מומחים בוחנים את "50 גוונים" וקובעים: לא אמין
עבודה גרועה ולא מקצועית, אסור להביא טראומות ילדות לחדר המיטות וכריסטיאן הוא חובבן ושולט ברמה הכי נמוכה שיש – אלו כמה מהתובנות שאספנו מפי מומחים בתחום ה-BDSM, שמרוצים מהוצאת הפטיש מהארון, אך טוענים שהסרט לא אמין בעליל
עוד כותרות ב-nrg:
• עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע
• קורין אלאל עם טיפים ליוצרים צעירים
• תמונות ראשונות מג'יימס בונד החדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בארץ, בדומה לאירופה ולארה"ב, קהילת ה-BDSM מתחלקת לשתי אסכולות בכל הנוגע ל"חמישים גוונים של אפור": אלה שמתעבים אותו מכל בחינה אפשרית ואלה שחושבים שהוא קלישאה אך גרם לשיח חיובי. כדי לרדת לעומקם של דברים, בדקנו עם הנושא עם מומחים אמיתיים בתחום, שסאדו-מאזו הוא לא רק סדרת ספרים עבורם, אלא החיים עצמם וחזרנו עם הרבה תובנות שמוציאות את הפטיש כשלעצמו טוב לבריות הרבה יותר מכפי שהוא נתפש בחברה ואת הסרט, על אף הצלחתו הבלתי מעורערת, די רע.
הדלת נפתחת. אנחנו נכנסים לדירת גג בדרום תל-אביב, משכנו של האדון מאסטר דה רוקו, או בשמו האמיתי: יעקב תורג'מן.
מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע ואנחנו מרגישים שחיינו הצטלבו עם סצנה מ"התפוז המכני". הקירות אדומים כמו התאורה שבדירה ומדי פעם אפשר לשמוע ציוץ של בחורה מאחד החדרים. הרהיטים סטנדרטיים ומשתלבים בטבעיות עם צעצועים ומתקנים להעצמת הפטיש של תורג'מן, וביניהם סד למיטה ומתקני כליאה. אפילו הספות לא קונבנציונליות, בחדר המדרגות ישנה אפילו אחת בצורת נעל עקב. למרות שהמקום מזכיר מרתף עינויים הוא משום מה סימפטי למדי, בדיוק כמו תורג'מן שמתיישב על אחת הספות ומדליק מהנר הדולק את הסיגריה שלו.
"אני לא מוצא את הקשר בין BDSM ברמה הרעיונית שלו לבין מה שקורה בסרט. זה רק נגיעה. מה שכן, הסרט הזה גורם להתחלה של משהו גדול שעומד להיות. זה הוציא את ה-BDSM מהידיים השרלטניות של כל האנשים האלה שטוענים שהוא שלהם. בעוד שהוא לא. הוא של כולם. כל בן אדם יכול לקחת את זה בדרך שלו, אפילו עם בת הזוג שלו בחדר המיטות. אתה מבין את הראש?".
בינתיים, הסימפוניה הקלאסית שברקע מגיעה לרגע השיא.
"תיאורטית אני מגיל 5-6 ב-BDSM, נחשפתי לזה כשהייתי תחת חינוך קפדני של אנשים שהיו ניצולי שואה והיו מכים את הילדים בבית ספר", מספר תורג'מן בזמן שמגיש לנו עוגה וקפה, "לא ראיתי אותם מחייכים אף פעם ומשם התחיל גירוי מיני שקשור גם בסקרנות ובפחד".
קשה לא לקשר את סיפורו של תורג'מן לזה של גיבור הסרט "חמישים גוונים של אפור". בחור שאפתן ואינטליגנט שגילה את ה-BDSM דרך השפעתה של דמות מבוגרת שנכחה בילדותו. למרות זאת הוא מתנגד לטריגר הזה של כריסטיאן גריי ולמה שמניע אותו מבחינה מינית, הרי תורג'מן הוא בחור שמודע לעצמו בכל רמ"ח איבריו ושס"ע גידיו מלאי האדרנלין.
"זה גרוע מאוד שהוא מביא אתו משהו טראומתי מהילדות אל ה-BDSM. הוא צריך לעשות זאת בשימוש מושכל ומבוקר מאוד. אסור להכניס רוע למשחק כי זה אמור להיות סוג של טיפול לרפואת האדם. הרי זה חוויה מטלטלת כמו ירידה לצורך עליה. זה אמור לגרום לפרטנר להתחיל את היום שלו למחרת, כשהוא יותר חזק מאשר לפני הסשן".
בינתיים, ברקע: בחורה חולפת בביישנות מאחורי הווילונות. תורג'מן אומר לה: את יכולה לעבור, מה יש לך?
בזמן שהכלבה הקטנטנה שלו, יפיפייה שמה, עולה על הספה, הוא מתייחס לסצנה בה כריסטיאן מוריד את חולצתו ונחשפים סימני חבלה על חזהו. למרות שהצופה לא קיבל על כך הסבר, תורג'מן מסביר על טוהר הנשק: "אם יש סימני חבלה על הגוף זה אומר שנעשתה עבודה גרועה ולא מקצועית. צריך לתת מכות רק אחרי שמחמים את האזור בגוף, ולכך יש שלושה שלבים ושוטים שונים. זה לוקח זמן ולא כזה מהר כמו שמוצג על המסך. מלבד זאת, אנחנו לא עושים הצלפות בחזה. אסור. האזור הזה מסוכן, מלבד הפטמות".
לקראת סיום הסשן שלנו, המוזיקה הקלאסית נחלשת ותורג'מן מסכם: "אני רוצה להעביר למי שנחשף לפטיש הזה דרך הסרט: תלכו עם זה לאט, תגיעו רחוק".
לבנת בן דויד היא משווקת ספות הסקס "טנטרה-סרקל" ובין היתר שולטת על עבד שמשרת אותה וממתין לה בדירתה שתחזור, כבר כמה חודשים. בעבר הייתה גם מלכה לצרכי תשלום, אך הבינה שזה דבר אינטימי בחייה ושאין טעם לערב זאת עם זרים, במיוחד בכדי לא לאבד את ההנאה האישית מהעניין.
כמה רגעים לפני השיחה עם לבנת אנחנו שומעים מבחורה וינילית (בז'רגון הסאדו-מאזו הפירוש הוא בחורה שלא נמשכת לפטיש הזה) בשם דנה ברק – הבעלים של המותג NOX (בגדים אלטרנטיביים: פטיש סטיילינג, גות', חשפניות וכ'ו) על השינוי שהסרט גרם לה מבחינה עסקית. "אין ספק שלתופעה הזאת של 'חמישים גוונים' של אפור יש אימפקט גדול בישראל. מאז שהסרט יצא התחילו להגיע לחנות בעיקר זוגות שלא מהתחום, מלבד הסקרנים הבודדים. זה שונה מהתקופה בה יצא הספר ואז הגיעו רק ילדות שהתעניינו בקשר לאביזרים ולמסיבות".
ואז הגיעה המלכה לבנת, ומאותו הרגע "חמישים גוונים של אפור" כבר לא נראה לנו אותו הדבר.
"כולם בקהילה חיכו לסרט והייתה ציפייה גדולה", היא אומרת בטון אריסטוקרטי, "זאת הפעם הראשונה שזה מונגש באמת לקהל הרחב. הוא הביא לשיאים חדשים של פופולריות ובגלל זה כולם קצת מבועתים".
למרות האנטגוניזם שבקהילה, לבנת מדמה את התהליך שהסרט יצר לסוג של יציאה מהארון: "אני חושבת שעצם זה שזה יצר שיח בנושא זה עוזר בדיוק כמו שמצעד הגאווה עוזר לילד שיושב בדימונה ויש לו משפחה חרדית ובנפשו יודע שהוא הומוסקסואל, אז הוא מאובק נפשית. כמו שהמצעד מראה לו שיש המון סוגים של אנשים כמוהו אז ככה גם אני חושבת על הרבה ילדות שהיו בדיוק כמוני. כאלה שבטוחות שחיות באלימות איומה ולא מבינות איך אפשר לעבד ולנגיש את זה ולא להסתובב עם זה כעול ותחושת חריגות. הסרט הזה מגיע לאנשים האלה".
דווקא בגלל שלבנת היא מסוג האנשים ש"חמישים גוונים של אפור" זה כמו מזאטים ליד הארוחה העיקרית שלהם, היא מצליחה להבחין בטעויות שנגרמו בגלל שהפטיש הפך לפרודוקטיבי: "מבחינה טכנית הכול אזיקי פרווה וורודה (בז'רגון הסאדו-מאזו הפירוש הוא ביצוע גרוע לשליטה, כמו ילדים). אי אפשר להגיע לבסיס טכני ופיזי ב-BDSM ללא בסיס מנטלי. למשל העבד שלי הוא גם דתל"ש כמוני אז יש בנינו חיבור מנטלי.
"לאנה וכריסטיאן אין הזדהות עם הטראומות שהן בעצם הבסיס של התענוג המשותף בפטיש הזה. אין סירקולציה או תרפיה. זה לא הגיוני שהיא בחורה טובה וצנועה וחוטפת את המכות של הטראומה שלו. אני למשל אוהבת מאוד להשפיל את הפרטנרים שלי עד מוות אבל אם את הפרטנר זה לא מסעיר גם אז אני לא ייהנה. העשייה אמורה לגרום לעונג לשני הצדדים".
"הסצנה בחנות לכלי בית בו כריסטיאן קונה את החבל מדגיש כמה הוא חובבן. כולנו מאלתרים אבל חבלים אסור לקנות בחנויות מהסוג הזה, אלא רק מחנויות מיוחדות וחבלים מקנאביס, שנותנים תחושה נעימה לגוף. מי שעושה את זה עם חבל מחנות כלי בית הוא מבייש את עצמו ופוגע בפרטנר שלו. בנוסף, גם הקשירה עצמה היא ממש לא מתוחכמת. יש תורה שלמה בנושא הזה וסוגים (שיברא – יפני, בונדג' ועוד)".
"יש דברים שהם די נכונים. גם אני ברחתי מחיי האהבה וזה קורה להמון אנשים בקהילה. מהבחינה הזאת הטיפוס של הדמות הוא די נכון. יש טראומה ואתה בורח מאינטימיות. הבעיה היא זה שהוא מתנהג כמו ילד בכיתה א' בכל הקשור ל-BDSM. מי שמפחד להתאהב הוא מי שעושה את הסשנים הראשונים שלו ולא הכול אצלו מעובד. זה שולט ברמה הכי נמוכה שיש. גם תהליך החוזה וההסכם בין השניים הוא נכון ודברים כאלה נעשים כל הזמן. הבעיה זה שמדובר במאפיינים של קהילה וזה לא מסתדר עם דמותו של כריסטיאן שהוא מתבודד. החובבנים לא יתעסקו בזה".
בקיצור, למרות הערכתך הרבה לסרט, קשה לספק את המלכה.
"אני רוצה להגיד שהכוונה של הסרט היא טובה, אבל התוצאה ממש לא".
גם בתחום אחר, הרחק מהספנקים והשוטים, נמצאו הגוונים של האפור כנושא שיחה טריוויאלי. אם הקשר היחידי שלכם ל-BDSM הוא דרך הפרק שהיה בסדרה "מה זה השטויות האלה?!" של עדי אשכנזי, אתם חייבים לסקסולוגית ומנחת הסדנאות שלי פסטרנק כץ (טיפול בעזרת "סקסודרמה", אימן זוגי ועוד) תודה על כתיבתה הקולחת.
אמנם הסרט הוא לא ספל התה של פסטרנק כץ מבחינה אומנותית, אבל אין ספק שמבחינה אנליטית היא המתאימה ביותר. "זה משרת פנטזיה נשית אבל לא כלחיות את זה אלא כפיק
"מלבד זאת, בשנים האחרונות הפנטזיה הנשית בסרטים הייתה הבחור העני והרומנטיקן מול העשיר החזק. כאן יש את העשיר מהאגדות שדרכו הבחורה עוברת סוג של הלקאה עצמית. בשליטה שלו יש משהו שמאוד מסתדר עם הפנטזיה הנשית: בחורה שרוצה סקס פראי אבל חינכו אותה שנים להיות עדינה ושקטה כך שהיא לא עושה סקס אלא רק אהבה. אבל ברגע שהיא מעיזה לעשות סקס פראי היא רוצה שיענישו אותה על זה".
רבים התלוננו על סוף הסרט אך פסטרנק כץ מצאה לו פרספקטיבה מעניינת: "כשכריסטיאן מתקרב בפעם הראשונה לאנה היא לא נותנת לו. למעשה, היא חסמה אותו מלחוות את מה שהיא באמת רצתה. זה לא שההנאה שלו היא רק מלהכאיב לה, אלא שההנאה שלו היא מלהיות זה שמכאיב ומנחם אותה. בעניין הזה זה תסמין של גבר מכה. היא לא הסכימה לנחמה שלו ובכך הצליחה להרגיש את הכוח הזה של השליטה".
לייעוץ בתחום, יעקב תורג'מן:roco.admin@gmail.com
האתר הרשמי של שלי פסטרנק כץ:http://www.mesibat-banot.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם