מרגלים לנצח: "קינגסמן" ממחזר אך מהנה
למצוא מקוריות ב"קינגסמן: השירות החשאי", סרט המשמר תבנית קולנועית בת שישים שנה, היא משימה מאתגרת, אך גם במקרה הזה מדובר באקשן מצוין המצליח להתעלות על עלילה סטנדרטית ומוסריות קלוקלת ולסחוף את הצופה לחוויה מהנה ואסתטית להפליא
''קינגסמן: השירות החשאי'', במאי: מתיו ווהן
עוד כותרות ב-nrg:
• עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע
• קורין אלאל עם טיפים ליוצרים צעירים
• תמונות ראשונות מג'יימס בונד החדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כפי שאותו אידאל מושך צופים לבתי הקולנוע פעם אחר פעם, כך הוא גם מושך יוצרי קולנוע, חלקם השואפים להידמות לו, חלקם ששים למרוד בו, וכולם כמובן רוצים לרכוב על חשבונו אל תוך שקיעה הוליוודית ירוקה ומרשרשת. "קינגסמן: השירות החשאי", סרטו החדש של מתיו ווהן ("אקס-מן: ההתחלה", "קיק אס"), נופל בצורה מושלמת לתוך הרובריקה הזו.
"קינגסמן: השירות החשאי", המתהדר בצוות שחקנים מרשים ומיני-צוות שחקניות שאף אחד לא יטרח לבדוק את שמן, מגולל את סיפורו של אגסי (טארון אגרטון), עבריין צעיר שבזכות פרוטקציות ומנה נכבדת של רגשות אשמה בריטיים, הופך למועמד בתוכנית הכשרה של רשת מרגלים סודית ויוקרתית בשם, ניחשתם, "קינגסמן". בין ערכיהם של חברי אותו ארגון מכובד ועתיק יומין נמנים אהבת מולדת, תשוקה לחליפות יקרות ושאיפה עזה לענות להגדרה של "ג'נטלמנים", אם כי לאחר צפיה בסרט, לא לגמרי בטוח שהם עצמם יודעים מהו ג'נטלמן. וכמובן, הבה לא נשכח את הנבל התורן, ולנטיין (סמואל ל. ג'קסון), שמאיים לחבל לסוכנים החשאיים בפגישותיהם השבועיות עם החייט. הנבל, אגב, הוא גם השחור היחידי שתמצאו בסרט. הו, מתיו ווהן, כמה שובב וחתרני אתה.
בדיעבד, אין ספק שלמצוא דברים טובים ב"קינגסמן" היא משימה מאתגרת. הסרט לא רק לוקח עמוד מספרו של בונד, אלא גם מושפע רבות מסרטי גיבורי על, ושואל קונספטים עלילתיים שזכינו לראות כבר כמה וכמה פעמים על מסכים קטנים וגדולים כאחד. ווהן יוצר מעין שילוב של כל אלה, אך התוצאה היא נחותה יותר, ולמען האמת לא אמיצה מספיק בשביל לבחור אם היא רוצה להיות מחווה לבונד או פארודיה שלו, כך שבסופו של דבר היא נופלת איפהשהו באמצע, באיזה מקום לא מספק שלא לא לכאן ולא לכאן.
הערכים נותרים בדיוק אותם ערכים, אפילו שניתן לטעות לרגע ולחשוב שיש איזהשהו הבדל בין "קינגסמן" למצ'ואיזם הסטנדרטי. את בניכם הסרט מחנך לאותו מסר ישן
את סוגיית הייצוג הנשי בסרט בקושי יש טעם להזכיר (אבל בואו בכל זאת). כל מי שבחר לצפות ב"קינגסמן" מרצונו החופשי, בידיעה על מה הסרט, יודע למה לצפות בגזרה זו. שתי הדמויות הנשיות החזקות אמנם הולכות מכות "כמו הבנים" ונראות מעולה בעודן עושות זאת, אבל לא ממש ניתן להסתכל עמוק יותר מפני שלמרבה הצער אין להן אישיות או מניעים נראים לעין. בנים יהיו בנים, ובנות יהיו גם בנים, אבל עם יותר קימורים.
אבל מה שהכי מקומם בכל העניין הוא העובדה שלמרות כל מגרעותיו, שבאיזשהו שלב כבר לא ניתן להתעלם מהן אפילו אם היינו מנסים (ואל תטעו, ניסינו), "קינגסמן" הוא סרט כיפי. הוא באמת כיפי ברובו. לא רק שהקונספט של גברים בחליפות באמת עובד לטובת הסרט (מה שקולין פירת' מוזמן להמשיך ולהוכיח שוב ושוב בכל פרויקט קולנועי שירצה) אלא גם שהאקשן המצוין מצליח להתעלות על גם על עלילה סטנדרטית לחלוטין וגם על מוסריות קלוקלת ולסחוף את הצופים לתוך חוויה מהנה, מעוררת חושים, אסתטית להפליא. השחקנים עושים עבודה נהדרת והנגיעה של ווהן מורגשת לכל אורך הסרט.
אז למה, למען השם, להרוס את החוויה החושית הזו עם עלילה שלעסו והקיאו כל כך הרבה פעמים, בדיחות מעליבות ומביכות, ופרובוקציות כל כך זולות שקשה להאמין שהן בכלל מופיעות על המסך עדיין? האם ישנה איזה מכסה של יצירתיות, שנינות, רגישות, שממנה לא ניתן לחרוג? כנראה שווהן ניצל את כל אלה על "אבק כוכבים" אי שם ב-2007.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם