"כשיגיע הזמן אכנס לפוליטיקה": קטורזה בריאיון נדיר
שום דבר לא בא לישראל קטורזה בקלות. בדרך לצמרת הסטנד-אפ הוא מצא את עצמו פעמיים מחוץ לבמה, ולפני שהשתלב בפריים־טיים הספיק גם להיזרק ממנו. עכשיו הוא מדבר בגלוי על קשיי העבר, על שאיפות פוליטיות ועל בדיחות שלעולם לא יסכים לספר
עוד כותרות ב-nrg:
• מה מומחי סאדו-מאזו חשבו על "חמישים גוונים"?
• תביעה נגד חברות ההפקה של שרית חדד ואייל גולן
• זמרת הליווי של עידן רייכל עוברת לקדמת הבמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם אם הייתם בהופעה של ישראל קטורזה, וגם אם עקבתם אחרי כל שורה שהשמיע ב“מועדון לילה“, את הבדיחה הזו שלו עוד לא שמעתם. אחרי 15 שנה שבהן שכלל לדרגת אמנות את ז‘אנר בדיחות המשפחה הכל־ישראלית - שלא לומר את ז‘אנר הבדיחות שמתחילות במילה “אשתי“ - קטורזה פונה החוצה, אל מעבר לדלת הסלון הפרטי שלו, ומתחיל לדבר על נושאים חברתיים. אלפי פעמים הוא כבר עלה לבמה וקרע מצחוק את עם ישראל באשר הוא שם, אבל עכשיו לקטורזה מתחיל לדגדג באצבעות לומר משהו חברתי יותר, אולי אפשר אפילו להגדיר זאת בזהירות כמשהו פוליטי.
לפוליטיקה עוד נגיע איתו בהמשך, אבל קודם כול, שאלת טריוויה: מאיזו עדה מגיע ישראל קטורזה? השאלה הזו יכולה להיחשב מעט מוזרה כשמראיינים צייר או זמר, אבל במקרה של סטנדאפיסט ישראלי, נאהב את זה או לא, מדובר בשאלה כמעט מתבקשת. שורה של אמני סטנד־אפ בנו קריירה על היותם שייכים לעדה המרוקאית (שלום אסייג, נדב אבוקסיס), התימנית (שחר חסון) או האשכנזית (אדיר מילר), והשד העדתי מסתובב לו חופשי ומאושר על במות הצחוק בארץ מאז היוולדו. קטורזה, לעומת זאת, מצליח כבר שנים רבות להצחיק בלי להזדקק לעניין העדתי, ולהיות מר ישראל ישראלי - כזה שנזהר מפינות שיוצאות מהמשבצת הנוחה והמפורגנת.
קטורזה עצמו, באופן שיחזור כמה פעמים במהלך הראיון, מסתכל על הדברים בצורה הרבה יותר פשוטה ולא מתפלספת: “בתוכנית הרדיו של דידי הררי הייתה לי במשך שנתיים דמות של גרוזיני בשם צוגה, ובגלל זה יש כאלה שעד היום חושבים שאני גרוזיני. קטורזה זה שם לא מאוד נפוץ ולא מתחבר לעדה מסוימת באופן אוטומטי, ולכן העניין נשאר מעומעם. וטוב שכך. אני אלג‘יראי, אבל לא מבליט את הנושא העדתי. למעשה אני שונא אותו, שונא שזה קיים בכלל. השאלה ‘מאיזו עדה אתה‘ מטריפה אותי. בבית של ההורים שלי, כששאלו את השאלה הזו, אמא הייתה עונה ‘מה זה משנה, כולנו יהודים‘. חוץ מזה, אין לאלג‘יראים סממנים מיוחדים שאפשר לבנות עליהם סטנד־אפ“.
ארבעים ומשהו שנים אחרי שמשפחתו עלתה ארצה, ישראל קטורזה נמצא בפסגת הבידור הישראלי. הוא נחשב לאחד הסטנדאפיסטים העסוקים בארץ, הסדרה הקומית “ישראל“ שרשומה על שמו ושודרה בערוץ 10 נרכשה בקיץ האחרון על ידי ענקית הטלוויזיה האמריקנית ABC, הוא אחד הפאנליסטים הקבועים בתוכנית ההומור “מועדון לילה“ שסיימה עונה לא מזמן, וסרטוני וידאו בכיכובו עפים ברשת וזוכים למאות אלפי צפיות ושיתופים.
לעתים נדמה כאילו קטורזה היה במקום המצליח הזה מאז ומעולם, אבל האמת רחוקה מכך מאוד. הוא נפל וקם, והגיע למקום שבו הוא נמצא אחרי הרבה עבודה קשה.
מחכים לרס"ר שתי אחיותיו הגדולות של ישראל קטורזה נולדו עוד באלג'יר. בהמשך עקרה המשפחה לפריז, שם נולד ישראל ב־1968. כשהיה בן ארבע עלתה המשפחה לארץ והשתקעה באשדוד. כישוריו הקומיים של קטורזה בלטו כבר על הברזלים בשכונה, כשחיקה ילדים, שכנים ועוברי אורח. לאחר סיום לימודי התיכון באשדוד נרשם לבית הספר הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה. "היו שם כאלה יתושים ענקיים, שאם היית צריך לעשות בדיקת דם, יכולת לשלוח למרפאה יתוש במקומך", הוא מספר.
בהמשך התגייס לשירות קבע בחיל האוויר ושירת כטכנאי קשר בבסיס מצפה־רמון. יום אחד שאלו המפקדים מי רוצה להשתתף באירוע מסוים שעומד להתקיים בבסיס. קטורזה התנדב, ביצע מול כולם חיקוי של הרס"ר, ומאותו הרגע כל מי ששירת שם דיבר על האיש הכי מצחיק בסביבה. בכל אירוע בבסיס, כולם חיכו לביצוע חוזר של החיקוי המפורסם.
במהלך השירות הכיר קטורזה בחור בשם שמעון גז, שעבד בצוות בידור באילת. הם טיילו יחד בעיר הדרומית ופגשו שם את דורון רביץ, היום שחקן ואז חבר בצוות בידור גם הוא. רביץ סיפר להם על מקום של סטנד־אפ ששמואל וילוז'ני פתח בנמל תל־אביב.
בהבלחה של רגע הציע קטורזה לגז לכתוב ביחד קטע ולנסות להופיע. הם יצרו מעין סיפור ילדים שקטורזה מספר ושותפו מדגים בפנטומימה. הקטע תפס, ובכל יום שני היו השניים נוסעים ממצפה־רמון ל"קאמל קומדי קלאב" בתל־אביב, נותנים את חמש הדקות שלהם וחוזרים לבסיס. השנה היא 1994. לחבורת ה"קאמל" מצטרף שלום אסייג, שהיה אז ראש צוות בידור באילת, מה שאפשר לו להגיע למועדון התל־אביבי עם הרבה חומרים מוכנים.
מהר מאוד הפך אסייג לכוכב הערב ואף למנחה שלו, ואילו קטורזה וגז נשארו עם אגדת הילדים. בשלב מסוים ביקש גז שייפרדו: "אתה לא רואה את הסטנד־אפ כמקצוע לחיים", אמר לקטורזה, "אני כן. לכן אני רוצה להתחבר עם אסייג". קטורזה התבאס - בעבורו היציאה מהבסיס פעם בשבוע לעיר הגדולה הייתה דרך לנשום קצת אוויר - אבל קיבל את הדין.
באין פרטנר, הוא המשיך להגיע מדי פעם למועדון כצופה מהצד, מסתכל בעיניים כלות כיצד האחרים עולים ופורחים והוא נותר מאחור. יום אחד פנה אליו וילוז'ני, שתהה מדוע קטורזה לא עולה לבמה לבד, וביקש ממנו לכתוב קטע קצר על הדבר שהכי מצחיק אותו בבסיס.
קטורזה עלה כעבור שבוע עם מערכון על חייל שמנסה להתקשר הביתה בטלפון המופעל באסימונים. הקהל היה על הרצפה, ווילוז'ני ביקש ממנו לכתוב לשבוע הבא עוד קטע קצר. כך משבוע לשבוע נוספו החומרים, ושועלי סצנת הסטנד־אפ, שהייתה אז בשיא פריחתה בישראל, החלו לזהות את הפוטנציאל.
לאחר כמה הופעות סולו קצרות בקאמל, הציע בחור בשם איתן אבוטבול לקטורזה להצטרף לצוות שמריץ מרתון סטנד־אפ בפאבים ברחבי הארץ. קטורזה, שכזכור שירת כחייל בקבע ולא היה רשאי להרוויח כסף מהצד, הסכים להצטרף ללהקה בסופי שבוע, רק בשביל הצחוקים. אחר כך התרחבו ההופעות גם לאמצע השבוע, ואבוטבול היה מממן לו מונית ממצפה־רמון לכל מקום בארץ ובחזרה. לאט־לאט הפך קטורזה לכוכב של הערב, ואף שובץ כמי שעולה אחרון לבמה וחותם את המופע - ההוכחה הכי טובה בעולם הסטנד־אפ להיותך המצחיק ביותר בחבורה.
לאור ההצלחה החל אבוטבול לנסות לשכנע את קטורזה שיעזוב את שירות הקבע. אבל הכוכב שלו לא היה מוכן לשמוע על העניין: מה פתאום לעזוב משכורת קבועה ומקצוע לחיים, ומה יגידו ההורים באשדוד. אבוטבול התעקש. הוא הציע לשלם לקטורזה במשך שנה משכורת קבועה, זהה לזו שקיבל מצה"ל, ולשכור בעבורו דירה בתל־אביב. לתנאים כאלה כבר אי אפשר היה לסרב, והבטחה ממפקדי הבסיס שתמיד יוכל לחזור השלימה את התמונה. לראשונה היה ישראל קטורזה לסטנדאפיסט במשרה מלאה.
ההצלחה הייתה מהירה ומיידית. קטורזה הופיע כעשרים פעמים בחודש, והוזמן לכל רחבי הארץ. "תקופה מטורפת", הוא נזכר. "היינו חוזרים מהופעה באמצע הלילה, ישנים על הספה במשרד, מתעוררים כשהפקידה מגיעה ורואים איך לוח ההופעות מתמלא".
באותה שנה הוא גם הופיע לראשונה בטלוויזיה. היה זה בתוכנית של דודו טופז, שהזמין אותו ואת שותפו לשעבר שמעון גז לבצע את אגדת הילדים ההיא. כבר אז התגלו יחסיו של קטורזה עם המסך הקטן כמורכבים, באופן שקצת מרמז על המשך הקריירה שלו. דן שילון למשל לא שש לארח אותו בתוכניתו עתירת הרייטינג. כשכבר הסכים, קטורזה זוכר שישב במעגל המפורסם, אך שילון לא טרח לשאול אותו אפילו שאלה אחת במשך כל התוכנית.
"הרגשתי מבואס", הוא משחזר, "אבל יכולתי להבין אותו. את מי עניינתי אז". לדבריו, שילון התנצל בפניו שנים מאוחר יותר והודה כי טעה לגביו. בשנה האחרונה התהפך הגלגל: שילון רצה מאוד לארח בתוכניתו החדשה את הסטנדאפיסט המצליח, אך אילוצי לו"ז של קטורזה לא אפשרו את סגירת המעגל.
אלא שבאמצע שנות התשעים, ההצלחה של קטורזה הגיעה כנראה קצת מוקדם מדי ובגדול מדי. אבוטבול החל לשכור אולמות ו"לפתוח קופות", כפי שזה נקרא בשפה המקצועית. מודעות יקרות פורסמו בעיתונות, אך בתמורה הגיעו בחלק מהמקרים רק עשרים־שלושים איש. החובות החלו להצטבר. יום אחד לקח אבוטבול את קטורזה לשיחה ואמר לו בשפה פשוטה: הפכת להיות גדול עליי. "אתה צריך מישהו מקצועי מהתחום שייקח אותך וירים אותך למעלה", אמר. ואז נפרדו דרכיהם. קטורזה החל לחפש מישהו שינהל אותו.
"אף אחד לא רצה", הוא נזכר. "הרבה בגללי, כי לא הסכמתי לחתום שום חוזה. לא האמנתי בזה, ואני גם לא מאמין בזה היום". האמרגן משה קול עבד אז במשרד של קוטלר–אשר, שייצגו את האמנים הגדולים בישראל, קטורזה וקול נפגשו, והקליק היה מיידי. גם קול לא האמין בחוזה בין אמן לאמרגן.
"הכול עובד על אמון", אומר קטורזה. שנה אחר כך, כשהוא ממשיך להופיע בפאבים, נכנס קטורזה לתכנית הרדיו של דידי הררי. גם כאן ההצלחה לא הייתה מיידית. "ניסיתי לעשות דמות של אוהד כדורגל בשם דה־דה־גול. זה לא עבד. התייאשתי. יום אחד, ממש במקרה, עשיתי דמות של גרוזיני שדידי מפריע לו באמצע השנ"צ. זה תפס חזק, קראנו לו צוגה ועשיתי את הדמות הזו שנתיים.
ועדיין, קטורזה הרגיש דשדוש. כשהרגיש שהקריירה שלו לא נראית כמשהו שהולך להגיע למקומות רחוקים מדי, עזב את תל־אביב, חזר לאשדוד והחל לברר על עבודה בחברת חשמל. רק בשנת 7991 הגיע המפנה ששם אותו סופית על מסלול ההמראה. "עינת ארליך הגישה אז תכנית בשם 'נוצץ' בכל יום ראשון בערב", מספר קטורזה, "מי שסיימה את התכנית עם קטע סטנדאפ הייתה אורנה בנאי. יום אחד אורנה הייתה חולה והציעו לי להחליף אותה. היה מצוין.
בשבוע שלאחר מכן אורנה שוב לא יכלה להופיע בתכנית, והופעתי במקומה שוב. זאת כבר הייתה תכנית סיום העונה. היה בום. לאחר מכן עינת קיבלה תכנית ביום שישי בערב, ואני נתתי באופן קבוע את קטע הסיום, עשר דקות לפני היומן. 03 אחוז רייטינג באופן קבוע. כולם ראו אז ערוץ 2, לא היה יותר רייטינג מזה".
עדיין קיים אצלך הזיכרון של "אני, ישראל קטורזה, חיזרתי על הפתחים"?
"בהחלט. אני כל הזמן מפחד שלא יהיה טוב, כל הזמן מרגיש שאני עדיין צריך להוכיח את עצמי, תמיד חושב איך יצאו האנשים מההופעה. אף פעם לא נח על זרי הדפנה".
בעקבות הופעותיו בתוכנית של ארליך הפך קטורזה לפנים מוכרות בכל בית בישראל. הוא חזר לתל־אביב, ושוב טיפס כלפי מעלה. אך בעוד על הבמה הוא הלך והתפתח בסטנד־אפ וגם בתיאטרון, הקריירה הטלוויזיונית שטיפח במקביל ידעה עליות ומורדות. בשנת 2004 השתתף קטורזה כשחקן במה שנחשב לאחד הכישלונות המביכים של הטלוויזיה המסחרית בישראל – "משפחת קמיצ'לי". זו הייתה אמורה להיות גרסה מקומית לסדרה הבריטית המצליחה "משפחת קומאר", והזכיינית רשת שיבצה אותה בפריים־טיים היוקרתי של יום שישי בערב. אלא שהביקורות היו קטלניות, ומשפחת קמיצ'לי עפה מלוח השידורים אחרי שישה פרקים בלבד.
קטורזה נכווה מהפרשה, ולקח זמן רב, כמעט עשור, עד שמצא שוב את מקומו בטלוויזיה. היום הוא מוכן לדבר על מה שקרה שם. "בקמיצ'לי לא הבאתי את מי שאני באמת, לכן זה לא עבד. אם אני לא הולך עם משהו עד הסוף, זה ניכר. ועדיין, נעשה פה עוול. היו בטלוויזיה דברים הרבה יותר גרועים. נעשו בתוכנית הזו טעויות, אבל לא כאלה שלא ניתן היה לתקן. אני חושב שמשפחת קמיצ'לי הקדימה את זמנה. אפשר היה להגיע ליותר טוב, אבל הטלוויזיה היא פלטפורמה שונה מהבמה ופחות התאימה לי. בסדרה 'ישראל' היה סוג של תיקון, למרות שגם בה יש עדיין הרבה מה לעשות. אשמח אם ייתנו לי לעשות עונה שנייה. היא בטוח תהיה טובה יותר".
ובינתיים הפכת גם לחלק מ"מועדון לילה".
"מועדון לילה זו הפלטפורמה הטלוויזיונית שבה אני מוצא את עצמי, הרבה בזכות ארז טל. תראה, אני טוען שלא כל אחד נולד לעשות הכול. יכול להיות שלי הכי טוב להיות על במה. שם אני אתן את הכול, ולטלוויזיה אגיע כשבא לי. צריך לדעת את מקומך. בארץ יש טשטוש: מי שמצליח בריאליטי - אז הוא גם מנחה וזמר וקוסם. אני אוהב במה. תיאטרון. כשיש הפקות מוגבלות בזמן, אני הולך על זה בשמחה. זה לא קורה הרבה כי אני צריך ממש לרצות, ולהיכנס לפרויקט של תיאטרון זו התחייבות. לכן שיחקתי במחזמר 'שיקגו' עם 50 הצגות, 'דודתו של צ'ארלי' עם 150 הצגות, ו'פיטר פן' בחנוכה. דברים קצרים. הסדרה 'ישראל' היה סוג של חלום, לראות אם אני יכול לעשות סיטקום, והמסקנה היא שאני עוד לא יודע. כאמור, אם יהיה תקציב לעונה שנייה אני אלך על זה, אבל הטלוויזיה לא בוערת בי ואני לא אתאבד עליה".
הזכרת את ארז טל: בעונה האחרונה של מועדון לילה נמתחה עליו הרבה ביקורת. אמרו שהוא סקסיסט, למשל בעקבות קטע שבו דנה פרידר הוכנסה לכלוב. טענו שהיא הייתה במצוקה.
"לא הייתה שום כוונה כזו. אנשים לפעמים רואים סיטואציה בטלוויזיה ולוקחים ממנה דברים שלא חשבת עליהם בכלל. כשלמדתי לתואר ראשון בתקשורת וניהול, היינו לוקחים סרט ומנתחים אותו. אני זוכר שהייתי אומר לעצמי שלבמאי עצמו אין מושג מה אנחנו רוצים למשל מחיה שנכנסה לפריים. מבחינתו היא נכנסה בטעות, ואנחנו בונים עליה תיאוריות שלמות. אני אומר לך בוודאות - אין לארז שום דבר נגד נשים. הפוך, הוא רצה לשנות, להראות את המיוחד, וניסה להביא נשים לתוכנית.
"לגבי דנה פרידר, הייתי שם, ואני יודע שהיא סתם צעקה ולא באמת סבלה. אז נכון, אם זה היה תלוי בי לא הייתי מראה את הקטע, כי הוא לא מצחיק אותי. אבל אני לא המחליט, וצריך לעמוד מאחורי החלטות הצוות. ארז הוא המנהל, ובסופו של דבר מישהו צריך להחליט. הוא מתייעץ עם כולם על הכול, וכל הזמן יש ויכוחים. הקווים האדומים שלי הם פגיעה בדת, ברבנים וכדומה. בזה אני לא אשתתף. גם רכילויות על אמנים אחרים, פרשיות מביכות וכאלה - אותי זה פחות מעניין".
אם יש משהו שמעניין את קטורזה אפילו פחות מרכילויות, זו פוליטיקה. בניגוד לאמנים אחרים שחוששים לחשוף את עמדתם המגובשת, קטורזה מודה שהוא פשוט לא מספיק מבין כדי לקבל החלטה בשביל עצמו, לא כל שכן לחשוף אותה לעולם. "זה לא שאני מפחד לפגוע באוכלוסייה כזו או אחרת ואז לא יבואו לראות אותי", הוא אומר. "אני אשכרה לא פוליטי. אני יכול להתווכח עם מישהו, ותוך כדי ויכוח להשתכנע שבעצם אני חושב אחרת. גדלתי בבית שבו אמרו 'בשביל הפוליטיקה יש וילון, מאחוריו תצביע'. אם אני רוצה להשפיע, אני עושה זאת בדרכים שלי. אני כן חושב לעשות פעם משהו שישנה את החברה. כשאראה שמיציתי את הסטנד־אפ, אלך למקום שבו אני יכול לשנות".
מה למשל?
"הנושאים שבהם אתעסק יהיו הגיל השלישי וילדים. כרגע אני עוזר בהתנדבויות, במופעים שהכנסותיהם מוקדשות לנושאים שונים. למשל, אחת הבנות שלי רגישה לגלוטן, ואני פועל כדי להעלות את המודעות לנושא. נפגשתי עם מנכ"ל שטראוס, ואני עומד להיפגש עם מנכ"ל יוניליבר. ידעת שכיכר לחם נטול גלוטן עולה 25 שקל? זה מטורף".
ובכל זאת, אתה חי במדינת ישראל. בטח יש לך איזושהי אמירה פוליטית.
"אני בעד מפלגות קטנות, ובדרך כלל מצביע בעבורן. אבל אני לא עקבי בהצבעה שלי, ובכל פעם מצביע למי שמציג בפניי פתרונות חברתיים נכונים יותר".
ומה מעבר לנושא החברתי? ימין, שמאל, שטחים?
"אין לי אג'נדה בעד החזרת שטחים או נגד. לדעתי אפשר לפתור את הבעיה פה, אם בשני הצדדים יהיו מנהיגים שיסתכלו על הצד האחר בגובה העיניים. הבעיה כאן היא דתית,
אתה מופיע ביהודה ושומרון?
"ברור. אני בא לאן שמזמינים אותי. אפילו לעזה אני מוכן לבוא. בטח עכשיו, כשיש שם כניסת אמנים מהמנהרות ואפשר להגיע מלמטה ישר לאולם".
אתה ממש מנסה להתרחק מהנושאים הפוליטיים הבוערים.
"בכל פעם ששואלים אותי שאלה פוליטית, אני מרגיש שאין לי כלים נכונים בשביל להשיב. אני לא באמת יודע דברים. למשל, צה"ל פגע בשיירה בלבנון. כולם אומרים שזה בגלל הבחירות, כולם כותבים בפייסבוק ונורא נחרצים, ואני לא יודע את האמת. וכל עוד אני לא יודע, אני לא יכול להתבטא. צוחקים הרבה על שרה נתניהו, אבל אני לא יודע את האמת, אז איך אצחק עליה? היא זרקה נעליים או לא זרקה? זרקה פיצה או לא? אולי באמת מישהו ממש עצבן אותה וגרם לה לעשות את זה? למה ליצור עולם רע, אם לא היית שם ואתה לא יודע את כל הנתונים? זה מגיע גם אליי. מפרסמים דברים שהם פשוט מצוצים מהאצבע, ואף אחד לא טורח לברר".
נראה שבמערכת הבחירות הזו כל מפורסם קיבל הצעה להיכנס לפוליטיקה. גם אליך פנו?
"אחרי שסתיו שפיר הייתה בתוכנית מועדון לילה ופרגנתי לה, קיבלתי טלפון ושאלו אם אני מוכן לתמוך בה בקמפיין. לא הסכמתי. תוכנית זו תוכנית, קמפיין זה משהו אחר לגמרי. כל אחד חייב לדעת את מקומו. אם מישהו היה מציע לי להיכנס לרשימה שלו בגלל מי שאני – כלומר, בגלל מה שיש לי לתרום בנושא החברתי – יכול להיות שהייתי מסכים. כרגע אם רוצים אותי, זה בגלל מה שאני, כלומר מפורסם. וזה לא מתאים לי".
אם משה כחלון, למשל, היה מציע לך מקום שישי ברשימה ותפקיד של ראש הוועדה לטיפול בקשיש?
"הייתי הולך על זה - לא בבחירות הנוכחיות אלא בעתיד, כשאדע שאני יכול לעשות את התפקיד הזה עד הסוף. ברגע שאחשוב שזה הזמן שלי, אני אעשה את זה. אדאג שאנשים יזדקנו פה בכבוד, שזקנים לא יהיו זרוקים סתם בבתי חולים. יש הרבה עבודה לעשות. הייתי מקדם למשל 'חניית זקנים', כמו חניית נכים. כרגע יש לי עוד מה לתת במקום שבו אני נמצא. ועדיין, אם מישהו מראשי המפלגות הללו, נניח יאיר לפיד, יקרא לי לעשות משהו למען זקנים או ילדים - אני הראשון שיתייצב".
אנחנו יושבים בבית קפה במרכז המסחרי הקטן ליד ביתו, בשכונת אזורי חן בצפון תל־אביב. מדי פעם ניגש מישהו לשולחן כדי לומר לקטורזה שלום ועד כמה הוא אוהב אותו. קטורזה מצדו מביט שוב ושוב לנקודה מסוימת, בסוף שדרת החנויות. כשאני תוהה מה יש שם, הוא מחייך ונאנח בו זמנית.
"הבת שלי, אדל, בת שלוש, נמצאת בגן חמישים מטר מפה. השיחה שלנו נעימה והכול, אבל אני כל הזמן חושב שלא הגיוני שאני פה והיא שם. אני מחכה כמו משוגע לשעה רבע לאחת, שכבר אוציא אותה מהגן". אדל היא הקטנה בין חמשת ילדיהם המשותפים של קטורזה ואשתו סורלה. לפניה נמצאים דור, עידן וליעד - בני 15, 14, ו־10 בהתאמה – והאחות עדן בת ה־9. בת נוספת במשפחה היא דורין (24), בתה של סורלה מנישואין קודמים. ואם חששתם לרגע שזה הכול, בדרך נמצא ילד נוסף. "אולי הוא כבר יהיה חבר של הנכד הראשון", אומר קטורזה בחיוך. "האהבה שלנו לילדים היא מטורפת. כל ילד שבא, אנחנו משתגעים ממנו מחדש, ואז אומרים 'מה, זה יהיה האחרון שנשתגע ממנו?'".
שישה ילדים, אוטוטו שבעה - לא קשה?
"אנשים מטיילים שבועיים בתאילנד. קשה להם? אני מרגיש שאני בתאילנד איתם. מגניב אותי שהם מעירים אותי בלילה. אדל הייתה חולה עכשיו כמה ימים, העירה אותנו כמה פעמים כל לילה. הבוקר היא לא העירה אותי, וקמתי בשש וחצי מבואס. עייפות? גם בתאילנד אתה עייף, גמור מהטיסות. תמיד תהיה עייף, השאלה ממה. אני מעדיף להיות עייף מהילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם