עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע
"דודו גבע ניסה תמיד להבין את עולמם הפנימי של אנשי השוליים, של המפסידנים, הנשכחים והחלשים", מסביר המאייר צחי פרבר, אחד מאוצרי התערוכה המיוחדת לציון עשור למותו של הקומיקסאי שהיטיב יותר מכולם לבטא בעיפרון וצבע את האבסורד
אם התגעגעתם לברווז הצהוב, דמות הקומיקס של דודו גבע - הנה הוא חוזר בגדול, בתערוכה וגם בספר.עוד כותרות ב-nrg:
• איך נשמע השילוב בין בוב דילן לסינטרה?
• חמישים גוונים: צפו בתשדירים שנפסלו
• שיא: ציור נמכר תמורת 300 מיליון דולר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במלאת עשר שנים למותו המוקדם מדי של אמן הקומיקס דודו גבע, תיפתח ביום ראשון ה-15 בפברואר בגלריה "ויטרינה" בפקולטה לעיצוב שבמכון הטכנולוגי (HIT) חולון, תערוכה ייחודית לכבודו בשם: "עדיין אופטימיים: אמנים מציירים דודו גבע".
120 מאיירים ישראלים השיבו לחיים את דמויותיו המיתולוגיות ובהן הברווז, צמד הבלשים אהלן וסהלן, הפקיד יוסף, האביר זיק ועוד.
המאייר צחי פרבר, שהוא גם אוצר התערוכה, ופרופ' דנה אריאלי, דיקאן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי, חולון, יזמו את התערוכה. הם הכינו שתי רשימות. באחת כללו את גיבוריו של דודו גבע (אריאלי: "הגענו ל-40 דמויות") אותה שלחו לנמנעים ברשימה השנייה ובה מיטב המאיירים והקומיקסאים בישראל, בהם: נעם נדב, חנוך פיבן, יערה עשת, יוסי אבולעפיה, טל לזר, זאב אנגלמאיר, אורה איתן, מישל קישקה, נעמה בנזימן ורבים נוספים, ובקשו מהם לבחור אחת מדמויותיו של גבע שהם מתחברים אליה ולהחיות אותה בסגנונם, להציגה באור שונה. "ההיענות הייתה מהירה. נתנו להם יד חופשית והתוצאה מרהיבה", אומרת פרופ' אריאלי.
האיורים הרבים והמרהיבים של המאיירים לדמויותיו של גבע, הביאה את אריאלי ופרבר אל הוצאת הספרים "זמורה ביתן", וכך במקביל לתערוכה מתפרסם גם ספר הנושא את שם התערוכה "עדיין אופטימיים –אמנים מצירים דודו גבע" המאגד ב-130 עמודיו 65 מעבודות המאיירים.
הספר נחלק ל-8 שערים: "דודו גבע", "עיצוב", "ירושלים", "תל אביב", "יוסף", "הברווז", "נשים" ו"ילדים", כשבכל שער כתב פרבר פתיח קצר. בספר ניתן למצוא גם תיאור הגיבור, הברווז, (לברווז נוצרו מספר העבודות הגדול ביותר), ביוגרפיה על האמן, שמות הספרים שלו בהם הופיע הערך ירושלים, או ציטוטים אודות שתי הערים 'שלו', ירושלים ותל אביב.
דודו גבע, אמן, יש אומרים - גאון קומיקס, יצר עשרות ספרים ואלפי עמודי עיתון של קומיקס ישראלי פרוע, משעשע ועצוב. הקריקטורות שיצר והמדורים שלו "שירת הברווז", "משמעות החיים", "שתיקת הברווז", "יוסף ואחיו", "אהלן וסהלן", "הדרך אל האושר" ועוד, התפרסמו בעיתונות הארצית והמקומית – "העולם הזה", "כל העיר", "העיר", "חדשות", "מעריב", "הארץ" וגם בספרים שפרסם.
בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית. "הוא היה נרקומן של עבודה. את הכל הוא עשה במו ידיו, ללא טכנולוגיה ממוחשבת. נראה היה כאילו הדמויות והסיטואציות עוצבו בשלמותם במוחו עוד לפני שהונחו על הנייר. הקו שלו היה מדויק, כמעט ולא דרש תיקונים. בראשית הדרך הוא עבד עם טקסט של שותפים ולאחר מכן כתב טקסט משלו, חד ויוצא דופן, מהיר וקליל, גם כשביטא עצב, כאב או כיליון", אומר צחי פרבר.
בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית. "הוא היה נרקומן של עבודה. את הכל הוא עשה במו ידיו, ללא טכנולוגיה ממוחשבת. נראה היה כאילו הדמויות והסיטואציות עוצבו בשלמותם במוחו עוד לפני שהונחו על הנייר. הקו שלו היה מדויק, כמעט ולא דרש תיקונים. בראשית הדרך הוא עבד עם טקסט של שותפים ולאחר מכן כתב טקסט משלו, חד ויוצא דופן, מהיר וקליל, גם כשביטא עצב, כאב או כיליון", אומר צחי פרבר.
"גבע היה הקומיקסאי שהגיע לרמה הכי גבוהה בחדשות ובמדורים", משלימה פרופ' אריאלי. "הוא גם היה הכי מפונק. הברווז שלו זכה ליוקרה, הפך לאליל ממש. אבל נראה שהוא לא התאושש לאחר פיטוריו מ'הארץ'. הוא מת בחטף בגיל 55".
מה הוא בא לבטא?
פרבר: "גבע ניסה תמיד להבין את עולמם הפנימי של אנשי השוליים, של המפסידנים, הנשכחים והחלשים. מעולם לא ניתק את החוט המוביל לילדות, שהייתה מקור חולשתו וכוחו. הוא היה ילד נצחי שסירב לגדול, אך לא פחד להיעלם. פעם אמר: 'כמו שבשרפה יש שרשרת של כבאים, אחד מעביר לשני דלי של מים, לכבות את השריפה אני מרגיש שקיבלתי מים משמעון צבר ומנחום גוטמן ואחרים, ועלי להעביר אותם הלאה. לא להשתולל מרוב אגו טריפ, אלא לחנך, לשנות, לעשות לנו טוב יותר'".
פרופ' אריאלי: "הוא הבין את המהות של הישראליות, פענח את המציאות הפוליטית בעקבות הירידה של הערכים, השחיתות והנהנתנות שהחלה להציף אותנו, כלל בעבודותיו ביקורת על המלחמה - כל אלה ועוד הפכה אותו לקומיקסאי חברתי פוליטי. הדוגמה הטובה לכך מצויה בשני גיבוריו נימר וטאהר, שמגיעים לפיגוע התאבדות בשיאה של האינתיפאדה השנייה, תוך שהם שרים שירים ממיטב השירה העברית כמו 'שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום!'. הקומיקס של גבע שהשתייך לבני הדור הראשון למדינה אינו הקומיקס של דוש, או זאב ואין בו הנאיביות של שרוליק. הוא מפוכח וביקורתי אבל לא פוסט ציוני".
"הוא עשה דוקרטורט ברמה החזותית על הברווז. הברווז עובר מטמורפוזה גדולה. ובעצם הברווז זה הוא. יש הזדהות והאנשה והוא נטמע בתוכו ובנה לעצמו זהות ברווזית".
"אני שייכת לדור שקריאת הקומיקס אינה טבעית לו אבל למדתי להתבונן בו", אומרת אריאלי. "ההיכרות הראשונית עם דודו גבע הייתה לפני שנים. ביקשתי ממנו להכין איור של דינדוש (פרופ' דן הורביץ) לכבוד יום ההולדת 30 של בנו, נרי הורוביץ שהיה אז בעלי. היום האיור תלוי בחדר של הבן שלנו.
"העבודות ששלחו המאיירים לתערוכה נעשו כמעשה של התגייסות למען גיבור תרבות. בעבודות שלהם רואים את הניסיון להיכנס לעולמו הרעיוני והחזותי, ועדיין לשמור על ייחודם. אפשר לראות בעבודות שגבע חי בתוכם, ולמרות זאת כל אחד הביא את הזוית שלו על דודו גבע. ממרחק הזמן נותר ההומור החזק שלו, וזה מאוד מלהיב אותי".
דודו גבע היה גיבור הילדות של צחי פרבר. "לא הייתי חבר שלו, מעולם לא דיברנו. פה ושם השתתפנו בתערוכה קבוצתית או ציירנו בצוותא ל'ספר הקומיקס הציוני' של עמרם פרת ואמנון דנקנר, הוא בעמוד המסיים והפותח ואני נחבא בין העמודים הפנימיים. היו זמנים בהם איירנו בו זמנית לאותם העיתונים, אני כבוגר בצלאל צעיר, והוא כבר כדודו גבע הענק".
ההערכה היתה הדדית?
"ממש לא. כשהמפיקות והגרפיקאות של 'זמן מעריב' גילו לי שדודו אמר שהוא לא אוהב את העבודות שלי, לא נעלבתי. להיפך, שמחתי שהוא הבחין שאני קיים. וחוץ מזה, איך אפשר להיעלב מאדם שגרם לך לאהוב קומיקס?
"בשבוע בו נפטר התקיים אירוע קומיקס במועדון 'קולטורה' בדרום תל אביב. אמנים רבים הגיעו למכור את החוברות שלהם, דודו מכר את חוברות 'ספרות זולה' שרק יצאו. המאיירת אלית אבני התקשרה לשאול איזו הקדשה ארצה שדודו, שעמד לידה, יכתוב לי בחוברת.
"לא רציתי שידע שההקדשה מיועדת לי והייתי חייב לחשוב מהר. מכל הדמויות שבעולם צצה בראשי דמותו של אלפרד ברכה, אוהד של קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב. נמוך, קולני, שעיר ומוצק, לבוש תמיד בגופיה צהובה. אמרתי לה שיקדיש לאלפרד, היא מסרה לו את הדברים, והוא, בחושיו החדים, הבין שמשהו לא מסתדר ושאלפרד הוא לא השם האמיתי הנמצא מעבר לקו הטלפון, כתב על השד הימני של נערת השער: 'לאלפרד המסתורי מהברווז בהערצה'. כך כתב, וכעבור יומיים הוא מת".
צחי, איזו מבין 120 העבודות אהבת במיוחד?
"העבודות של חנוך פיבן ואיתי רייכרט ריגשו אותי במיוחד. פיבן בסגנונו הידוע, הכין פורטרט של גבע העשוי קולאז' של אביזרים מוכרים וביתיים, כמו קערת חומוס בה משייט ברווז בתור עין אחת, ובעין השנייה זכוכית מגדלת ובתוכה חייל משחק. עבודה שמתארת היטב את גבע הממושקף, הצנום, עקשן גדול, חובב חומוס ושקשוקה ואוהד מושבע של הפועל ירושלים.
"ואילו רייכרט הכין ציור של ברווז המורכב מהמון יצורים אחרים, כמו אומר שכולנו חלק מאותו יצור קטן, סיבי, צהבהב וחלוש, בעל בלורית מרוטה, וכמו הברווז גם אנחנו נשרוד זמן מה, נפרפר בתקווה, ותמיד נסיים תחת המאכלת".
הברווז של דודו גבע ניצב גם היום בכיכר מסריק בתל אביב. רבים זוכרים אותו באהבה, ואולם האם יצירתו רלוונטית גם בימינו?
"עבודותיו של גבע כאמן קומיקס רלוונטיות גם היום, במיוחד לאחר הפיגוע במערכת עיתון הקומיקס הצרפתי 'שרלי הבדו'", אומרת פרופ' דנה אריאלי. "דודו גבע היה מכור לחברה הישראלית ומחובר לעיתונות היומית בצורה חסרת תקדים. הוא האמין שלקומיקס יש כוח להשפיע על המציאות והצליח לפענח את התרבותי והפוליטי בישראל על ידי המדיה הזאת. הייתה לו יכולת נדירה לשקף את המציאות שלנו, שבאופן אבסורדי, חוזרת על עצמה גם בימינו.
"ההיענות הגדולה של המאיירים מעידה על היותו נדבך מהותי בישראליות החדשה, הביקורתית, השמאלית והשפויה. הגדולה שלו קשורה ביכולתו לבקר עם הומור את המפעל הציוני. אני מקווה שבשעה שהוא מנגב חומוס שם למעלה, יציץ ויראה שיש לו כאן למטה המון מעריצים".
בערב פתיחת התערוכה תופיע להקת נאג' חמאדי. השחקן יוסי פולק יקריא קטעים ממכתביו של דודו גבע.
גלריה ויטרינה, הפקולטה לעיצוב בניין 6 HIT מכון טכנולוגי חולון (הופיין 63).
התערוכה תוצג עד ה- 22.4.2015
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם