בגיל 70: לטוביה צפיר יש עוד חלומות להגשים
סבא טוביה שמח בחלקו. הוא לא מתגעגע לימים של הסאטירה הנושכת ("מצטער שפגעתי באנשים"), מרוצה לראות שהפוליטיקאים הולכים בעקבותיו ("הם הבינו שהומור הוא כלי יעיל"), ובתוכנית חדשה הוא מוצא הזדמנות לחזור למסורת שליוותה את ימי ילדותו
עוד כותרות ב-nrg:
• הארץ המובטחת: שיר חדש לחוה אלברשטיין
• עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע
• הפתעה: אוסטרליה תשתתף באירוויזיון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
טוביה צפיר, מאנשי הבידור הבולטים בארץ ואימפריה של הצגות ילדים, לא התכוון להצחיק. אבל במשך יותר מחמישים שנות קריירה הוא עושה את זה בלי הפסקה, ובהצלחה רבה. הרשימה ארוכה ומגוונת: זמר בלהקה צבאית, שחקן בתוכנית הסאטירה "ניקוי ראש", מנחה שעשועון הטלוויזיה "זה הסוד שלי", משתתף בתוכניות כמו "סיבה למסיבה" ו"ממני" ובסדרות דוגמת "קרובים קרובים", "השיר שלנו", "טלנובלה בע"מ" ו"סברי מרנן", וגם מדבב בתוכנית הסאטירית "החרצופים".
אבל מעל הכול ייזכר צפיר בזכות כישרונו בחיקוי פוליטיקאים. את יכולתו לחקות בני אדם גילה ושכלל עוד כשהיה צעיר. הקורבנות הראשונים היו בני משפחה וחברים. "לאחותי הבכורה, לאה, היה מחזר ששמו מתי", הוא מספר. "כשקרובים של ההורים שלי היו באים לבקר בשבתות, הם היו מבקשים ממני: 'טוביה, תעשה את מתי'. כנראה פעם חיקיתי אותו טוב, וכולם התפוצצו מצחוק. הוא היה מנומס כזה ומתלבש יפה, וכשהתיישב היה מרים באלגנטיות את המכנסיים שלו. אני הייתי מחקה את זה, וכולם התלהבו. שמתי לב שהחיקוי משפיע על אנשים, והמשכתי בו".
מה צריך כדי להיות חקיין טוב?
"הכי חשוב - כושר ריכוז חזק. אני ממוקד מאוד ויודע להתבונן. למי שמתייעץ איתי בעניין אני תמיד אומר: 'קודם כול להסתכל'. בזמנו לא היה יוטיוב, שבו אפשר לראות כמה שרוצים את הדמויות שמעוניינים לחקות. כדי לצפות באחד השרים הייתי צריך לנסוע לטלוויזיה בירושלים, לקבל אישור מיוחד ולרדת לארכיון. וגם אז לא תמיד התייחסו אליי יפה, ולא הראו לי כל מה שרציתי. אם ביקשתי לראות למשל את אפרים קציר, הנשיא הרביעי של מדינת ישראל, בקושי קיבלתי קטע אחד לצפייה. היום אתה לוחץ על הסמארטפון ובשנייה אחת אתה מוצא הכול.
"דבר שני שחקיין צריך הוא אוזן טובה. לי יש אוזן מוזיקלית. תחילת הקריירה שלי הייתה בלהקת הנח"ל, ושם שמו דגש מיוחד על חלוקת השירים לארבעה קולות: לנשים - סופרן ואלט, ולגברים - טנור ובס. החבר'ה שלי בהלם מכך שאני זוכר עד היום את תפקידי הטנור והבס".
צפיר - נשוי ליעל, אב לשלושה וסב לשישה - מקבל אותי בביתו הנאה שברמת־השרון. הוא נולד בדצמבר 1945 למשפחת קוזלובסקי שגרה בשכונת פלורנטין בתל־אביב. הוריו, יוצאי פולין, ניהלו חנות מכולת. צפיר זוכר עצמו כילד ביישן ומופנם, שפרח כשערך הצגות בפני חבריו לשכונה. "הייתה ברחוב פלורנטין מאפייה, וישבתי שם במשך שעות והתבוננתי איך הכול נעשה. אחר כך חזרתי הביתה, יצרתי לי מאפייה משלי - הכול בכאילו - והזמנתי ילדים לראות את ההצגה. ככה יכולתי להוציא מהכוח אל הפועל דברים שהיו לי בדמיון".
הניסיון הבימתי הראשון של צפיר לאחר ההצגות בשכונה היה כאמור בלהקת הנח"ל. יכולת החיקוי שלו התמסדה שם אצל שייקה אופיר, "שהיה חקיין אדיר, ושימש בימאי בתוכנית השלישית שלנו בלהקה, 'מהנח"ל באהבה'. שייקה זיהה אצלי את הכישרון ונתן לי לעשות את הדמויות שהוא עשה אז. אחת הדמויות שלו הייתה אברהם הרצפלד, איש תנועת העבודה שהיה נוכח בכל עלייה לקרקע ומתחיל לשיר: 'שורו, הביטו וראו'. זה היה החיקוי הראשון ששייקה נתן לי לעשות, ואני חושב שבעצם חיקיתי אותו, ולא את הרצפלד".
בתום שירותו בנח"ל שיחק בתיאטרון "בית השחקנים", היה בין משתתפי התוכנית הסאטירית "לא הכול עובר" שביים מוטי קירשנבאום, וגם כיכב בתוכנית "ניקוי ראש" - שלה הוא חב את פריצתו לתודעה הציבורית. "שם קירשנבאום זיהה אצלי את היכולת לבצע מגוון רחב של דמויות", הוא מספר. לשחקן קולנוע הפך לראשונה בגיל 27, בסרט "סלומוניקו", ומשם המשיך לסדרת תפקידים בסרטים "נחצ'ה והגנרל", "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "גבעת חלפון אינה עונה", "הלהקה", "יופי של צרות!", "נישואין נוסח תל־אביב" ו"האינסטלטור", שחלקם הפכו לקאלט.
הרעיון להיות שחקן, הוא מספר, ניטע בו כבר מינקות. "אחותי לאה, שהייתה כבר נערה, במקום להישאר איתי כבייביסיטר בבית לקחה אותי לראות סרטים בקולנוע, ואני הושפעתי מהם מאוד. הייתי נשאב לתוך הסרט מיד בהתחלה, ונכנס להלם. יכולתי לראות סרטים ארבע־חמש פעמים. מאז שאני זוכר את עצמי, החלום שלי היה לשחק".
בכמה מהסרטים שהשתתף בהם, גילם צפיר דמויות די נלעגות. אני שואל אותו אם הליהוק הזה לא הפריע לו. "קומיקאי ילך לכל פינה כזאת, יגזים", עונה צפיר. "זה לא נלעג בעיניי. שחקן הוא שחקן הוא שחקן. תן לו לשחק. מהרגע הראשון שנכנסתי למקצוע, כבר בתוכנית הראשונה שיוסי בנאי ביים ללהקת הנח"ל, קיבלתי תפקיד קומי. עשיתי גם כמה תפקידים דרמטיים בקריירה, אבל השתמשו בי יותר לתפקידים הומוריסטיים, גם בגלל הכישרון הקומי וגם בגלל הממדים: אני לא גבוה ואני שמנמן, אם לא יותר מזה. כבר אז הודבקה לי התווית, ועד היום כשאנשים רואים אותי הם מחייכים, מצפים לצחוק. וזה נחמד. אני זורם עם זה".
יש סרט או תפקיד שאתה מתחרט שעשית?
"לא. אם יש משהו שאני מתחרט עליו בקריירה, זה שפגעתי באנשים. זה כואב לי מאוד. מהבחינה הזאת יכול להיות שאני באמת יהודי טוב. כואב לי כשמישהו נפגע ממני, למשל המקרה של דן מרידור ב'החרצופים'. אני יודע שהוא נפגע ממני, הוא עצמו אמר לי את זה בשידור. התארחתי בתוכנית 'שניים על שתיים' בערוץ 2, והמנחה נדב בורשטיין העלה בהפתעה את מרידור על הקו. אמרתי לו 'שמע, אני נורא מתנצל על מה שעשיתי. אתה דווקא מסוג הפוליטיקאים שאני מחבב, ולא הייתי רוצה שתרד מהבמה הזאת'. הרגשתי כאילו קטעתי את הקריירה הפוליטית שלו בכך שהלעגתי אותו, שעשיתי אותו רכרוכי כזה. הוא קיבל את ההתנצלות והודה שבהתחלה צחק מהחיקוי, אבל בהמשך הבין שזה מזיק לו".
היום לא היית משתתף בתוכנית כזאת?
"אני מאמין שכנראה כיוונו אותי לנישה של הילדים והזיזו אותי מהמשבצת של הסאטירה, שבה כמעט אי אפשר להימנע מפגיעה באנשים. הראו לי דרך נכונה, וטוב שזה קורה לי בגילי ובשלב הזה של החיים".
"הדרך הנכונה" הזו לעולם הילדים נפתחה לו כמעט משום מקום. זה קרה ב־1996. אפרים סידון תרגם את "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג להצגת ילדים, חנוך רוזן ביים, ויחד הם חשבו על צפיר כעל מי שיכול לגלם בצורה הטובה ביותר את תפקיד באלו הדוב. "הם פנו אליי למרות שלא ממש האמינו שאסכים לעשות את זה, אבל אני קפצתי על התפקיד, כי אהבתי מאוד את הדמות של באלו: גם טוב לב, גם מלא שמחת חיים, וגם יוצא גיבור בקרב מול הנמר".
איך הסכמת, במעמדך אז ככוכב מבוגרים, לשחק בהצגת ילדים?
"ברוך השם שכיוון אותי לזה. גם מבחינת פרנסה זו נישה נפלאה. הייתה לי אז תובנה שאמרה: אתה לא משחק אחרת לילדים מאשר למבוגרים. כשאתה עושה תפקיד, לא משנה מול מי – תעשה אותו כמו שצריך".
אבל האגו לא נפגע?
"נראה שאין לי אגו כזה נפוח. טוב שכוכבים חושבים ככה עד היום, ולא עוברים גם הם לתחום הילדים. למה רק סבא טוביה? לא יכול להיות סבא שייקה מהגששים, או סבא גברי? אבל שקט, אל תגיד להם, שלא ניתן להם רעיונות. הם לא מבינים איזה יופי זה.
"עיתונאית אחת אמרה לאשתי שעברתי מ'הארץ' ל'אצבעוני'. אשתי נעלבה מזה, אני לא. העובדה היא שעשיתי את המעבר הזה. בגיל 53 קראתי לעצמי 'סבא טוביה', וחברים שלי חשבו שאיבדתי את השפיות. אמרו לי: 'אתה נורמלי? אתה הולך לקרוא לעצמך סבא, ועוד סבא טוביה? לא סבא בשם בדוי?'. אבל שנה וחצי לפני כן נולדה הנכדה הראשונה שלי, ואני אמרתי: אני סבא – סבא טוביה. זה נראה לי טבעי. לא הייתה לי שום בעיה עם זה".
במה שונה קהל צעיר מקהל מבוגר?
"התמימות של הילדים מביאה אותם לריכוז גדול. הם יושבים באולם, עם התמימות והדמיון, ואם אתה מצליח לרתק אותם הם נכנסים לתוך העלילה, יושבים על קצה הכיסא וכל הגוף שלהם משתתף. אצל מבוגרים אין דבר כזה. הם לא צורחים כמו הילדים 'הוא מאחוריך! תיזהר ממנו!' כשהאיש הרע מתגנב. קהל ישראלי מבוגר אוהב לשבת ככה, שעון לאחור עם הכרס מעט קדימה" - צפיר מדגים בגופו את התנוחה – "ונו, בוא תצחיק אותי. אם אתה מצליח להצחיק אותו, הוא זז קצת על הכיסא. בהצגה מול ילדים החוויה יותר חזקה. ההרגשה היא שזה הקהל הכי טוב בעולם, ושאתה לא עובד לשווא".
אחרי הצלחת ספר הג'ונגל ראה צפיר כי טוב, והמשיך בהצגות נוספות לילדים, ובהן "פים פם פה", סדרת סבא טוביה ("סיפורים כיד המלך", "מעיל הקסמים", "מסיבה ביער", "סיפורי התנ"ך" ו"סיפורה של מדינה"), שבעה מופעי "מותק של פסטיבל" ועוד ועוד. ההפקות הללו לא נשארו נחלת הבמה בלבד, והפכו לקלטות ולכותרי די־וי־די שזכו להצלחה רבה.
"ב־15 שנה היו לנו כבר 3,000 הצגות של 'סבא טוביה'", מספר צפיר. "שום דבר שלי לא הצליח ככה. זה מפעל יפה בישראל, מפעל חיים אפשר להגיד, ואני ממש גאה בו".
לאחרונה עלתה בימי שישי בערוץ "הופ!" סדרת ילדים חדשה בכיכובו, "חיבוק של שבת". צפיר ממשיך שם במסורת סיפורי סבא.
"פנו אליי מהערוץ וביקשו לעשות תוכנית משפחתית שתעסוק בהכנות לקראת שבת. אני ובתי שלומית, התסריטאית של הסדרה, כיוונו למקום הזה ואפילו הלכנו עוד צעד לקראתו. נכנסתי לזה באהבה גדולה, מתוך מה שאני. אמנם לא קיבלתי חינוך דתי כמו אחי הבכור יעקב, שלמד בבית הספר 'תחכמוני', אבל בהחלט חשובה לי המסורת. בילדותי הגעתי בשבתות ובחגים לתפילות בבית הכנסת, ואת הפטרת בר המצווה שלי מספר ישעיהו אני זוכר עד היום".
המעורבות שלו בתסריט של התוכנית רבה, משלב הרעיון הראשוני ועד שרטוט הסיפור המרכזי בכל פרק. "אנחנו לא משרד החינוך, אבל רוצים להעביר מסרים חיוביים לילדים, בלי ללעוס יותר מדי. למשל, יש פרק שבו הנכד שלי מצליח לקפוץ יפה בחבל, וכשהנכדה מנסה לחקות אותו ולא מצליחה - היא מוותרת. אני שואל אותה למה היא לא ממשיכה לנסות, ואז מספר לשניהם על רבי עקיבא: עד גיל 40 הוא לא ידע קרוא וכתוב, אבל אז הוא הסתכל בסימן שהשאירו המים על האבן, והחליט שאם המים הצליחו, גם הוא, בהתמדה ובעקשנות, יוכל ללמוד למרות גילו המתקדם. כך הוא הפך בסופו של דבר לרב גדול בישראל. הנכדה מפנימה את המסר של הסיפור, ומנסה שוב לקפוץ בחבל.
"לגבי הסיפור הזה הייתה תמימות דעים, אבל סיפורים אחרים לא נתנו לנו להציג בערוץ 'הופ!', מחשש לפגיעה בכל מיני אוכלוסיות, עדות ודתות. יש ניסיון להיות פוליטיקלי־קורקט. לפני עשר או עשרים שנה זה לא היה קורה, אבל היום רגישים יותר לדברים האלה".
המסורת שבסדרה הזו מחזירה אותך לימי ילדותך?
"במידה רבה כן. אחת הדמויות שהשפיעו עליי ביותר בילדות, חוץ ממרלון ברנדו, הייתה של הרב ידידיה פרנקל, שגר מולנו ברחוב. זה היה אדם עם אהבת ישראל אמיתית, שקירב לבבות וניסה לאחד בין כל העדות. בדרך כלל הרב לא היה בעל קורא או שליח ציבור, וגם לא היה לו קול יוצא דופן, אבל במוסף של יום כיפור הוא היה עובר לפני התיבה, ואני הייתי ממש מתרגש. כמו הסיפור על הילד שהגיע לבית הכנסת ביום כיפור, והשריקה שלו קרעה את השמיים - כך הרב פרנקל קרע לי את השמיים".
נדמה שלפעילותו הרבה של צפיר בעולם הילדים יש גם מחיר. האיש שבעבר לא חדל להופיע בתוכניות הבידור והסאטירה בטלוויזיה, נעלם מהן כמעט לגמרי בשנים האחרונות. "פונים אליי עם פחות הצעות לתפקידים בסדרות למבוגרים", הוא מודה, "אבל עשיתי עכשיו תפקיד לא גדול בסדרה חדשה ששמה 'איפה אתה חי', ואני גם משחק ב'סברי מרנן' שרצה כבר עונה שלישית. אז כן, לוקחים אותי לתפקידים למבוגרים, אבל רוב העשייה היא מול ילדים".
אתה נפגע מזה שלא קוראים לך לשחק בתוכניות סאטירה כמו "ארץ נהדרת" או "היהודים באים"?
"לא. אני מרגיש שאני עדיין יכול להשתתף בתוכניות כאלו, אבל אני לא מתכוון להתאבל עליהן אם לא יקראו לי".
יכול להיות שהן מתאימות כבר לסוג אחר של שחקנים, יותר ציניים?
"אלה לא השחקנים, אלא הכותבים. הכתיבה שונה. ב'ניקוי ראש', למשל, הכתיבה בהכרח הייתה שונה, כי היא יועדה לערוץ הראשון שהיה אז מונופול. לא הייתה תחרות בכלל ולא היו שיקולי רייטינג, והאווירה אפשרה לעשות תוכנית סאטירית חריפה".
חריפה, אבל לא ארסית.
"היו דברים חריפים מאוד וגם תגובות חריפות מאוד, בעיקר של הימין ושל הדתיים. זאת אומרת, התוכנית כן הכאיבה. אבל בסך הכול לא הייתה צנזורה פנימית בשל שיקולי רייטינג. היום הרייטינג הוא המולך. אין לערוצים המסחריים זכות קיום בלעדיו. זה הבדל עצום".
אתה קורא ביקורות? הן משפיעות עליך?
"בטח שאני קורא ובטח שהן משפיעות. הרבה פעמים הן ממש פוגעות. שאלו אותי לא מזמן מה הדבר שהכי פגע בי, ועניתי שלפני יותר מעשרים שנה, כשחידשו את השעשועון 'תשע בריבוע' בערוץ הראשון ואני הנחיתי אותו, הייתה איזו עיתונאית צעירה שכתבה עליי שאני מגלם את כל הרע בבידור הישראלי. משפטים כאלה אני זוכר. זה פגע בי, אבל אז אמרתי לעצמי: אולי לא כדאי לקחת ללב, כי רק מעט לפני כן, כשעשיתי חיקוי של עשרה שרים שונים בקליפ 'עם אחד - שר אחד', היה מי שכתב שרק בשביל הקטע הזה כדאי לראות טלוויזיה, והציע לתת לי את פרס ישראל".
השיר הסאטירי ההוא, שנחל הצלחה יוצאת דופן, היה ללא ספק מפסגות הקריירה של צפיר כחקיין. את היכולת לחקות דמויות שונות ורבות בפרויקט אחד הוא הפגין גם כשדיבב לעברית סרטי אנימציה הוליוודיים. הסרט הראשון שבו עשה זאת היה "אלאדין" מבית דיסני, שיצא לאקרנים ב־1992. את ההצעה לדבב שם את דמותו של הג'יני קיבל צפיר במפגש אקראי עם שפרירה זכאי, כשחיכה לטיסה בנמל התעופה.
"שפרירה, המאסטרו של הדיבוב בארץ, העמידה בפניי אתגר רציני. מי שדיבב את הג'יני בסרט המקורי היה רובין ויליאמס המנוח, שהיה כוכב ענק שמסוגל לעשות הכול. באולפני דיסני ביקשו שאעשה אודישן. שפרירה, שהפיקה את הדיבוב, נתנה לי קטע. הם שמעו את מה שעשיתי, וזה מצא חן בעיניהם".
גם מלאכת הדיבוב, אומר צפיר, דורשת דיוק ואוזן מוזיקלית. "צריך לדעת לחקות את האינטונציות של הדמות שלך. שפרירה עבדה איתנו על התאמת העברית לתנועות השפתיים. דייקה אותנו, המדובבים, על המילימטר. במשך כל העבודה היא הייתה ממש לידי. בסרט המקורי ויליאמס חיקה דמות שג'ק ניקולסון עשה באחד הסרטים שלו, אבל אנחנו חיפשנו קולות מוכרים יותר לקהל הישראלי. חיקיתי שם את אורי זוהר, את יצחק שמיר ואת מי לא".
את קולו תרם צפיר גם לסרטי ההמשך של אלאדין - "שובו של ג'אפר" ו"אלאדין ומלך הגנבים" - וכן ל"עידן הקרח" (הראשון), "רובוטס" וסרטים נוספים. אבל אף אחד מהם לא משתווה בעיניו לפרויקט הדיבוב הראשון שלו. "'אלאדין' היה אחד הדברים הגדולים שעשיתי בקריירה, אין שום ספק, וגם הכי מורכב. כשאני רואה היום את הסרט הזה, אני גאה מאוד בתוצאה".
צפיר של היום כבר פחות שמנמן מכפי שהיה בימי החיקויים של אריק שרון, שהתלבשו עליו היטב. לפני כשבע שנים הוא הובהל לצנתור שני בעקבות אירוע לב שעבר. באותו זמן נשק משקלו ל־100 קילו - לא מספר אידיאלי למי שמתנשא לגובה של 1.66 מטר. מאז לקח את עצמו בידיים והצליח להוריד 18 קילוגרמים, אם כי כבר עלה שלושה בחזרה.
"הרגלתי את עצמי לאכול שלוש ארוחות ביום וללכת על מרכיבי הדיאטה של שמעון פרס, אם כי כדי להגיע למה שהוא עושה אני צריך עוד להשתפר קצת", אומר צפיר. "סוכר הוצאתי לגמרי מהתפריט, כי יש לי סוכרת. אין לי משקאות מוגזים במקרר. אני די קרוב לשתות רק מים, לכל היותר אני מוהל טיפת סירופ תפוחים דיאט, אבל אני יודע שגם זה מיותר. את כל המשקאות החמים אני שותה בלי סוכר. התרגלתי".
לאחרונה גם השחקנים דביר בנדק ואיציק כהן הפחיתו משקל רב מגופם. יש פה איזו מגמה?
"הם עשו קיצור קיבה, משהו דרסטי. אני לא מתכוון לעשות דבר כזה. לפני כמה זמן הלכתי לנחם מישהו, והיה שם גם דביר בנדק שמשחק איתי ב'סברי מרנן' כבר עונה שלישית, ופשוט לא הכרתי אותו. שאלתי אנשים, מי הבנאדם הזה? הוא מוכר לי".
לבנדק ולכהן ניתנו עד היום הרבה "תפקידי שמנים" בסרטים ובסדרות. תהיה להם עכשיו בעיה מקצועית?
"נדע עוד שנה־שנתיים, כי אומרים שתמיד חוזרים קצת. אבל זו בעיה שלהם, לי לא תהיה בעיה כזאת, אני תמיד אשאר שמנמן". מתוך הסווטשירט הפתוח שלו מבצבצת חולצת טי צהובה, ומזכירה שלפניי עומד אחד האוהדים המפורסמים של קבוצת הכדורגל מכבי תל־אביב.
אתה עוד הולך למגרשים?
"לא. יש לי טלוויזיה גדולה, אז אני לא צריך ללכת. אני רואה הכי טוב מהכורסה בסלון".
הכורסה בסלון מנוצלת גם לצפייה בתוכניות דוקומנטריות ובתוכניות בידור. “אני אוהב טלוויזיה איכותית מכל סוג - ‘עובדה‘ או ‘ארץ נהדרת‘, למשל - אבל לא תוכניות ריאליטי. לא ראיתי את ‘האח הגדול‘, ‘הישרדות‘, ‘המירוץ למיליון‘. ההצצה, הסקרנות לראות סתם, לא מושכות אותי. ההפך, זה מרתיע. אני אפילו נבוך בשביל המשתתפים, בעיניי יש בזה פורנוגרפיה. אני לא מסוגל לראות פריים אחד. בתוכניות הללו ההפקה צריכה כל הזמן להעלות את רף הגירוי, וכך מגיעים למיץ של הזבל“.
התוכנית "הכוכב הבא" שמביים הבן שלך יואב, ולפניה "כוכב נולד", גם הן סוג של ריאליטי.
"את התוכנית שלו אני רואה. קודם כול כי זה הבן שלי, אני לא אובייקטיבי. הוא מוכשר מאוד, ואני שומע גם מאנשים אחרים שזה שונה. אני רואה ומעיר לו הערות. יואב עושה לדעתי עבודה נפלאה, הוא מקצוען אמיתי, ואי אפשר להתווכח עם הצלחה של 12 עונות".
הצלחות שאפשר אולי להתווכח איתן הן סרטוני התעמולה של המפלגות, המופצים בינתיים בעיקר ברשתות החברתיות. אני שואל את צפיר אם הספיק לצפות בהם. "בחלקם", הוא משיב.
"הסרטון שקפץ לי הכי חזק הוא של ביבי בגן הילדים. בסוף שנות השמונים עשינו לאחת התוכניות קטע של אפרים סידון, שנקרא 'גן הכנסת'. זה היה בדיוק אותו רעיון: הייתה שם גננת שאמרה לגאולה כהן 'גאולה, תעזבי את השערות של יוסי, תשאירי לו שריד', או 'אריק, תפסיק להרביץ לכל הילדים'. כבר חשבנו, אשתי ואני, שאפרים סידון כתב לביבי את הקטע החדש.
"אני חושב שהמנהיגים הבינו שהומור הוא כלי חשוב ויעיל, והם משתמשים בו. האמריקנים התחילו בזה, והיום כולם הולכים אחריהם. בגדול הכיוון הוא נכון. ביבי עשה
יש תוכניות לעתיד?
"לשמחתי החלומות לא נגמרו. אני מרגיש גם שהכושר הגופני על הבמה קיים - בהצגות ילדים אתה צריך לזוז הרבה - ושהדמיון עדיין עובד שעות נוספות. בקרוב צריכה לעלות בערוץ הראשון הסדרה 'איפה אתה חי', שבה אני משחק את ניסן נתיב ז"ל, המורה המיתולוגי למשחק. באפריל אני מתחיל הצגה בתיאטרון 'היידישפיל' של ששי קשת. עשיתי שם כבר הצגה נפלאה אחת, 'יידל מיטן פידל' - אבל לצערי זה נמשך רק שלושה־ארבעה חודשים".
מאיפה היידיש שלך?
"אני לא דובר את השפה, אבל שמעתי אותה בבית שלי ובבית הכנסת, וקלטתי. כדי לשחק בהצגה הייתי צריך קצת עזרה, והיו לי מדריכים מצוינים. בשלב הראשון הלכתי אל גיסי ועבדתי איתו במשך שבוע על הטקסט, ובחודשיים של החזרות בתיאטרון הדריכו אותי אחרים. אני זוכר שאחרי הפרמיירה באה לחדר השחקנים הניה, אחת המדריכות שלי ואמא של ענת עצמון, ואמרה: 'ניסיתי לתפוס אותך במשהו, ולא הצלחתי'. זו הייתה בשבילי המחמאה הכי גדולה".
את ההפתעה האמיתית שומר צפיר לסוף: "אני עובד עכשיו על הצגת יחיד שתהיה בנויה על סיפורים אישיים שלי, מעין סטנד־אפ. אספתי במחברת מקרים אמיתיים מצחיקים, ויחד עם רוני סיני ואשתו שירילי דשא נעבוד עליהם, כדי שיהיו עוד יותר עסיסיים ועוד יותר מצחיקים. זה החלום הבא, משהו שעדיין לא עשיתי במשך כל הקריירה שלי".
איך זה באמת לא קרה עד היום?
"היה לי טוב גם בלי זה. אני עוד מעט בן 70 ויש לי המון הצגות לילדים, אז מה אני עוד יכול לדרוש מעצמי? לא חסר לי כלום, ואני שמח בחלקי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם