לא ידעתי נפשי: יחזקאל נפשי מפלרטט עם המוות
במדור "שיר השירים" יבחר רן יגיל שיר אחד הנראה לו היפה ביותר, המעניין ביותר, האקטואלי ביותר, וייתן לו פרשנות קצרה בלוויית שאלות. והפעם יחזקאל נפשי על האהבה ועל המוות ועל מה שביניהם
אֲגַרְטָלִים מִזְּכוּכִית פּוֹרְצֶלָןפָּנַי עָטוּ אָז אֲרֶשֶׁת מְסֻיֶּמֶת שֶׁל מָוֶת.
כִּמְדֻמֶּה בִּקַּשְׁתִּי אֶת מוֹתִי, שָׂשׂ הָיִיתִי לִקְרָאתוֹ בְּחֵפֶץ לֵב.
שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְעוֹד שָׁנָה, וַאֲנִי אָז נַעַר הַשּׁוֹכֵב כְּחֵפֶץ
מֻדָּח בְּמִטָּתוֹ, דּוֹעֵךְ לְאַט, קָמֵל בַּחֲשֵׁכָה לְמוּל הַיֹּפִי הַנֶּחְשָׁק,
לְמוּל הַחַיִּים אֲשֶׁר בַּחוּצוֹת, מִנֶּגֶד כָּתְלֵי בֵּית הַחוֹלִים
אֲשֶׁר בּוֹ אֲנִי מִתְגּוֹרֵר בַּשָּׁעָה הַהִיא.
וְהָיָה זֶה יוֹם אֶחָד, שָׁעוֹת אֲחָדוֹת טֶרֶם יַעֲלֶה הַשַּׁחַר
וַאֲנִי פּוֹקֵחַ אֶת עֵינַי בְּאִטִּיּוּת וּלְפָנַי הָאֲגַרְטָל
אֲשֶׁר הֵבִיא לִי מִקֵּץ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת יְדִידִי יַעֲקֹב חַנְקִין
(אוֹ שֶׁמָּא הָיָה זֶה מַתָּן שְׁמוּאֵלִי, אֵינֶנִּי בָּטוּחַ), וְכִמְדֻמֶּה דִּמִּיתִיו
לְשָׁר, לִמְנַגֵּן דְּבַר מָה...
הָיָה זֶה וּכְמוֹ נְעִימָה עֲדִינָה בָּקְעָה מִתּוֹכוֹ, מִלִּבּוֹ,
כְּמוֹ וְהַנַּרְקִיסִים אֲשֶׁר בּוֹ שָׁרוּ מוּסִיקָה רַכָּה, לִיטוּרְגִית.
וְאָז שׁוּב הַחַיִּים, הַיֹּפִי, הִרְהוּר מְעֻרְפָּל אוֹדוֹת אֲהוּבָה
שֶׁהָיְתָה לִי בִּנְעוּרַי.
וְהִנֵּה עַתָּה, זֵכֶר הַשָּׁעָה הַהִיא עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שׁוּב.
נִדְמֶה לִי עַתָּה, שֶׁחַיַּי כְּמוֹ שָׁבִים עַל עִקְבֵיהֶם,
(אַף כִּי חָלְפוּ שָׁנִים רַבּוֹת מֵאָז).
עַתָּה שׁוּב שְׁעַת טֶרֶם עֲלוֹת שַׁחַר, וַאֲנִי יוֹשֵׁב לְבַדִּי בְּלֵב חַדְרִי
הַקָּטָן אֲשֶׁר בְּפֶתַח-תִּקְוָה, וְהָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתִּי, אֲשֶׁר נָשְׂאָה
אֶת יַלְדִּי בְּרַחְמָהּ, שָׁבָה לְהִתְגּוֹרֵר בְּהוּנְגַרְיָה אֲשֶׁר מִמֶּנָּה בָּאָה כַּחֲלוֹם,
חָמְקָה מִמֶּנִּי, כַּנִּרְאֶה לָעַד.
לְמוּלִי, תַּחַת הַחַלּוֹן, הַאֲגַרְטָל הֶעָדִין מִזְּכוּכִית הַפּוֹרְצֶלָן, כְּמוּסִיקָה נָאָה;
מִסְפַּר נַרְקִיסִים חִוְרִים...
חַרְצִיּוֹת אֲחָדוֹת גַּם.
לטעמי הכוח של השיר הזה נובע מהיסוד הרומנטי-מורבּידי החזק שיש בו המתחבר למסורת כתיבה מרכז אירופית דווקא בקשת המובילה מגתה אל יוזף פון אייכנדורף ועד לריינר מריה ריקלה ולתומאס מאן. אני יודע שאני תולה כאן את נפשי על אילנות גבוהים, אבל אין ברירה במקרה זה, כי יוצרים אלה הנושא המרכזי שלהם במקרים רבים הוא המטוטלת שבין האהבה למוות כאשר באמצע תנועת המטוטלת מצויה המחלה כמוטיב מרכזי, מחד גיסא מייסר מענה, מסכן את החיים; ומאידך גיסא מפרה ומעורר יצירתיות ומקוריות. השיר הזה זה ממש זה.
עוד כותרות ב-nrg:
• למה מאסטר שף VIP נכשלה?
• פרובוקציה? מסגד אל אקצה כמגן דוד
• כל הסרטים של טום הנקס בשבע דקות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעיקר בא לידי ביטוי העניין הזה באנלוגיה שמקיים הקורא בין הנער החולה והחיווריין והאגרטל העדין מהפורצלן שעלול להישבר בכל רגע. כשם שמהנער הזר לחברה והמוזר לעצמו ולסביבה יכולה לבקוע שירה רגישה ועמוקה כל כך, כך מהאגרטל העדין יכולה לבקוע מוזיקה דתית כנסייתית משל היה עוגב קטן. היופי מתפרץ דווקא במקום שבו הולכים ואוזלים החיים.
את השיר היפה הזה לקחתי מתוך ספרו של יחזקאל נפשי "הערך הקיים מיילל בחשֵׁכה" (הוצאת "עמדה"). פניתי לנפשי כדי לשאול אותו כמה שאלות עליו, על שירתו בפרט ועל שירה בכלל ועל מצב אמנות הכתיבה בקריית-ספר.
התוכל לספר את הסיפור מאחורי השיר הווידויי הזה?
"אני משער שזוהי פשוט הצפה של הזיכרון. למעשה, אינני יודע כלל מהיכן באים השירים הטובים (שכן אילו הייתי יודע הייתי מבקר שם לעיתים תכופות יותר). אני כן יודע מתי אני מנפיק דבר-מה שהוא בעל ערך ומתי לאו. לכן אני לא כותב הרבה. לא שירה בכל אופן. אני סבור שעל הדברים להבשיל, לעבור ליטוש. בכלל אני מודה שבמידת-מה אני מגנה את האנשים שכותבים כלאחר-יד, בחיפזון.
"השיר הזה נכתב כשש שנים לערך לאחר שהותי בבית חולים. אני זוכר את הלילה שבו הוא נכתב כחלומי. הייתי בביתי, השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, אני יושב למול שולחן הכתיבה, למולי פרדס, ואני אז עובד על הטיוטה הראשונה של 'פני עצמי', הרומן שלי. בסמוך לי, ממש בקצה שולחן הכתיבה, היה מונח אותו אגרטל מן השיר, והתבוננתי בו. אני משער שהזיתי אז את הניגון שבקע ממנו, כי הייתי במצב ייחודי של הווייה. על-כל-פנים חשתי שבאחת אני נשאב לשם שוב, חרף הזמן שחלף. לאותו המקום, לאותו חדר בעל אריחים ירוקים, לנער שהייתי אז, מותש וללא כוחות. וכך בעצם החילותי את השיר. זנחתי את הטיוטה של 'פני עצמי' וכתבתי אותו כמעט באבחה אחת".
מה לדעתך עושה כאן האגרטל בשיר? התוכל להסביר?
"אני משער שהוא משמש כאנדרטה לזיכרון. קטליזאטור של קיום עמום. אני מוקף בביתי בחפצי אמנות ישנים שאגרתי במהלך השנים. למעשה כל אחד מהם הוא אנדרטה בפני עצמו. אולם ההימשכות הזו לעבר תקופה, לְעֵבֶר העבר, זה עניין של מצב הווייתי".
לא רק אלוהים נוכח בשירתך אלא גם המוות. איזה פלירט יש לך איתו ומדוע אתה עוסק בו כל כך כאדם צעיר?
"כי הוא שאלת השאלות וחידת החידות, ואולי גם תשובת התשובות. כי הוא הדבר המוצק ביותר, הטוטאלי ביותר. אני אינני יודע מה יהיה עליי, אנה אני פונה ומה יאונה לי בעוד חודשים אחדים מהיום. מובן שיש לי תוכניות, יש לי כוונות, כמיהות, אולם דבר אינו טוטאלי או טאבו. אך המוות, ההתייחסות לו בתיאולוגיה היהודית והנוצרית או בכלל בתרבויות שונות, עתיקות ושל ימינו, הוא נשגב, מסקרן, מעניין ודי אמורפי במובנים רבים. זה מושך אותי. אולי גם הסיבה שהייתי סמוך לו עת ממושכת, היא שמושכת אותי".
אתה ידוע כמשורר שנוי במחלוקת, יש האוהבים את שירתך ויש המסתייגים ממנה. איך אתה מסביר את התופעה הזאת ומה דעתך עליה?
"האמת מחלחלת לאט. כל הללו שצפיתי בהם מן הצד במהלך השנים שקפצו לתודעה הספרותית כמטאורים, כשעורכים מסוימים או מו"לים מסוימים היללו ושיבחו אותם, נעלמו. אני לא חושב שזה נכון לשקר, אבל גם לא חייבים לזעוק את האמת מעל לגגות. כוונתי היא שאמת סופה להיות בת-קיימא. לעיתים זה קורה לאט.
"בכלל אני בעד המתמידים בדרכם. כשאתה מטיח אמת מסוימת אתה עלול להיפגע, כי זה יגרום לאנשים מסוימים להזעיף פנים. היום זה לא מפריע לי. בעבר הייתי רגיש להערות. היום אני מבין שיש לכך איכות מסוימת. כלומר שאנשים באים, קוראים את כתיבתך, את דעותיך, וחולקים עליה ברמה כזו שכותבים מאמרי נגד. אולם כן גיליתי שיש לי קהל נאמן. כאלה שפונים אליי דרך האמצעים שקיימים כיום כגון אינטרנט וכו'. אני לא תמיד מספיק, אך אני משתדל להשיב. אני גם מודה שהרומן 'פני עצמי' שינה את הכול. לפתע נחשפתי להרבה קהל".
שיריך ארוכים ונראים לעיתים כמקטעי פרוזה. היכן עובר הגבול לדעתך בין פרוזה לשירה?
"היכן שהמשורר קובע. אני מודה שעד לפני 13 שנה לא הייתי מודע למושג שירה נרטיבית. כתבתי תמיד כפי שהייתי יודע לכתוב. מובן שדברים מסוימים השתנו כי האדם השתנה, אך המהות היא אותה המהות".
יש בשירים יסוד רומנטי חזק. אתה מרבה לדבר בשירים על הזמן שחלף מאז... איזושהי חוויה. איך אתה רואה את מוטיב הזמן בשירתך?
"אני רואה את הזמן כרוצח הגדול בהיסטוריה. הוא מוחה את כולנו, לאט. באשר ליסוד רומנטי, אני משער שאני אדם רומנטי. כלומר לעיתים אני נופל למלכודות שאני עצמי מציב לעצמי, במובן הזה של להיות מאוהב בלהיות מאוהב, באידיאה של האהבה. או כשאני מכיר אישה מסוימת ואז עורך לה אידיאליזציה, הופך אותה למשהו שהיא לא. זה קשה לכל אישה, להיות מושא כלשהו, להיות אלילית בעיני הגבר שאיתה. אני מודע לזה!".
מיהו הערך הקיים שמיילל בחשֵׁכה?
"אההה... זה לא מיהו, אלא מהו! הערך הקיים שמיילל בחשכה הוא מטאפורה לאמת. האמת הסמויה מן העין. למטמון שצפון מטה-מטה לבלי הישג. הוא שם ומבכה שייקחו אותו, שייגעו בו, שיפיצו אותו, אך מעטים הם המגיעים. ולכן הוא מיילל בחשֵׁכה".
אתה מרבה להשתמש בשפה גבוהה בשירתך. האם מבחינתך זה הטון הנכון ומדוע?
"כן. אני מאוהב בשפה העברית. אני מכור לסופרים הארכאיים כגון אליעזר שטיינמן, שדה, פיכמן, צייטלין, יצחק שלו, ברדיצ'בסקי ואחרים... לא הייתי אומר שיש לי בעיה עם ההזניה של העברית, כי אני לא במקום של להטיף. בעבר עשיתי זאת על גבי העיתונים ועל מסכי הטלוויזיה. היום לא. זה לא עניין שלי. אני גם מודע לקִדמה. אני יודע שהשפה משתנה. אבל שוב, לשמחתי יש לי קוראים שאוהבים את השפה בה אני משתמש".
מן השירים עולה בדידות היחיד. האם הבדידות חשובה למשורר?
"הבדידות טובה לאמנות, אבל נוראה לחיים".
אתה גם פעיל בקריית ספר: עורך ערבים ספרותיים רבי קהל, מדבר על שירה ברדיו, עורך את פינת השיר בעיתון יומי. היכן אתה רואה את יחזקאל נפשי כמשורר בעוד כעשור או שניים? לאן אתה שואף להגיע?
"אני באמת לא יודע. אני כן יודע שסייעתי למשוררים רבים, לפרחי שירה צעירים. אני חושב שרבים מהם ימשיכו בדרך הזו של ספרות (אחרת לא הייתי טורח כלל), ואם ביכולתי להעניק להם את הזינוק הראשוני, אז מדוע לא?
"אני עורך סדרה של שירה צעירה ב"נורמן בר" בתל אביב שהולכת מצוין. אני מאמין שאם אני עושה טוב, זה יחזור אליי. בכלל אני מאמין גדול של קארמה, שמה שאתה מעניק זה מה שאתה מקבל. באשר לאיך שאני רואה את עצמי, אני באמת לא יודע. אני כותב. בימינו פחות, כי יש לי שני ספרים מוכנים שצריך להעביר אותם את המסע בו יראו אור ועד לחנויות. על כן אני לא מרשה לעצמי להיכנס לפרויקט חדש. אני יותר קורא ומאזין למוזיקה ועורך בעיתון. פה ושם אני משתתף בכנסים ובפסטיבלים בארץ ובעולם. פעם הייתי מאוד נרגש לקראת פסטיבלים בחו"ל. היום לא. אני יודע שאם אסע יהיה לי כבוד, אך אם אשאר, תהיה לי שמחה".
אקו"ם