוא כבר לא תולה ציפיות
מה ההצעה שלך? לפרסם תמונות זוועה מישראל?
"בוודאי. אדוני, יש פה טילים, יש פה בתים שנהרסו, יש פה אנשים שנהרגו. למה לא מראים את זה? אחת ההצלחות של מלחמת 67' הייתה תחנת הרדיו של ישראל בערבית, ששידרה את התוכנית 'אל־כזיב ואל־חקאיק' – השקרים והאמת. לקחו שם את מה שמנהיגי ערב אמרו, והוכיחו שהם משקרים. ואיפה אנחנו היום? הדוברים שלנו מתראיינים ברשת אל־ג'זירה, במקום ליצור ערוץ טלוויזיה ישראלי בערבית ולהתחרות בהם. אנחנו יכולים להראות שזה בלוף ולהפיץ את ההוכחות. יש לנו אנשים, מוחות ויכולות.
עוד כותרות ב-nrg:
• בשר ודם: תכירו את "איש משפחה" האמיתי
• עכשיו גם שחקן: אלירז שדה בדרך לפסטיבל ברלין
• כישרון הולך לאיבוד: טים ברטון החדש פשוט נוראי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"כשמוחמד בכרי עשה את 'ג'נין, ג'נין', תבעו אותו והתמודדו מולו בהליכים משפטיים. במקום זאת היו צריכים לעשות סרט נגדי ולהוכיח שהוא שקרן, ואת זה אנחנו לא עושים. בבית אני רואה 600 ערוצי לוויין ערביים, ואני אומר לך: כמעט אין הסברה ישראלית בשפה הערבית. במקום זה מתעסקים בביבי ובאשתו. חבל".
אבל לא פחות מכך, חשוב לכהן שגם הציבור היהודי יבין שהערבים אינם קיצונים כפי שהם מצטיירים בתקשורת. הוא עצמו שאף לכך בכל התפקידים ה"ערביים" שגילם. "כל החיים שלי גדלתי יחד עם הערבים. בבניין שלנו בשכונת שמעון הצדיק היו שכנים ערבים והיינו ביחסים מצוינים איתם. במרד הערבי הגדול, בשנת 1936, הם אפילו הצילו לנו את החיים. אני חושב שגם היום רוב האנשים בשני הצדדים חפצים בחיים של שקט ביחד.
"כשהשתתפתי בפרסומות לחומוס צבר, עובד פלשתיני הביא לי מזכרת ממכה, צעיף משי יפה שאני שומר עד היום. הוא הגיש לי את המתנה בהתרגשות ואמר שהרמתי את הכבוד שלהם כשהבאתי לטלוויזיה את הפנים האמיתיות של הערבים, ולא את הקיצונים כמו תמיד".
ז'אק כהן כבר לא צעיר, בן 85 אם לדייק, אבל הוא לא מתקשה לרתק את בן שיחו לאורך שלוש שעות. סיפור מוביל לסיפור, והכול משתלב להצגה אחת גדולה של מי שאחראי לחלק נכבד מהתרבות שצמחה במדינת ישראל.
אנחנו יושבים לשולחן במסעדת ג'ויס שבביצרון, המושב שכהן מתגורר בו בעשרים השנים האחרונות. מנהלת המקום היא דניאלה, הגדולה בשלושת ילדיו. העיסוק במסעדנות עבר כאן מדור לדור, ולא רק על המסך.
הרקע המשפחתי של כהן ממזג כמעט את כל המזרח התיכון. הוא נולד באלכסנדריה שבמצרים, בן לקלמנטיין, יהודייה־מצרייה ממוצא איטלקי, וליצחק, יליד ירושלים שמוצאו בסוריה. איך הגיע אביו למצרים - זה הסיפור הראשון. "אבא שלי נולד בשכונת שמעון הצדיק, שייח־ג'ראח בירושלים. זו הייתה משפחה פשוטה. אבא לא למד מעולם בבית הספר, ועד יום מותו לא ידע קרוא וכתוב. כשחיפש עבודה הציעו לו לנהוג בעגלה של הקו שיצא משער שכם עד לנמל יפו. נסיעה שנמשכת היום שעה וחצי נמשכה אז יותר מחצי יום בעגלה רתומה לשישה סוסים, עם עצירה בשער הגיא כדי להחליף סוסים.
"באחת הנסיעות תקפו את העגלה פורעים ערבים. אבא, שהיה חמוש באקדח, ירה לעברם והצליח להבריח אותם. כשהגיע ליפו הנוסעים הודו לו שהציל את חייהם, אבל הנהגים אחריו הביאו איתם בשורה רעה: לרוע מזלו הוא הצליח להרוג את אחד הפורעים, בן לחמולה גדולה שדרשה נקמת דם. העגלונים הבהירו לאבא שלירושלים הוא לא יגיע בחיים, והמליצו לו לעלות על אונייה שהובילה מלח לאלכסנדריה. הסוורים של נמל יפו, שהעמיסו את השקים, הבריחו אותו בספינה, ואחרי נסיעה מטלטלת הוא ירד במצרים.
"מיד כשנחת, עשה מה שכל יהודי עושה: חיפש בית כנסת. הוא בדיוק נכנס לתפילת ערבית, ואחרי התפילה ניגש אליו הגבאי ושאל אותו: אדוני, מאיפה אתה? אבא שלי סיפר לו את כל הסיפור, וזכה באפשרות ללון בבית הכנסת במהלך הלילה. בבוקר, אחרי תפילת שחרית, אחד הסוחרים היהודים לקח אותו איתו, תלה לו על הצוואר מגש של בשמים, תכשיטים ועוד כמה מוצרים, ושלח אותו לשוק למכור אותם. 'לך, תרוויח קצת כסף ותחזור', הוא אמר לו".
ז'אק כהן לוגם מים, ושב ומפליג אל מצרים של סוף המאה ה־19. "אבא שלי היה אדם חיובי, תמיד עם חיוך על הפנים. הוא יצא לשוק, פלרטט עם נשות מצרים, מכר להן תכשיטים, ובתוך שעה וחצי חזר לחנות של היהודי המצרי עם מגש ריק. הוא זה שלימד אותי שאם מחייכים, מקבלים הכול בחצי מחיר. ככה אבא הפך להיות סוחר מצליח מאוד. פתח חנות, השקיע בבורסה המצרית, הזמין סחורות מגרמניה ומכל העולם - והכול בלי לדעת קרוא וכתוב. ארבעים שנה הוא חי במצרים. התחתן, הוליד בנות, ורק כשהיה בן 56 אני הגעתי לעולם".
כשאני שואל כיצד הגיעה המשפחה משם לישראל, ז'אק מגלגל עיניים כסובל. "הלילה שבו עלינו לארץ הוא הטראומה הכי גדולה בחיים שלי. זה היה ב־1935, כשהייתי ילד בן 5. אבא שלי, בגלל עסקים גרועים וחוסר מזל בבורסה המצרית, הפסיד את כל כספו. כנראה היו לו חובות שלא היה יכול לשלם, אז הוא החליט לעזוב הכול. לילה אחד הוא הגיע הביתה עם העגלון והכרכרה הפרטית שלו, וקבע לאמא שלי עובדה: עולים לישראל. היא התחילה לשאול שאלות, 'איפה נהיה, מה נעשה', והוא הזכיר לה שיש לו משפחה בירושלים, שלא ראה במשך ארבעים שנה.
"בתוך כמה דקות התארגנו ליציאה. לי סיפרו סיפורים, אמרו שהולכים לטיול. אני זוכר את עצמי בוכה: 'לא רוצה טיול, תנו לי לישון'. עלינו כולנו על הכרכרה המפוארת של הסוחר הגדול יצחק כהן, שהפסיד את כל כספו. העגלון לקח אותנו לתחנת הרכבת וקיבל מאבא את העגלה והסוסים כירושה. עלינו לרכבת שנסעה מאלכסנדריה לקהיר, ומקהיר ליפו ואז לירושלים. אחרי שלושים שעות של נסיעה במחלקה השלישית, עם תרנגולות ועזים בין הרגליים, אבא נחת שוב בשייח־ג'ראח, וכולנו איתו.
"אני זוכר את ההלם של משפחת מוסן לוי, קרובי המשפחה שקיבלו אותנו שם. הם לא קלטו מאיפה צצנו. אבא הוציא שטר של חמש לירות שטרלינג מהחליפה המהודרת, סיפר חלק מהסיפור, ואמר להם 'זה כל מה שיש לי'. הם חיבקו אותו, התנשקו, ובתוך כמה שעות סידרו לנו בית של שני חדרים עם מזרנים לישון עליהם ופתילייה לבשל אוכל".
כהן מזהיר מראש שאם יתחיל לספר על ירושלים של מחוזות ילדותו, הוא לא יוכל להפסיק. "אנחנו עלולים לשבת פה עד מחר ולא אסיים", הוא אומר, אבל ממהר לשוב לשנים ההן. "למדתי בבית הספר רטיסבון, שהיה בעצם מנזר צרפתי־קתולי ברחוב שמואל הנגיד. יהודים רבים נמנעו מלשלוח את הילדים שלהם לבית הספר הזה, אבל ההורים שלי הבינו שכדי להצליח בחיים, צריך שפות. למדנו במקביל אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית. כל שפה הייתה נלמדת במשך שעתיים ביום, ובהפסקות היינו צריכים לדבר בשפה של השיעור הבא. מי שטעה נענש.
"היו תלמידים ששימשו מרגלים: אם ילד היה מדבר בשפה הלא־נכונה, או משרבב בטעות מילה בעברית במקום באנגלית, התלמיד המרגל היה רושם את הטעות בפתק. מנהל בית הספר, יהודי מומר ששמו לניאדו, היה עולה בסוף היום על הבימה, מוציא את הרשימות הסודיות ומתחיל לקרוא את מסדר הנאשמים. מי שנתפס היה נשאר בכיתה וכותב חמישים פעם 'אני אדבר רק באנגלית', או 'רק בצרפתית' וכן הלאה".
חברו לספסל הלימודים היה שייקה אופיר, לימים גם הוא שחקן ששלט היטב בכמה שפות. "הוא היה מופרע. כל הזמן התכסח עם תלמידים אחרים, והיה הרבה בצינוק".
צינוק? בבית הספר?
"זה היה מרתף עם חדר קטן, שני מטרים על שני מטרים, ומי שהרביץ או הפריע נשלח אליו. העונש היה לשבת שם שעתיים, לבד. גם אני ביליתי פעם בצינוק, ואני זוכר את זה היטב. החדר היה חשוך, ורק דרך חלון קטן בדלת נכנס קצת אור. בית הספר של אז לא היה כמו היום. ההורים לא היו מתערבים או מגיעים כדי לצעוק על המורה והמנהל. אני זוכר שסיפרתי להורים שלי בבכי שהכניסו אותי לצינוק, והם אמרו לי בפשטות – כנראה הגיע לך".
בשבתות, אחרי התפילה, הוא היה נוסע עם חברים לים המלח באופניים. "בליל שבת היינו הולכים לתיקון חצות בבית הכנסת החלבי בנחלאות, אחר כך היינו אומרים את ה'בקשות', המזמורים המיוחדים של יהודי המזרח, ומיד ממשיכים למניין ראשון של שחרית. אחרי התפילה הייתי חופשי. אכלתי ארוחת בוקר, נפגשתי עם החבר'ה בעיר העתיקה, והיינו שוכרים אופנים ויורדים לים המלח. אחרי שהיינו מתרחצים ונהנים, את הדרך חזרה עשינו באדיבות נהגי המשאיות שהובילו שקי אשלג לנמל חיפה דרך ירושלים. היינו יושבים על האופניים, מחזיקים במשאית ונוסעים כל הדרך למעלה.
"במלחמת ששת הימים, בגלל השפות שלי, הייתי אלחוטן שרץ בקו הראשון. אחרי שהצלחנו לכבוש מחדש את אזור יריחו, מפקד הגדוד שאל אותי אם אני מכיר את הדרך לשם, ואני צחקתי. הובלתי את הגדוד ליריחו בדרך שעשיתי מאות פעמים עם החברים בשבתות באופניים".
כבר בבית הספר שיחק ז'אק והופיע, ושייקה אופיר היה הפרטנר האולטימטיבי. "היה שם מורה שהיה אחראי על המופעים בבית הספר, האב קטרין. כשהיה צריך להרים מופע, הוא היה בוחר את שנינו מהחבורה ומטיל עלינו לדקלם את משל העורב והשועל של ז'אן דה־לה־פונטן בצרפתית ובאנגלית. אני זוכר שהוא אמר לי: 'לא משנה מה יגידו לך לגבי לימוד משחק ותיאטרון; שחקן פשוט נולד שחקן'".
המחזות ההם בבית הספר רטיסבון בישרו קריירה ארוכה בארץ ובחו"ל. כהן שיחק במחזות זמר כמו "כרמן" ו"נוח", והיה ממקימי תיאטרון החאן בירושלים. כשנוסדה הטלוויזיה הישראלית הוא השתלב בצוות המקים. שליטתו בשפה הערבית שימשה אותו ליצירת תוכניות שנועדו בין השאר לגשר בין המגזרים במדינה. "בשנת 1968 השתתפתי בסדרה 'הרופא וההיפוכונדר', שם שיחקתי מול ד"ר דג'אני, רופא ידוע משועפאט. אחר כך עשיתי את 'סמי וסוסו' וגם את 'תחנת שער שכם', שבה שיחקתי יחד עם הסבא של חברת הכנסת חנין זועבי. זאת הייתה סדרה שבה הסתובבנו בכל הארץ ובעצם הראינו לציבור הערבי את ישראל המתפתחת. עשיתי גם את הסדרה 'עדל וסמירה', על משפחה ערבית. התוכניות הללו חינכו דור שלם לסובלנות והבנה". לקריירה המקומית, אגב, התווספו תפקידים לצד צ'אק נוריס בשני סרטי "מחץ הדלתא", וגם לצד השחקן טום הנקס בראשית דרכו.
כשכהן מתפנה לצילומים לכתבה, אני שואל את דניאלה אם היא ואחיה נהנו מהעובדה שאבא שחקן. "מה פתאום", היא עונה. "אבא שלי מעולם לא הסתפק במשחק, כי הוא ידע שבמקצוע הזה יום אחד אתה למעלה ולמחרת שוכחים אותך. לכן הוא היה עובד עשרים שעות ביממה: בבוקר היה לו עסק של חלוקת עיתונים, אחר כך מסעדה, ובערב היה שחקן. הוא גם עשה הכול כדי שאנחנו הילדים לא נתקרב לעולם הזה".
"תמיד זכרתי שהכול חולף, שצריך לפני המשחק לעבוד בעבודה מסודרת", אומר אביה. "התחלתי לעבוד כבר בגיל 13, אחרי שסיימתי את היסודי. ניקיתי אולמות קולנוע, תרגמתי סרטים. אחר כך חילקתי עיתונים. במזל פגשתי את ד"ר עזריאל קרליבך כאשר פרש מידיעות אחרונות והקים את מעריב. חילקתי את העיתון שלו בירושלים, ואחר כך פתחתי חברה פרטית לחלוקה. הייתה לי גם חנות למתנות. בקיצור, כל החיים עבדתי קשה, רק לא להסתמך על משחק".
על היחס שמקבלת התרבות בארץ יש לכהן ביקורת קשה. "כשרציתי לקבל עותקים של סדרות שצילמתי בהן עשרות פרקים, אמרו לי שמחקו אותן ולא נותר מהן זכר. הייתי בהלם. אין כאן שום כבוד לעבודה שנעשתה בעבר, או לאנשים שהניחו את הבסיס לתרבות הישראלית".
למרות הביקורת ותחושת החמיצות בשל הסדרות שנמחקו, אין ספק שתפקיד אחד של כהן נחקק בזיכרון הציבורי לשנים ארוכות: דמותו של אבו־ראמי, מנהל "המסעדה הגדולה". "הסדרה הזאת עשתה הרבה דברים טובים ליחסים בין ערבים ויהודים בישראל, וגם ליחסים בין ישראל לעולם הערבי", הוא אומר. "שלא כמו בסדרות שמוציאים היום, הקפדנו לא לערב פוליטיקה ולא להתעסק כל הזמן בשוני ובהבדל בין המגזרים. האמנו תמיד שהחיים המשותפים חזקים יותר מהכול.
"במסעדה הגדולה היינו צוות של חמישה: אני יהודי, שני מלצרים מוסלמים, בסאם זועמוט ששיחק את הטבח חכים היה נוצרי, והיה שוליה נוסף שאותו גילם יהודי בשם נעים חכים, אב שכול שהבן שלו נהרג בחווה הסינית. הצוות המיוחד הזה, והעובדה שלא דיברנו על פוליטיקה ודת, על מי יהודי ומי ערבי, היא שהביאה את ההצלחה".
בסדרה הזו הדגים כהן היטב את השליטה שלו בשפות. "עם הצוות במטבח דיברתי בערבית, עם אריה אליאס, המוכר היהודי בקיוסק הסמוך, דיברתי עברית, ועם האורחים המזדמנים במסעדה דיברתי בצרפתית, באנגלית ובספרדית. זה הפך את הסדרה לבינלאומית וגרר אליה צופים ממדינות ערב. אתה מבין? הצלחנו לגרום למיליוני ערבים ממצרים, מסוריה, מלבנון ומירדן לצפות בערוץ טלוויזיה ישראלי".
רבים מהצופים היו בטוחים שאבו־ראמי הוא ערבי מבטן ומלידה. גם היום, בשידורים החוזרים, יש מי שמופתעים לשמוע ששמו האמיתי הוא ז'אק כהן. "כשצופים ערבים מגלים שאני יהודי, הם אומרים 'כמה חבל'", הוא צוחק ומכה על ידו בתנועה אופיינית. "בתור אבו־ראמי הייתי כוכב במדינות ערב. פעם אחת חזרתי מצילומים של סרט במרוקו יחד עם זאב רווח. המתנו בנמל התעופה, ולידנו ישבה חבורת סורים. הם לא הפסיקו להסתכל עליי, וזאב התחיל להילחץ. אחרי כמה דקות אחד מהם אזר אומץ, התקדם לעברי ושאל אותי בערבית אם אני אבו־ראמי. אמרתי לו 'כן', והוא היה מאושר. גם כי פגש אותי, וגם כי הוא התערב עם החבר'ה האחרים והם היו צריכים לשלם לו.
"התחבקנו והתנשקנו, ואז אחד מהם רצה להצטלם איתי. אמרתי לו שייזהר, כי כשהוא יחזור לסוריה ויַראה צילומים עם יהודי, יהיו לו בעיות עם אסד. הוא ענה: 'לא אכפת לי. אני רוצה להראות את התמונה לחברים ולמשפחה'".
מה לדעתך גורם לקיטוב בין יהודים וערבים בישראל?
"יש מי שמעודדים את ההסתה. במסגדים מחנכים את הדור הצעיר לג'יהאד ולהצטרפות לחמאס ולדאע"ש, ואצלנו רבנים קיצונים מחנכים לתג מחיר. גם אצלנו וגם אצלם הורסים את האפשרות לחיים ביחד.
"חבר ערבי אמר לי על העזתים: כאלה כפויי טובה. הישראלים הלכו, השאירו את האדמה ששתלו בה ועבדו ואכלו ממנה, ומה העזתים עשו שם? במקום להפוך את האזור לסינגפור ולהביא תיירים ממצרים ומכל מקום בעולם, להרוויח ולתת פרנסה למיליוני אנשים, הם בחרו במוות ובחמאס".
והפלשתינים לא מבינים את זה?
"הפוליטיקאים הפלשתינים מסודרים. להם יש וילות וכסף, הילדים שלהם לומדים בחוץ לארץ, והעם סובל ואין לו מה לאכול. אני חושב שעד שמדינות אירופה יפסיקו את העזרה לפלשתינים, כלום לא יזוז. רק כשיסגרו להם את הברז הם יצטרכו לעבוד ולפתור את הבעיות. כל עוד האו"ם והאיחוד האירופי מזרימים כספים, הבכירים הפלשתינים יישארו בג'ובים שלהם וישימו קצוץ על העם".
לאיזו מפלגה תצביע בבחירות הקרובות?
"אצביע ללבני ולהרצוג, כי אני חושב שביבי צריך ללכת. הוא אחראי למצב הקשה שלנו בעולם. מה נעשה אם בעוד כמה חודשים יחליטו להטיל חרם על ישראל? היום יש סנקציות על רוסיה ועל איראן, מה יקרה אם יעשו כך גם לנו?
"בוז'י לא אידיוט. הוא איש שיודע, הוא הרבה שנים בכנסת, היה קצין בצה"ל, אבא שלו היה נשיא מדינת ישראל, הוא לא איש מהרחוב. יש לו יועצים ויש לו את ציפי! היא לא מושחתת. היא אמינה בעיניי, היא לא עושה דאוויניםֿ, ולכן אני אוהב אותה. בפעם האחרונה הצבעתי בשבילה וגם הפעם אצביע בשבילה, כי ניקיון כפיים זה בשבילי הדבר הכי חשוב".
נושא השחיתות מוביל את ז'אק כהן לסוגיה בעלת מטענים כאובים בשבילו: יחסיו עם הדת, שידעו בעיקר מורדות במשך השנים. "נאמר אצלנו 'כסף יעוור עיני חכמים', וגם עיני רבנים, ושלא יספרו לי אחרת. היום לכל אחד יש רב שנותן לו ברכות ואחר כך רוצה כסף לתרומות. זו לא הדת שהכרתי, זאת תעשיית דת. תראה מה קרה בש"ס. הראו את הקלטת של הרב עובדיה שדיבר על דרעי, ואז הלכו לקבר שלו לבקש סליחה. על מה? על זה שהשמיעו אותו אומר את האמת? לדרעי יש כריזמה והוא יודע להשתלט על אנשים, והוא רק חלק מתעשיית הרבנים".
גם החלטתו לעזוב את ירושלים קשורה ל"התחרדות שלה", כדבריו: "אני זוכר שהוזמנתי פעם לארוחת שבת אצל הבת שלי. לקחתי את הרכב ונסעתי אליה יחד עם אשתי חיהל'ה. כשהגענו לרחוב בר־אילן פתאום הסתערו עלינו מכל הכיוונים חרדים שצעקו 'שאבעס'. הם חסמו את הכביש והתנפלו לי על הרכב. אשתי התחילה להילחץ, ואני הרגעתי אותה: 'אל תדאגי, בשביל מה יש לך בעל שחקן'. יצאתי החוצה והתחלתי לצעוק עליהם במבטא ערבי. אמרתי להם שאני בכלל נוצרי ואז הצטלבתי. הם היו בהלם והתחילו לדבר ביניהם ביידיש כדי להחליט מה לעשות. אני כמובן מבין יידיש, וכששמעתי אותם מתלבטים, איימתי עליהם שיש לי משפחה בחמאס. הם נבהלו ופינו את הכביש.
"נסעתי כמה מאות מטרים, עצרתי ולקחתי כדור מתחת ללשון כדי להוריד את לחץ הדם. אמרתי לאשתי: אם בערב שבת אני צריך להצטלב, אז ירושלים שאני מכיר כבר לא קיימת. מקומי לא עם האנשים האלו".
לא רק העסקנות הדתית, גם טראומה שעבר בגיל 26 גרמה לו להתרחק מכל קשר לחיים דתיים. "בצעירותי הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת 'עדס' של החלבים בשכונת נחלאות. כשאבא נפטר רציתי לעלות שם ל'מפטיר' לעילוי נשמתו. ישבתי עם הטלית והחומש, אמא שלי ישבה למעלה בעזרת נשים, וכשהגיעו להפטרה הגבאי הכריז על תחילת המסחר לקניית העלייה. אחרי משא ומתן עיקש מול מתפלל אחר - התחלנו בשתי לירות והגענו בזכותי ל־24 לירות, סכום עצום באותו זמן - חיכיתי שהגבאי יקרא לי סוף־סוף. ואז הגבאי החצוף הזה הסתובב, צעק '26' וחיכה שאגדיל עוד את סכום העלייה.
"הסתכלתי לו בעיניים, תפסתי את החומש שהיה לידי וזרקתי לו בפרצוף. בשביל להרוויח ממני עוד ארבע לירות הוא בייש אותי בציבור וניצל את הרצון שלי לחלוק כבוד אחרון לאבא. החיבור הזה של הדת עם הכסף והצביעות גרם לי להישבע שלא אכנס לבית הכנסת הזה והרחיק אותי מהדת. אני חושב שיהדות היא מה שבלב, לא העסקנות שעושים ממנה".
חיהל'ה מגיחה מביתם הצנוע, שבו גדלה כילדה. היא שומעת את השיחה ורוצה להראות פן אחר בקשר של ז'אק עם הדת, ולכן מבקשת ממנו לספר על ביקור השורשים שערך באלכסנדריה. הוא כמובן לא מחמיץ את ההזדמנות לסיפור נוסף. "זה היה בשנת 1998, נסעתי עם המשפחה שלי למצרים והם ביקשו לראות איפה התפללתי בתור ילד. נכנסנו לבית הכנסת המפורסם 'אליהו הנביא', ואני התקדמתי פנימה תוך כדי שאני מדבר עם אשתי ומסביר לה על המקום ואיפה כל אחד ישב. ואז הסתובבתי אליה לאחור, ולשלוש שניות ראיתי את דוד שלי ובני משפחה אחרים, שכבר נפטרו, עטופים בטליתות ומסתכלים עליי. הם עשו תנועות עם הידיים, כאילו הם מבקשים משהו.
"התחלתי לרעוד וכנראה נעשיתי לבן, כי חיהל'ה פנתה אליי ושאלה מה קרה. לא ידעתי מה להגיד לה. לא האמנתי למה שראו עיניי, הייתי בהלם. אחר כך שאלתי את עצמי
הישועה באה מהקונסול הישראלי באלכסנדריה. "התקשרתי אליו והוא התרגש לשמוע שאני במצרים. כנראה הכיר אותי מהסרטים שעשיתי. שאלתי אם הוא יכול להצטרף למניין, והוא התחיל לצחוק. הפסקתי אותו מיד ושאלתי אם יש לו גם מאבטחים. הוא ענה 'כן, שניים'. אמרתי לו להביא אותם, ועשינו שם שבת מופלאה. הוצאנו את ספרי התורה, אמרתי קדיש, והמשפחה בשמיים כנראה הייתה מרוצה".
השמש יורדת על ביצרון, עצי הפקאן מקבלים צבע צהבהב. לפני סיום אני שואל את כהן מה התוכניות שלו לעתיד. "העתיד?" הוא שוב צוחק, "אני חושב שעשיתי די הרבה, ואני יכול לנוח וליהנות מהחיים. יש לי שמונה נכדים ושתי נינות. אני ילד שגדל בירושלים, ועם שש שנות השכלה הצלחתי להגיע למקום שאני מקבל בו הרבה אהבה. עשיתי מספיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם