לא הכל דיבורים: עפרה נחמד במחשבה חיובית
רשת ב' נמצאת בסכנת סגירה, אבל עפרה נחמד מעדיפה להתמקד בכאן ובעכשיו, בדיוק כמו המסר שהיא מקפידה להעביר למאזיניה בתוכניות שהיא מגישה. בספר חדש היא מראה שאת ההנחיות לגבי מה שצריך לעשות כאן ועכשיו אפשר למצוא מדי שבוע בפרשה
עוד כותרות ב-nrg:
• תנאי הקבלה ל-SS: להיות אדם טוב והגון
• קורטני קוקס: עוד סדרה אחת ודי
• חתונות, יוגה ופדיקור לכלבים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרי כארבעה עשורים בקול ישראל, יש לה קהל גדול ונאמן שמאזין לה בקביעות. אבל נחמד אינה רק אשת רדיו - אלא גם, ואולי בעיקר, יוצרת. היא עוסקת בשירה ובכתיבה, ולאחרונה הוציאה ספר חדש, "לאור פרשות השבוע שלי", על פי רעיונות מקוריים שהגישה בפינה קבועה ברדיו בכל מוצאי שבת.
אנחנו נפגשים באולפני קול ישראל ברוממה, שם היא מתכוננת לקראת תוכניתה השבועית "לבריאות". התפתחות פוליטית דרמטית, אחת מני רבות בתקופת הבחירות שבה אנחנו נמצאים, משבשת את לוח השידורים והתוכנית מצטמצמת בחצי. "ככה זה", אומרת נחמד בהשלמה, "בסופו של דבר זו רשת שהחדשות והאקטואליה בה הן העיקר. היום אני צריכה לדבר עם פרופ' אורן פרוי על שעונים ביולוגיים, ועל איך התזונה בשעות מסוימות משפיעה על הגוף. נראה מה נספיק בזמן הקצר שהקציבו לתוכנית".
עפרה נחמד, הבכורה מבן שלושה ילדים, נולדה ב־1950 בשכונת הבוכרים בירושלים. אביה עבד כמכונאי, אמה הייתה עקרת בית. השניים הכירו באצ"ל, שם שירתו גם כל בני משפחתו של האב. עפרה היא תימנייה מצד אמה ופרסייה מצד אביה, ו"השם נחמד הוא מקורי, לא מעוברת", היא דואגת להדגיש. גם לה, כמו לכותב שורות אלו, אוהבים לשחק בשם. "הייתי עושה הרבה כסף אילו היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי 'את נחמדה', 'כשמך כן את', או 'כשמך לא את'", היא צוחקת.
בשנות ילדותה העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לבית־זית שליד ירושלים. "הייתה אז תנועה מהעיר אל הכפר. אבא שלי עבד בסוכנות היהודית, שבאותה תקופה קראה לישראלים ותיקים לעבור למושבי עולים חדשים ולחזק אותם. הייתה לנו ילדות נהדרת שם". לאחר חטיבת הביניים עברה לתיכון "הר הנגב" בשדה־בוקר. "אלו היו שנות ההתבגרות, וחשבתי לי שיכול להיות מאוד כיף שם. זה נראה לי מקום קסום, מרתק, רחוק מהבית. מקום מיוחד ומעניין בנוף שלו, באנשים שלו, כזה שיכול להתאים לי".
בתום שנות הלימודים שירתה בנח"ל, והייתה שותפה להקמת הגרעין שממנו צמח מושב ארגמן בבקעת הירדן. כעבור שנה חזרה לירושלים, והחלה ללמוד ספרות עברית ולשון באוניברסיטה העברית. "זה היה מהלך די טבעי, נטיית לב. לא התלבטתי בכלל", היא אומרת. הנטייה הזו הוטמעה בה בשנות ילדותה: "אבא שלי היה מתקן כל מי שדיבר לא נכון. הייתה מודעות גדולה לשפה בבית. גם ספרות מאוד אהבתי מאז שהייתי ילדה, והייתי קוראת הרבה. נמשכתי ללימודים האלו, אבל האם חשבתי אי פעם שאהיה סופרת או משוררת? ממש לא". מאז שהייתה ילדה רצתה לעבוד ברדיו. "לא היה לי מודל שראיתי לנגד עיניי, פשוט נמשכתי לזה. השתתפתי במקהלת הנוער של קול ישראל, וכבר אז הייתי משוכנעת שאהיה קריינית".
כסטודנטית בת 22 הגיעה שוב לקול ישראל. בהתחלה שימשה כמזכירה במחלקת הבידור, שם עבדה תחת המנהלת המיתולוגית של חטיבת התוכניות הקלות, דרורה בן־אב"י, "אשתו של משה חובב ואמא של גיל". בהדרגה טיפסה בסולם התפקידים - מעוזרת הפקה למפיקה ואחר כך עורכת. בין היתר עבדה בצוות ההפקה של התוכנית "ערב טוב מירושלים", שאותה הגישו לסירוגין דויד גרוסמן ויצחק רועה לפני כשלושים שנה ברשת ב', ובתוכנית "זיכרון דברים". בחלוף הזמן החליטה נחמד שהיא בשלה לתפקיד מאתגר יותר, והצטרפה לקורס הכתבים של קול ישראל, יחד עם הקולגה כרמלה מנשה.
"לאחר הקורס היו סינונים ובחינות מאוד קשות, והיינו צריכים להתמודד על מקום ברשות השידור בדיוק כמו אנשים מבחוץ. מבין עובדי הרדיו, כרמלה ואני היינו היחידות שהתקבלו". היא סיקרה תחומים שונים, ושימשה בין היתר כתבת לענייני ירושלים, פנים ותחבורה ("לקחתי מה שנתנו לי"). את משבצת הכתבת לענייני בריאות, התואר שעמו היא מזוהה יותר מכול, קיבלה לאחר לידת בנה. "החלפתי את רינה מצליח, שעברה לערוץ 2, ונשארתי בתפקיד הזה הרבה שנים".
מה הביא אותך להתמקם בתחום הזה, שאת עוסקת בו כבר כמעט שלושה עשורים?
"זה תחום רחב ומגוון, שאפשר לבחון מהרבה זוויות. ככתבת בריאות הייתי מגישה בכל בוקר כתבה קצרה שעסקה בחידושים ברפואה. לא היה אז אינטרנט ולא הייתה כל החשיפה הגדולה למידע, כך שהחומרים שם היו די חדשניים". בראשית שנות האלפיים החלה נחמד להגיש ברשת ב' את התוכנית "לבריאות", שבה היא משלבת גם נושאים כמו רפואה משלימה וחשיבה חיובית.
"הגעתי למסקנה שהיחס של האדם לחיים משפיע על הבריאות שלו. אתה יכול להיות בריא פיזית אבל לא מאושר, ואתה יכול להיות לא בריא במיוחד ובכל זאת מאושר – ואז החיים שלך נראים לגמרי אחרת". הצלחת "לבריאות" הולידה לפני כשלוש שנים תוכנית נוספת, דו־שבועית, "במחשבה חיובית" שמה. נחמד מגישה אותה יחד עם סמדר טל. "בנר ראשון של חנוכה עסקנו למשל באור שנותנים העיוורים לחברה. ראיינתי את ד"ר ארז בנאי, נכה צה"ל עיוור, שהיום הוא פסיכולוג קליני. שוחחנו גם עם המשורר ארז ביטון, שסיפר איך אפשר לראות את האור בחשכה, ודיבר על מתנת האור שנתן לבן שלו מתוך אותה חשכה. בכלל, אנחנו מעלים לשידור אנשים שסיפור חייהם מעורר השראה, כאלו שהצליחו לצאת ממחלה או ממוגבלות והגשימו מטרה".
פעמיים בשבוע היא מגישה את תוכנית השחר "אור ראשון" שעוסקת בכותרות העיתונים היומיים. לצורך התוכנית הזו היא משכימה בשלוש לפנות בוקר, "ומי שחושב לרחם עליי, אני אומרת לו שממש אין צורך. אני עושה את זה בהרבה מאוד אהבה. אני נהנית מכל מה שאני עושה, ומרגישה מבורכת כשאני עושה את העבודה שאני אוהבת. וככה זה נשמע ברדיו".
יש קשר בין הדיבור והכתיבה שלך על אור, או השימוש במונחים כמו "מבורכת", לבין ההקפדה שלך ללכת בבגדים לבנים?
"אני לובשת לבן כבר 25-20 שנה. האמת שזה משהו מאוד פנימי, הרגשה כאילו אני לא יכולה ללבוש משהו אחר. להגיד 'טהור' נשמע יומרני, אבל יש בזה משהו נקי".
כל המלתחה שלך לבנה?
"הכול. ארון הבגדים כולו לבן. גם בחורף, אם זאת השאלה. אני אוהבת מאוד לבן".
משחקי האור לא מסתיימים בבגדים. בן זוגה של נחמד הוא שמואל שמש, ובנם נקרא אוּר, כשמו של "אבא של אחד מגיבורי דוד". אור בן ה־27 לומד היום לשון, כמו אמו בשעתה, ויש לו אנסמבל מוזיקלי בשם "אור ושמש העמים".
במוצאי שבת מגישה נחמד את התוכנית "כל היום", ובמסגרתה פינה על פרשת השבוע במתכונת אימונית (קואוצ'ינג): תובנות מהפרשה על פנימיות האדם ועל השינוי שבאפשרותו לחולל בחייו. כאמור, לאחרונה איגדה בספר את הרעיונות שפיתחה בתוכנית. "הספר נולד מתוך הדברים שלמדתי ושאני עוסקת בהם: חסידות, קבלה, חשיבה חיובית, אימון, ספרות ולשון. יש בפרשת השבוע גם סיפור, גם רגש, גם עניין אינטלקטואלי, גם עניין תרבותי. היא מקור השראה, ומאוד מעניין לגעת בה".
פרשת השבוע העסיקה אותך תמיד, או רק בתקופה האחרונה?
"האמת היא שלא תמיד זה העסיק אותי. אני לא דתייה ולא מגיעה מבית דתי, אבל אני לומדת חסידות אצל ד"ר שלי גולדברג וקבלה ותורת רבי נחמן אצל ד"ר נדין שנקר. הן מלמדות בסגנון אקדמי ועיוני, לאו דווקא דתי. מתוך הלימודים האלה התחברתי לתנ"ך".
הרעיונות בספר שלך מדברים הרבה על שינויים פנימיים שהאדם צריך לעשות בחייו. אילו שינויים את עשית?
"השינוי הכי גדול הוא קודם כול האחריות שלקחתי על המחשבות של עצמי, שמשפיעות בסופו של דבר על המעשים שלי. כלומר, להיות כל הזמן במודעות איפה המחשבות שלי נמצאות, ולשים לב שהן יהיו במקום שאני רוצה שיהיו; לראות בכל דבר את הפן החיובי, גם אם באותו רגע אני לא יודעת מהו. המקום המחשבתי אומר שכל דבר הוא לטובה. צריך לדעת שהתשובה לשאלה 'למה זה טוב לי' תגיע בסוף".
הלך הרוח החיובי הזה אולי מסביר מדוע עתידו המעורפל של קול ישראל, הקשור בטבורו לגוף המתפרק של רשות השידור, לא מצליח לערער את שלוותה. "אני לא עסוקה בזה, כי קודם כול צריך להתמקד בעבודה, בשידור, לחשוב על נושאים, לחשוב על מרואיינים, להביא אנשים. אי אפשר להתעסק כל הזמן במה יהיה. אני נמצאת בכאן ובעכשיו - וכאן ועכשיו יש יצירה. רוב התורות הרוחניות מדברות על העשייה בהווה, ולא על מה יהיה בעתיד או מה שהיה בעבר. כי אם אתה עסוק בעבר אתה לא יכול להתרכז בהווה, ואם אתה עסוק בעתיד ובחששות ממנו, ולא במטרות שלך, אתה לא יכול ליצור ולא יכול לעסוק בשום דבר שמשמח אותך".
את לא חוששת מחוסר היציבות של רשות השידור?
“באופן אישי אני לא כל כך חוששת. יש לי אמונה שתמיד אסתדר. אני גם כותבת וגם מאמנת ועושה עוד הרבה דברים. אני אוהבת את העבודה שלי, אבל אני בטוחה שאם לא אעבוד כאן, אוכל איכשהו למצוא משהו אחר שיעניין אותי“.
אנחנו נעים במסדרונות הלבנים הארוכים של רשות השידור, נכנסים לחדרים המאכלסים ציוד מיושן וחסר ברק. נחמד מציגה בפניי את האנשים שנושאים על כתפיהם את המקום. רובם בני 50 ויותר, משדרים נעימות נטולת פוזה: הנה נפתלי מנשה, הנה ריבי גדות והנה אמוץ שפירא, שנמצא כרגע בשידור.
איך תשפיע הרפורמה ברשות השידור על המקום הזה?
"כל הזמן אומרים לנו, ואני נוטה להאמין לזה, שקול ישראל ימשיך לשדר. לא נראה לי שרשתות כמו שלנו אפשר לחסל, ואני מאמינה שישאירו אותנו באוויר. יש כאן יותר מדי דברים טובים, כולל מערכת החדשות, קול המוסיקה, רשת א', 88, רשת ג' וכמובן רשת ב'. בכל מקום שאני הולכת אני מקבלת תגובות אוהבות, אנשים אומרים לי 'רק שלא יסגרו את הרדיו'. אם יש מתקפות, הן מופנות כלפי הטלוויזיה. לגבי הרדיו, הקונצנזוס הוא מאוד גדול".
לפני כשנתיים הוציאה נחמד ספר שירים ראשון. בגאווה בלתי מוסתרת היא מספרת שכל 500 העותקים שהודפסו ממנו נמכרו, "וזה מאוד נדיר שספר ראשון של משורר מצליח למכור את כל העותקים". חלק מהשירים, אומרת נחמד, מתכתבים עם שיר השירים, ואחרים הם שירי אהבה, געגועים וכיסופים.
מתי התחלת לכתוב שירה?
"בשנים האחרונות, יחד עם הכתיבה על פרשות השבוע, היה נדמה לי שיש בי עוד משהו, קצת יותר פיוטי מכתיבה פרשנית, והתחלתי לכתוב שירים. זה פרץ מתוכי. פרסמתי בהתחלה בפייסבוק, קיבלתי המון תגובות טובות, והחלטתי לאסוף את השירים ולהוציא אותם כספר. אנשים שמעו עליו מפה לאוזן, וקנו".
שיר אחד, "ואקיץ בחצות הליל", התגלגל אל מעבר לתחומי הדפוס. "מוזיקאית בשם עפרי זידנר ראתה את השיר בפייסבוק ושאלה אם היא יכולה להלחין אותו. היא הלחינה את השיר בסגנון מוזיקת עולם, עשתה לזה קליפ עם הלהקה שלה 'אבני החושן', והעלתה ליוטיוב. לאחרונה בישרו לי שמכניסים אותו לדיסק אוסף של מוזיקת עולם שיוצא בחו"ל".
ומה הלאה? נחמד מספרת ששירים חדשים נמצאים אצלה כבר בתנור, והיא ממשיכה לכתוב כל פעם בנושא אחר. בשעות הפנאי שלה, כשהיא לא כותבת שירים, היא לומדת, קוראת, רוקדת (ריקודים בלקניים־צועניים, יווניים ובולגריים, יחד עם קבוצה ירושלמית ותיקה) ומתאמנת בפילאטיס, צ'י־קונג וזומבה. היא גם משמשת כמאמנת אישית, ומאוד מאמינה באפקט שיוצרת גישת הקואוצ'ינג. "יש הרבה אנשים שלמדו אימון ולא עסקו בזה אחר כך - ובכל זאת טוב שהם למדו, כי הם קיבלו כלים חשובים שמשפיעים במודע ושלא במודע על סביבתם הקרובה, ובסופו של דבר גם על כל העולם".
ההזדמנות שלה להפעיל את כלי האימון באופן אישי, אומרת נחמד, "היא קודם כול בשידור. אין תוכנית שבה אני לא מעבירה איזשהו מסר. למשל, את תוכנית הבוקר אני תמיד פותחת במשפט מעצים, ציטוט משיר או ממקום אחר, ומסיימת במשפט מעצים אחר. אני מרגישה שאני נותנת בתוכנית עוד משהו, ואנשים אומרים לי שהם מאוד מושפעים מזה".
זה אולי יישמע מפתיע, אבל המראיינת הוותיקה מתגלה במהלך הראיון כדברנית מאוד קטנה, קשה לדיבוב. אני שואל אותה על הפער בין היכולת שלה לראיין לבין הקושי
ראיינת מאות ואלפי אנשים במהלך הקריירה הארוכה שלך. יש עוד מישהו שהיית רוצה לראיין?
"את אופרה וינפרי, ושהיא תראיין אותי ותדבר על הספר שלי".
ובאותו רגע הוא הופך לבסט־סלר.
"נכון. רעיון טוב, לא?".
ואם יכולת לחזור במנהרת הזמן, את מי היית מראיינת?
"הייתי רוצה לשבת עם רבי נחמן. רק לקבל את האנרגיה שלו. הייתי גם רוצה להיות חלק מהחבורה של האר"י הקדוש בצפת".
יש מישהו שלא תראייני בשום אופן?
"כמו ד"ר מנגלה?".
גם, אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק.
"דווקא אותו הייתי מראיינת. הייתי שואלת אותו מאיפה מגיעים כל הרוע והאכזריות האלה. בדרך כלל כשאני רואה בנאדם אכזרי, אני אומרת: 'וואי, באיזה כלא הוא נמצא'. הוא לא רע רק לאחרים, הוא גם רע לעצמו. הוא לא אוהב את עצמו. כי החיצוניות זה הביטוי הפנימי. אבל אני בכלל לא מגיעה למקומות האלה, אני לא בשדה הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם