דמות עוקפת גזענות: ראיון עם ליאת הר לב
היא היתה מעדיפה לוותר על הראיון הזה ולתת לאירנה מ"הפרלמנט" או לסלמה מ"ארץ נהדרת" את זכות הדיבור - "הן מדברות הרבה יותר טוב ממני". ועדיין, לליאת הר לב יש הרבה מה להגיד. שיחה רצינית עם השחקנית הכי מצחיקה בישראל
עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: מה גרם למירי רגב לבכות?
• בר רפאלי מול ג'ניפר לופז: מי מנצחת?
• אישה בלטקס ושוט: ההשפעות של ערן צור
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"כשיהודים שומעים אנשים מדברים ביניהם בערבית, הדבר הראשון שעובר לרבים מהם בראש זה 'הם מדברים בערבית, מעניין מה הם אומרים', ולא 'איך לעזאזל ערבית היא שפה רשמית כאן, ואף אחד פה לא יודע יותר ממשפט וחצי?'" אומרת ליאת הר לב, שנכנסה השנה לדמותה של סלמה. "יש פה גזענות, גם אם אנחנו לא חושבים על עצמנו כגזענים, ויש פה אנשים שמתמודדים עם גזענות יום־יום, וסלמה עוקפת את הדבר הזה.
"כבר במערכון הראשון איתה, כשמראיינים אותה ומישהו לידה אומר: 'גועל נפש, מה אתם מראיינים פה ערבים?' היא אומרת: 'אתה שומע איך הוא צרוד?' כלומר, היא מסרבת לראות את זה, היא לא משתתפת במשחק הזה ולא נותנת לזה לחלחל. היא אומרת את זה גם בהקשר של אהבה: 'אני נשואה קודם כל לרוקחות'. היא לא פוליטיקאית, אלא רוקחת שמנסה לחיות את חייה ומתעלמת ממה שלא בא לה טוב".
מאיפה הגיע הרעיון לדמות?
"ההתחלה שלה היתה במופע הסאטירי 'מייקל'. אסי כהן עושה שם את הדמות של ג'ורג' מ'הפרלמנט' והוא היה מאוד עמוס מבחינת לוחות זמנים, אז נכנסתי למופע ועשיתי שתי דמויות - אחת מהן ממלאת את הפונקציה של ג'ורג', שאמנם לא מדברים על זה שהוא ערבי, אבל הוא ערבי. ואז אמרתי, יאללה, סלמה, שהיא זיכרון של מישהי שהכרתי פעם. בפרינג' כמו בפרינג' אתה עושה הכל בעצמך, אז כשהתכוננתי לדמות נסעתי ליפו לקנות חיג'אב, והיתה שם מוכרת שלקחתי ממנה המון. מאוד־מאוד דייקנו את הדבר הזה, עד שהגענו לדמות שלה".
ב"מייקל" המקצוע שלה מתחלף בכל הצגה, וב"ארץ נהדרת" היא רוקחת.
"יש בארץ הרבה רוקחים ערבים. זה לא פשוט למצוא עבודה במקצועות חופשיים, ונראה לי שזה יכול להיות אפילו יותר מסובך כשאתה ערבי, אולי זאת הסיבה שרבים מהם הולכים ללמוד רוקחות. יש לי חבר שלמד בטכניון וסיפר לי שהסטודנט הכי מוכשר בכיתה היה ערבי, והוא היחיד שלא הצליח למצוא עבודה. יש אנשים שרואים שם ערבי בקורות החיים ומדפדפים הלאה".
זו פעם ראשונה שיש ממש דמות ערבייה ב"ארץ".
"היה בעבר את חמודי עם המסעדה הערבית, אבל זה היה בתוך מסעדה ערבית, ופה זה בקניון שהוא 'שלנו'. המשפט שהדמות של עלמה זק אומרת במערכון הראשון - 'תראה מה נהיה פה. הם כולם, אה...' - זה משהו שאני לא יכולה לשאת. או כשהיא אומרת: 'מילא לתת להם לעבוד עם ירקות, אבל לתת להם להתעסק בדבר רגיש כמו תרופות?!'".
כשאת עושה חיקויים ודמויות, האם חשובה לך האמירה?
"רוב הדמויות מתחילות מהבטן וממשהו נורא חזק. ואם משהו מתחיל מהבטן, אז ברוב המקרים הוא מכיל אמת שאתה מגלה ומבין רק בהמשך. משהו אמיתי שמתחיל מכאב באמת יכול להיות מצחיק".
איך עבדת על המבטא?
"אני עובדת עם מישהי שקוראים לה היבה, שהיתה מנהלת התסריט של הסידרה 'פאודה'. הכרתי אותה במסיבת סיום הצילומים של הסידרה, שבעלי בועז (השחקן בועז קונפורטי; ע"ס) משחק בה מסתערב, וישבתי איתה על משפטים ועל ניואנסים".
אילו תגובות את מקבלת?
"תגובות מאוד משמחות, אבל בעיקר שימח אותי שהיינו בהקרנה של 'פאודה', ושם השחקניות הערביות המדהימות אמרו לי: 'תקשיבי, אנחנו מתות על זה'. אז הבנתי שהמסר עבר. שמעתי שהיה דיון בפייסבוק בשאלה אם סלמה היא ערבייה מוסלמית או דרוזית. בחורה ערבייה כתבה שסלמה היא ערבייה מוסלמית גאה, ו'לא משנה מה אתם אומרים', ואז מישהו הסביר לה בהתנשאות שהמערכון יורד על היהודי הגזען".
כשפוגשים את הר לב (35), קצת קשה לקשר בינה לבין שלל הדמויות המוחצנות והגדולות מהחיים שגילמה בשנים האחרונות על המסך הקטן, שהעניקו לה לפני שלושה שבועות את התואר הבלתי רשמי אך המחייב "השחקנית המצחיקה ביותר בישראל". היא בחורה שברירית, דקת גיזרה ונמוכה ("פחות ממטר שישים"), שמדברת בקול שקט כל כך, שרק בקושי נשמע במכשיר ההקלטה. תשובותיה שקולות, זהירות; קודם היא מסדרת את המשפטים בראש, ורק אז משחררת אותם לאוויר העולם.
אבל פתאום, ברגע אחד, נדלק האור. זה קורה כשהיא עוברת מדמות לדמות בזמן מצמוץ ויורה טקסטים שלמים ומצחיקים בלי שום הכנה, מדלגת בקלילות בין המבטא הרוסי הכבד של אָלה מ"המירוץ למיליון" (שאותה מגלמת דווקא שני כהן), הקול הצפצפני והדק של סלמה ("בתרחיף, בתרחיץ, בנרות או בסביבון") והטון הנוקב של ח"כ סתיו שפיר ("זאת ציונות!"). המבוכה שהיתה פה לפני רגע מתפוגגת כשהמבטא מתחלף. "אם היינו עושים את הראיון בכל דמות אחרת, היה לי הרבה יותר קל", היא אומרת בגילוי לב. "היית מקבל תשובות מצחיקות ומתוחכמות".
איך את מסבירה את זה?
"זאת הפרעה, סטייה, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. דמויות מסקרנות ומרתקות אותי. תמיד בני הזוג שלי היו אומרים לי שאני בוהה באנשים. הייתי יושבת במסעדה, ננעלת על בן אדם ואינסטינקטיבית מתחילה ללמוד אותו. אני מסתכלת הרבה יותר איך אנשים אומרים דברים מאשר על התוכן שהם אומרים.
"בהתחלה, כשהיו דוחפים לי טלפון לאוזן שאתן ברכה לכלת בת מצווה וכאלה, זה היה נורא מביך אותי. כל הציפייה שאגיד משהו על העולם, בלי שלפחות מצאתי תרופה לסרטן, מאוד מביכה אותי. הייתי אומרת: 'מזל טוב לשחר ושתהיי שמחה'. ברגע שהבנתי שאני יכולה לעשות את זה בדמויות, יכולתי לברך שעות. מותר להגיד הכל, כי זאת לא אני. זה כאילו מוח אחר שאין לי אחריות עליו ואין לי עליו עכבות, הוא לא שלי באמת".
בחייך הפרטיים נוח לך בתוך עצמך?
"נוח מאוד, אבל אני בן אדם מאוד פרטי. למשל, אין לי שום שאיפות להנחות תוכנית בוקר או לילה בטלוויזיה. זה נראה לי לא שייך למקצוע. אבל כשאני רואה דמות, אני מבינה איך צריך לעשות אותה, מה הרעיון שעומד מאחוריה ואיך היא היתה מגיבה, והכל נפתח. אני לא צריכה לחשוב מה סלמה היתה חושבת, אני פשוט אומרת.
"גם כשאני עושה קמפיין מסחרי (בימים אלה לחברת Cal; ע"ס), אני לא יכולה לעמוד ולהגיד: 'היי, אני ליאת הר לב ואני ממליצה על שניצלים' או 'מממ... השוקולד הזה מאוד טעים לי'. זו תמיד חייבת להיות איזושהי דמות".
אז על הסט של "ארץ נהדרת" את מרגישה נוח.
"ב'ארץ' אתה מרגיש נורמלי, כי אתה בקן הקוקייה וכולם חולקים אותן סטיות. אני רואה את אלי פיניש, שהוא חקיין־על, וכשהוא מתמגנט על מישהו, אני יודעת שהלך על הבן אדם".
היא נולדה וגדלה ברעננה, בת בכורה לוורד (מנהלת מכון קוסמטיקה) ולאילן (סוכן ביטוח). שלוש שנים וחצי אחריה נולדה טל, ש"עוסקת בתחום החדשנות, ואסור לי להגיד יותר מזה".
בגיל שבו ילדים לומדים להרכיב משפטים, הר לב כבר היתה עסוקה בחיקויים. "היה אז רק ערוץ אחד בטלוויזיה, ואסנת וישינסקי היתה עושה חיקויים של סי היימן וריטה. לפעמים הביאו לשם ילד בן עשר שיעשה חיקוי, ואני הייתי אומרת לעצמי, 'אני בת שש ואני עושה את זה הרבה יותר מדויק ממנו, ואם אני הייתי שם זה היה עוד יותר שוס - כי אני רק בת שש. וכשהעולם יידע שאני עושה את החיקויים האלה, אני בטח אהיה כבר בת 18, וזה לא יהיה רלוונטי'".
הר לב לא גדלה בלהקות נוער, לא נמנתה עם ילדי ה"פסטיגל", ואין לה אפילו קטעי וידאו שבהם היא שרה לאחותה בבת־מצווש. היא סיימה את הלימודים בתיכון אוסטרובסקי במגמת פיזיקה־מתמטיקה. "בדיעבד, הרבה אנשים שלמדו איתי אמרו לי: 'טוב, זה היה ברור שאת תהיי שחקנית', אבל לי זה לא היה ברור אז. מצד שני, אני בטוחה שיש אנשים שלמדו איתי בתיכון וחשבו שאני לא יודעת עברית, כי יש לי נטייה להשתבלל ולהשתתק בקלות".
בצבא שירתה כמדריכת חי"ר בבסיס ליד ירוחם. "כשאתה לא יודע ממה אתה עשוי ואתה לא מבין את האישיות שלך ולא סגור על עצמך, אתה בודק מה נשמע מעניין, מה יכול להביא איתו ריגוש לחיים האלה. חברות שלי הלכו להיות מדריכות חי"ר, אז הלכתי גם, למרות שזה היה מאוד לא שייך אלי. בגלל האימונים והנשק שהיה עלי, הסתובבתי בכתף כחולה במשך שנתיים. כיום אני מניחה שהיה לי יותר טבעי וקל בתיאטרון צה"ל, אבל אני שמחה על מה שלקחתי איתי מהדבר הזה של לחזור הביתה פעם בשבועיים, וגם מהחיילים שפגשתי שם".
גם בבסיס היא לא הפסיקה עם החיקויים. "בלילה, כשהיינו חוזרות כל הבנות לחדר, הייתי מתחילה לחקות את החיילים שלי".
כשהשתחררה מהצבא התלבטה בין לימודי רפואה, לימודי משחק ועוד כמה מקצועות ("כולם נראו לי מעניינים ומשעממים באותה מידה"). בהמשך ניגשה לאודישנים והתקבלה ללימודי משחק בבית הספר היוקרתי של ניסן נתיב. היום היא נחשבת בבית הספר לתגלית הגדולה ביותר שיצאה מהמחזור שלה.
עם סיום הלימודים השתלבה הר לב בתיאטרון בית ליסין והשתתפה בהצגות "אונור", "קפה ערבה" ו"סינית אני מדברת אליך". בהמשך שיחקה גם בתיאטראות אחרים (חיפה והקאמרי) והשתתפה בהצגה "מובטל נולד". שם, על הבמה, פגשה את מי שיהפוך אחרי שלוש שנים לבעלה - השחקן בועז קונפורטי (40).
"בועז הוא אהבת חיי. התחתנו לפני שש שנים בטקס שערך ג'קי לוי, שאותו הכרתי כשהיה המורה שלי בניסן נתיב".
אומרים שאין מקום לאגו בבית שבו יש שני שחקנים.
"יש אנשים שאומרים ששני שחקנים לא יכולים לחיות יחד, אבל במקרה שלנו זה סידור מעולה. יש משהו מאוד כיפי בזה שמסתכלים על העולם בדרך דומה".
אתם עוזרים זה לזה?
"בועז גם מכין שחקנים לאודישנים, אז הרבה פעמים אני יכולה לעבוד על טקסט יומיים, ובשנייה שאני מראה לו אותו, הוא מוצא את הדרך הלא צפויה להגיד את הטקסט".
הוא לא מקנא בך? הפנים שלך מוכרות בכל בית בישראל, ואותו רואים רק בתיאטרון.
"בועז ואני בחיים לא נתחרה על תפקיד, אז אין קנאה. יש בינינו חברות, פרגון ועזרה".
אתם מוכנים להורות?
"אני חושבת שכן".
איזה מין אמא תהיי?
"אין לי מושג. אתה תמיד חושב על עצמך שתהיה מגניב וזורם ותיתן לילד לאכול אבנים מהכביש, אבל בסוף זה לא קורה".
את לא חוששת מהשילוב של אימהות וקריירה?
"לא באמת. אני רואה אצל נשים מסביבי שזה משתלב בחיים ואפילו נותן מימד של עומק".
את הפריצה הגדולה שלה היא חייבת לטלוויזיה. התפקיד הראשון המשמעותי ניתן לה ב־2006, במיני־סידרה "חברות הכי טובות", שבה כיכבה לצד ענת וקסמן וקרן מור. ב־2008 נבחרה לגלם את טלי, אשתו של אמיר ("מירי"), בסידרה "רמזור".
"אדיר מילר חיפש מישהי גבוהה ורצוי גם תימנייה, כי הדמות מבוססת על שלי, אשתו. לכן לא זומנתי לאודישנים באופן רשמי. אבל רן שריג, שכתב את הסידרה עם אדיר, הציע שאגיע בכל מקרה. הגעתי לאודישן, ואדיר אמר: 'אני חושב שברור לכולם שזה לא מה שחיפשנו, אבל אכפת לך לעמוד שנייה?'. הוא נעמד לידי ואמר שזה מוזר בשבילו, אז אמרתי לו: 'באמת? זו טלוויזיה'. הוא אמר: 'כן, ובטוח שתעשי תפקיד בעונה הזאת, אבל את לא יכולה להיות אשתי כי את נמוכה מדי'. בסופו של דבר הם קראו לי שוב, חזרתי לחדר, ואז הם אמרו שהתקבלתי".
פחדת שזה כבר לא יקרה לך, הפריצה הזאת?
"התחלתי לעשות תיאטרון ביום שבו סיימתי את ניסן נתיב, זה היה מאוד חשוב לי. התחושה הזאת שאתה עובד במקצוע שלך ומתפרנס ממנו, שזה אמור להיות משהו בסיסי, אבל כשחקן זה המון. לפני 'רמזור' עשיתי סיטקום לילדים ועשיתי רדיו ותיאטרון וכל מיני מערכונים בערוץ ביפ, ואדיר היה בהלם מזה. הוא אמר לי: 'את עושה כל כך הרבה דברים ואף אחד לא יודע על זה'.
"אז כן, מאוד שמחתי אז שאני עושה את זה, ואני מאוד שמחה גם היום. נולדתי כשחקנית בשלב מאוחר, וכשהבנתי שזה מה שאני רוצה להיות, היה חשוב לי לעשות 'שעות טיסה'. עשיתי הכל בשמחה ובחדוות עשייה".
היו אודישנים שלא הצלחת בהם?
"הרבה. בגלל זה אני בחיים לא אתמרמר על יום צילומים שמתחיל בשלוש לפנות בוקר ונגמר בשלוש לפנות בוקר, או אם צריך לשבת שלוש־ארבע שעות בחדר איפור כדי שידביקו לי סנטר, או אם יש ערימות של טקסטים ללמוד. אני מקבלת הכל באהבה".
את באמת מהאנשים שאם לא היו שחקנים, היו מתים?
"כן. שום דבר לא היה הופך את החיים שלי ליצירתיים וצבעוניים כמו שהם היום. לפני שהלכתי ללמוד משחק הכל נראה לי משעמם ומעניין באותה מידה, אבל ברגע שהתחלתי את הדבר הזה הבנתי שזה מה שאני רוצה".
את לא נשחקת?
"לא. אני יודעת שזה נשמע אידיוטי, אבל אני מתעוררת בכיף. זה לא שאני מדלגת מהמיטה בארבע בבוקר ואומרת 'מי צריך שינה', אבל אין רגע שאני לא מאושרת בו. אני מאושרת שאני נוסעת לצלם עכשיו את סלמה ושאני חלק מהספינה, ואני לא שוכחת את זה בחיים. אני אסירת תודה על הדבר הזה".
את מקפידה לשלב בקריירה שלך הכל מהכל - מהפריים טיים של ערוץ 2, דרך מופעי פרינג' ועד הופעה בקליפ של גלעד כהנא.
"עודד קוטלר אמר לי פעם: 'אם אתה מוצא את עצמך מחובק עם הממסד, אל תשכח לדרוך לו על הרגל מדי פעם'. אני מוצאת שזה חשוב בכל הרמות. תמיד יש סכנת נמנום בפריים טיים הנוח, ואני מקפידה ליצור גם באזורים שבהם אני משוחררת משיקולי ביקורת ורייטינג. זה גם מאפשר לי לבחון מול קהל דמויות שאני מביאה אחר כך לפריים טיים".
הצטערת כששמעת ש"רמזור" לא תשוב לעונה נוספת?
"אני לא חושבת שזה נכון לעשות תפקיד שלושים שנה. אני גם חושבת שמיציתי את טלי. זה היה כיף גדול, אבל זה לא חייב להימשך לנצח. אני מאוד אסירת תודה לאדיר על ההזדמנות שהוא נתן לי להשתמש ביצירת חייו, ואני בטוחה שיהיו לו עוד. זה מדהים בעיניי שהוא חתך, כי היה אפשר לעשות עוד עשר עונות של 'רמזור', אבל זה גם יפה לעצור ולהמשיך הלאה לדברים אחרים".
את הקריירה שלה ב"ארץ נהדרת" (ימי שני ב"קשת", מיד אחרי עובדה) היא כבר חייבת לדפני ליף ולסוכני הנסיעות של שני כהן ועלמה זק. "במחאה החברתית היה ספיישל של 'ארץ נהדרת' והיה צריך שמישהי תעשה את דפני ליף. שני ועלמה היו בחו"ל, והוקפצתי בתוך 48 שעות. בעונה העשירית, שהתחילה אחרי הספיישל הזה, לפני שנתיים, כבר הצטרפתי לקאסט".
זו היתה התגשמות חלום?
"היה ברור לי שיש ב'ארץ' המון דברים שאני אוהבת ושייכת אליהם, ושזה העולם שלי, אבל אפילו לא פינטזתי על זה. כשהלכתי ללמוד משחק בסך הכל רציתי עבודה כשחקנית תיאטרון וקולנוע, ו'ארץ נהדרת' בכלל לא היתה אופציה. הייתי צופה בתוכנית ותמיד חשבתי שזה הכיף הכי גדול בעולם וגם משהו שאני יכולה לעשות, אבל ביקום מקביל".
היה מלחיץ להצטרף לחבורה מגובשת כל כך?
"כולם היו מאוד טובים אלי מההתחלה. זה כמו שאתה חולם להיות בזוגיות, ואז, כשזה קורה, אתה מבין שזה בדיוק מה שחיפשת. בניסן נתיב אמרו לנו תמיד: 'תקיפו את עצמכם באנשים הכי מוכשרים שאתם מכירים'. מאז, זאת הנטייה הטבעית שלי. אני מאוד אוהבת לעבוד עם פרטנרים, ואני אוהבת שהם הכי טובים שיש".
אחרי דפני ליף באה שרשרת של דמויות שהספיקו להיכנס לקאלט: ליהיא האשטג, הדס שטייף, גלית גוטמן, סתיו שפיר, איילת שקד ואחרות.
פגשת מישהו שעשית חיקוי שלו?
"פגשתי את גלית גוטמן, והיא היתה מהממת. התארחתי בתוכנית הבוקר שלה והראו בשידור את החיקוי שלי. אף אחת מאיתנו לא ידעה את זה מראש, אבל היא הכי זרמה".
שמעת מאיילת שקד או מסתיו שפיר?
"שמעתי ששתיהן הגיבו בהומור. נראה לי ששתיהן כאן כדי להישאר, אני בטוחה שאוכל לשכלל אותן בעתיד".
יש גם דמויות שאת מגלמת שלא רואים אותן, למשל חני, אשתו של אשר, וחדווה, חמותו. איך הן נוצרו?
"כל הסיפור עם אשר התחיל כשיובל סמו עשה את הדמות המופלאה של אשר בן־חורין, ואז אמרו לי: 'אכפת לך לעשות שיחת טלפון בתור אשתו?'. סמו מאוד אוהב שמפתיעים אותו ומאלתרים, והוא גם הבן אדם שאני עובדת הכי קשה כדי להצחיק אותו, כי אתה לא יודע מה יצחיק אותו והוא לא צוחק בקלות. עשיתי את חני, ואז הוא ליכלך על אמא שלה, ואז אילתרתי ועניתי לו כחדווה. הוא כל כך צחק מזה, שהרגשתי כמו במכונת מזל, שיוצא לך שלוש פעמים תות. ככה זה נשאר, חני וחדווה".
קורה לך שאת לא מצליחה להשתחרר מדמות?
"ביום הצילום הראשון של סלמה צילמנו 12 שעות, ומשם המשכתי להצגה של 'מייקל', שגם שם אני סלמה. זה היה מטורף, כמו ניסוי פסיכולוגי שאני צריכה להיות בו מישהי אחרת רוב היום.
"כשעברתי דירה, לא מזמן, זה היה ממש היום הראשון בדירה החדשה, וכל הבית על ארגזים, ואז מתקשרים מההפקה של 'ארץ' להקליט אותי עושה את חני, ואני צועקת בווליום מטורף 'אשררר!!!'. בטח השכנים אמרו לעצמם: 'מה הגיע לפה?'".
היו מקרים שבהם רצית מאוד לחקות מישהו וביקשת מהכותבים לעשות אותו בתוכנית?
"זה נדיר. היו דמויות שהגעתי איתן מהרדיו והמשיכו ל'ארץ', למשל הדס שטייף. ג'ניפר סנוקל אולי היתה בקשה שלי, אבל אני לא בטוחה. אף פעם אין לי עניין לחקות פוליטיקאים, אלא אם כן יש בהם משהו מאוד בולט ומגניב".
מאלתרת?
"לפעמים, אבל יש גבולות די ברורים. כמה שחשוב לך לדייק, כי הם כותבים בפינצטה, אז כשמגיעים לסט מתחרעים. אסי, למשל, מאוד אוהב לאלתר, זה מעיף אותו, ואני עפה כשהוא עף. אז אנחנו מנסים כמה שיותר, וזה עובד לנו טוב. אסי הוא פרטנר נדיר, אני חולה עליו".
יצא לך שם של פרפקציוניסטית קיצונית. זה נכון?
"לגמרי. אני תמיד צופה במה שאני עושה, אבל בצורה ביקורתית, לא יושבת וצוחקת. לעתים נדירות אני מחייכת בסיפוק, וגם אז אני אומרת לעצמי, תירגעי ומהר".
יש דברים שכן צפית בהם ואמרת, וואלה, עשיתי משהו טוב?
"לא הרבה. למשל, אני זוכרת שאסי כהן הזמין אותי לראות את המערכון הראשון שלי ב'פרלמנט', והרגשתי שעשינו משהו טוב. זה לא כזה ברור, כי אתה לא יודע איך זה יתקבל ואף אחד עדיין לא צפה, אבל היתה לי תחושה שקורה פה משהו טוב ונכון בדמות ובחיבור לשאולי".
איך נולדה הדמות של אירנה, שאת מגלמת שם?
"אירנה התחילה כאוקסנה מ'חותרים למגע', תוכנית הרדיו של זרחוביץ' וטייכר. היא היתה מֹוכרת בפיצוצייה, שכל פעם מתקשרת לטייכר עם כל מיני תירוצים. ב'פרלמנט' לא התכוונו לצרף נשים, כי זו היתה חבורת בנים, אבל מדי פעם שאולי דיבר על חברה שלו אירנה.
"כשסיימו את צילומי העונה הראשונה הוחלט בכל זאת לשלב מערכון שכולל אישה, ואז הם נזכרו באוקסנה, והחליטו להפוך אותה לאירנה. הגעתי, עשינו חזרה, ועפתי מאיך שזה היה כתוב. יום למחרת כבר צילמנו. בעונה השנייה היה לאירנה יותר מקום, וזה באמת אחד הדברים הכי משמחים שקרו לי בחיים".
אילו תגובות את מקבלת על הדמות שלה?
"התגובות הכי שוות שאני מקבלת הן מבחורות רוסיות, שאומרות לי: 'זאת אני', או שגברים רוסים אומרים לי: 'זאת אחות של אשתי'. העולים רואים את הדברים בלי היכרות עם כל האבולוציה והרקע של המקום, ואז הם מדברים כמו שהם שומעים ברחוב".
בדמות של אירנה את ישראלית שמשחקת רוסייה שמשתמשת במילים בערבית, ובסלמה את לגמרי במבטא ערבי. איך את לומדת אותן?
"כשאתה מתבונן המון שעות, האוזן מתחדדת. זה משהו שתמיד מאוד אהבתי. לילה אחד מולי שגב (עורך "ארץ נהדרת"; ע"ס) אמר לנו שאנחנו צריכים ללמוד עד הבוקר מבטא אוסטרלי, או לחקות כתבת חדשות במבטא שבדי. אני אוהבת את זה. אני יכולה לשבת שעות ולדייק את הדבר הזה. כשהגעתי לסט מתורגמן אמר לי שאני עושה מבטא קצת פיני, אבל זה היה בסדר, כי הפינים הם מיעוט מאוד גדול בשבדיה".
תרצי להשתתף בעונה נוספת של "הפרלמנט"?
"אני מתה שהם יכתבו עוד עונה, כי לאירנה יש עוד המון מה להגיד על העולם. בניגוד ל'ארץ', שזו תוכנית שבועית, 'הפרלמנט' היא תוכנית שעורכים במשך שעות, כי אסי הוא משוגע. גם אם זה כאילו 'מלוכלך', אז הלכלוך הוא מדויק, ולוקח להם הרבה זמן ואנרגיה".
את רואה את עצמך יושבת בפאנל של "גב האומה"?
"הזמינו אותי מדי פעם ל'מצב האומה', והיה לי מאוד קשה להתחבר לדבר הזה, אין שום דמות שאפשר להתחבא מאחוריה. לאחרונה התארחתי שם בספיישל, וזה היה לא פשוט, בעיקר שהם כל כך טובים במה שהם עושים. הדעות שלך הרבה יותר מורגשות שם מאשר ב'ארץ', למשל, ואמרתי לעצמי: 'באיזה קטע את באה ואומרת את הדעות האישיות שלך בטלוויזיה? מה, את חוקרת? פוליטיקאית? סוציולוגית? מי את? מה את?
"בהתחלה ישבתי עם הכותבים ולא הצלחתי להתחבר לשום בדיחה, עד שמצאנו את הדרך שלי לספר בדיחות בפאנל הזה. בסופו של דבר היה מצחיק ומשוחרר, אבל באותה מידה זה היה יכול לא לקרות".
את נגד אמנים שמביעים את דעתם בפומבי?
"אני מאוד מכבדת כל אדם שמצהיר על דעותיו באשר הן, אבל אישית אני מרגישה לא נוח לערבב את זה עם האמנות שלי. אני באה מבית שהוא ימני בדעותיו. יש לי זיכרון ילדות ששמענו שיר של חוה אלברשטיין באוטו, ואמא שלי אמרה שהיא מאוד אוהבת אותה. ואז אבא שלי אמר לה: 'היא שמאלנית'. הייתי מאוד קטנה, ואני ממש זוכרת את זה, כי הרגשתי שמשהו בזה לא נכון ועדיף היה לי לא לדעת".
יש לך מודל של קומיקאית שגדלת עליו?
"לא. אני אוהבת הרבה קומיקאיות, מאורנה בנאי ועד טינה פיי".
את יותר שחקנית או יותר קומיקאית?
"נראה לי שיותר שחקנית".
את לא רואה את עצמך מופיעה במופע סטנד אפ?
"יכול להיות שיום אחד אני אמצא את עצמי בסוג של מופע כזה, אבל 'מכירים את זה ש...' - זה לא ממש אני".
יש הרבה יותר גברים בתחום מנשים. איך את מסבירה את זה?
"זה לא רק בענייני הומור. גם בתיאטרון יש יותר תפקידים גבריים. עד היום, כשגבר מגלם אישה זה נחשב מצחיק, וכשאישה עושה דמות גברית זה נחשב מוזר.
גם ב"ארץ נהדרת" וב"פרלמנט" יש רוב מוחלט לגברים.
"אני מאוד פמיניסטית בדעותיי, ולמרות זאת אני חושבת שזה בסדר שתהיה תוכנית הומור שתהיה מורכבת מבנים בלבד, זה ממש בסדר. אם זה עובד, זה עובד, אני לא חושבת שחייבים איזון. ב'ארץ נהדרת' שלושתנו - שני, עלמה ואני - גירל פאוור, ואנחנו מנסות לעשות דברים יחד. אנחנו עדיין מנסות למצוא את הקול הפמיניסטי המצחיק החדש, ואני בטוחה שיגיע מערכון של כל הבנות, כי יש לנו הרבה מה להגיד".
יש ביניכן תחרות?
"דביק ככל שזה נשמע, יש בינינו שיתוף פעולה מדהים. אם שלושתנו רוצות לעשות משהו מסוים, ולנוכח הנסיבות רק אחת יכולה, אנחנו מאוד עוזרות אחת לשנייה: יושבות לפני חיקוי חדש שלי, אני פותחת יו־טיוב, והן מקשיבות ומתקנות אותי איפה שצריך".
הייתה דמות ששלושתכן רציתן?
"היו כל מיני, אבל זה לא כזה אישיו, כי ברור שבשבוע הבא תהיה הזדמנות למשהו אחר. אנחנו כן בעד יותר דברים של בנות. כשעשינו את הפוסי ריוט, אני לא רוצה לעוף על עצמנו, אבל נכנסנו והעפנו את האולפן והיה חשמל. אחר כך גם הכותבים אמרו: 'וואו, נתתן בראש'. אז אמרנו להם: 'כאילו, מה חשבתם?'".
את רואה בדמיונך גירסה נשית של "הפרלמנט"?
"בטח, אני עדיין חושבת שכל ההומור הנשי הוא בתהליך פיתוח ופיצוח בעולם. עדיין מחפשים שם את הדרך והפורמט, אבל ברגע שמוצאים יהלומים כאלה - זה היסטרי. יש המון מודלים גבריים של הומור, אבל אין מספיק מודלים נשיים".
בחייך הפרטיים את בן אדם מצחיק?
"בחבר'ה שלי כן, אבל במקומות חדשים יכול לעבור ערב שלם בלי שאדבר בו בכלל".
את מרגישה מוכנה לתפקיד קשוח?
"בטח. אני מתה על זה, אבל מחכה לדבר הכי נכון. כמעט כל התפקידים שעשיתי בלימודים היו דרמטיים, שלא לומר טרגיים. בכלל לא חשבתי על עצמי אז כקומיקאית".
דיברו על כך שתקבלי תפקיד ראשי במחזמר העתידי "שיר אשיר בגשם". את אוהבת לשיר?
"עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי, דיבר איתי פעם ואמר לי: 'את יודעת לשיר'. אמרתי לו: 'אני לא שרה כמו זמרת'. והוא אמר: 'את שרה כמו שחקנית'. וזאת בדיוק הבעיה. אני חושבת שכשאתה בא לראות מחזמר, אתה צריך לשמוע זמרת".
בארץ לעתים מתפשרים בעניין הזה.
"אני שרה הרבה יותר כשאני בתוך דמות, אבל לא אקח על עצמי תפקיד ראשי במחזמר, שזה דבר שמחייב יכולות פנומנליות של שירה. לא אקח על עצמי משהו שלא אוכל לעמוד בו".
אז איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"כנראה שפה, בשכונה, אולי עם איזה סרט בכיכובי שלא זכה באוסקר, אבל היה מועמד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם