חיים גורי: בלעדי האליטה היינו נמחקים מהעולם
הפגישה עם שרידי השואה שינתה את חייו של חיים גורי והזעקה ההיא מול השמיים מהדהדת גם בספר שיריו החדש. בגיל 92 הוא ממשיך לכתוב, לאהוב ולהתרגש מנוף מדברי, ומנהל מערכת יחסים מורכבת עם התרבות היהודית, עם הזקנה ועם שירה צעירה
"יש פעמים שבהן אדם שואל את עצמו מה יישאר ממנו", אומר לי חיים גורי. "האם בעוד חמש־מאות או חמישים שנה מישהו ידע מי זה חיים גורי? והנה, בשבוע שעבר, באירוע לכבוד צאת ספרי החדש בצוותא, באו קהל רב וכולם שרו ביחד את 'הרעות'. כתבתי בספר 'וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ'. תראי את המדפים שם, אלו הספרים שלי. אדם יכול להמשיך לחיות בספרים שלו".עוד כותרות ב-nrg:
• ההזדמנות המפוספסת של עומר אדם
• טום באום הוא הספר המנייאק של מגי אזרזר
• גפן על מריה קארי: איפה ה-BDS כשצריך אותם?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בגיל 92 חיים גורי ממשיך לכתוב. אנו נפגשים לכבוד צאת ספרו החדש, "אף שרציתי עוד קצת עוד" (הקיבוץ המאוחד ודניאלה די־נור), בביתו הנאה בשכונת טלביה הירושלמית, שם הוא גר משנת 63' עם אשתו עליזה. "תנשמי, תנוחי רגע", הוא אומר לי בחיוך כשהוא מבחין שאני מתנשמת מעט. "בכל זאת עלית לקומה שלישית בלי מעלית. אני מטפס את זה שלוש פעמים ביום, וכולם אומרים לי – אדם בן 92 עולה את המדרגות האלה? אני עונה שאין לנו מעלית, ואין לנו בררה. אנחנו אוהבים את הסביבה הזו".
בספר מקובצים שירים שכתב גורי בחמש השנים האחרונות. "אני לא כותב כל הזמן", הוא אומר. "יש חודשים שבהם אני לא יכול לכתוב שורה אחת, ויש זמנים שבהם הכתיבה קולחת בכל יום. חידת הכתיבה היא חידה גדולה".
גורי - משורר, פזמונאי וסופר שהיה בעברו גם עיתונאי ויוצר קולנוע - נמנה עם משוררי דור תש"ח וחתום על שירים ופזמונים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי, כמו "הנה מוטלות גופותינו", "הרעות" ו"באב אל ואד". ספרו הראשון, "פרחי אש", פורסם בשנת 49', כשהיה בן 26 בלבד. מאז הוא הוציא ספרים רבים, וכן טרילוגיית סרטים העוסקים בשואה. אחד מהם, "המכה ה־81", אף היה מועמד ב־57' לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר.
יצירתו של גורי, יליד תל אביב שהיה חבר פלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום כיפור (כשהוא כבר בן חמישים), נעה בין הלאומי לאישי. בספרו החדש, חשוב לו לומר, השירה האישית מקבלת דגש מיוחד.
"בניגוד לספרי הקודם, 'עיבל' (הקיבוץ המאוחד, 2009, ר"ר), שחלק גדול ממנו עוסק בשאלות פוליטיות ובריב בין צאצאי יצחק וישמעאל, כאן זו שירה של אדם מזדקן והולך", אומר גורי. "רוב חבריי, כמעט כולם, שוכני עפר. הייתי עד למוות הרועש - המוות של המלחמות, וגם למוות השקט, של הזקנה והחולאים. למרות שגם בו קיימים נושאים לאומיים, ספרי החדש הוא ספר אישי מובהק, וזה גם מה שאני אוהב בו".
בשיר "זיכרון" למשל, נזכר גורי בחנות הגלנטריה שבה קנה ניירות צבעוניים, בזוגות אוהבים תחת עצי אקליפטוס ובימי ההתבגרות של התחלפות הקול, ולצידם גם בטרומפלדור ובברנר, בדהרות הסוסים והחרב השלוחה ובמאורעות תרצ"ו. "זהו הרקע שלתוכו נולדתי", הוא אומר. "הלאומי והאישי תמיד התערבבו זה בזה".
בגיל 15 התוודע גורי לשירתו של נתן אלתרמן, וזו השפיעה מאוד עליו ועל יצירתו. "ישבתי עם חבר בבית הוריי בתל אביב, והוא הוציא מתיקו את 'כוכבים בחוץ' ואמר – חיימק'ה, הגיע הזמן שתקרא משהו טוב. קודם לכן, בתנועת הנוער, דקלמנו שירים פוליטיים, שירי הדגל האדום ושירי מלחמות. אבל כשחברי התחיל לקרוא את השורות של 'כוכבים בחוץ', נכנסתי למצב של כישוף. ישבנו במשך שעות וקראנו בספר הזה. בשבילי הוא היה ספר מחשמל. אני זוכר את כל השירים שבו בעל־פה, כאילו רק אתמול קראתי אותם לראשונה", אומר גורי ומדקלם את שיריו של אלתרמן "שדרות בגשם" ו"חיוך ראשון". "היום אני יכול לשכוח שמות פה ושם, אבל שירים אני מדקלם בלי בעיה".
שנה מאוחר יותר למד גורי בבית הספר החקלאי כדורי. אז הוא כבר קרא, בנוסף לאלתרמן, את שיריהם של אלכסנדר פן, לאה גולדברג ואברהם חלפי, והתחיל לחבר שירים הומוריסטיים לוועד בית הספר. כשהיה בן 18 כבר כתב פזמונים רבים לפלמ"ח, ובמקביל התחיל לכתוב שירה של ממש.
"יום אחד נכנס בי שיגעון", הוא נזכר, "והחלטתי להראות לאלתרמן את השירים שלי. לא היו אז טלפונים. ידעתי שהוא עובד במערכת עיתון 'דבר', ובחוצפתי הגעתי לשם במוצאי שבת, יום לחוץ מאוד במערכות עיתונים. דפקתי על הדלת, נכנסתי, והוא שאל את מי אני מחפש. עניתי שאני מחפש אותו. הוא ממש נחרד, ושאל מדוע. עניתי שאני רוצה להראות לו שירים שכתבתי, והוא אמר – אבל אני לא בר סמכא בכלל! התנצלתי ורציתי לצאת, וכשהגעתי לדלת הוא עיכב בעדי ואמר שאגיע יום למחרת לקפה 'קנקן', שם ישבו המשוררים באותה תקופה. כדי לשתות אלכוהול הם הלכו אחר־כך ל'כסית'.
"הגעתי ל'קנקן', שתינו קפה וכולם עישנו מסביב. הוא שאל אותי על הפלמ"ח, על האימונים שלי, ואף לא מילה אחת על השירים שנתתי לו. זה כבר פגע בי. אמרתי שאני מתנצל על אתמול וקמתי כדי לצאת מבית הקפה. אלתרמן עצר בעדי פעם נוספת ושאל אם אני רוצה להדפיס את השירים. אמרתי שאני חושב שכן, אבל רציתי חוות דעת ממשורר שאני מעריץ. ואז הוא אמר לי משפט נהדר, שלא אשכח לעולם – 'יום אחד אתה תראה שפרסמת. לא תמיד בחור זוכר מתי הוא אמר לבחורה אני אוהב אותך בפעם הראשונה'. כלומר יום אחד תדע שזה כבר קרה לך, אל תתכנן את זה, אל תרגיש רע מזה שלא פרסמת, זה כבר יגיע".
שירו הראשון של גורי התפרסם בעיתון "משמר" זמן לא רב לאחר מכן, בעזרתו של חברו הטוב משה שמיר. "שמיר ביקש ממני שאתן לו את מחברת השירים והוא יעביר אותה לאברהם שלונסקי, שקירב את המשוררים הצעירים והיה עורך ספרותי ב'משמר'. כעבור כשבועיים שמיר אמר לי שלמחרת יופיע השיר הראשון שלי בעיתון. זה היה ב־46', הייתי בן 23, וכל אותו לילה ישבתי בכסית ולא חיסרתי את נפשי מטובה. לקראת בוקר, כשהתחילו להגיע מוכרי העיתונים על האופניים שלהם, הגעתי לרחוב רוטשילד וקניתי עיתון. פתחתי אותו וראיתי את השיר שלי, 'מסע יום', שלימים פורסם גם בספרי הראשון 'פרחי אש'. אבל נכונה לי אכזבה, הייתה שם שורה שלא אני כתבתי".
גורי קם ממקומו, ניגש למדף הספרים בסלון ומוציא ספרון קטן, מצהיב ומרגש. "זו המהדורה הראשונה של 'פרחי אש' משנת 49'. השיר מתאר מסע בדרך האבות מן הצפון לירושלים. תראי את השורה הנועלת בשיר, שלונסקי שינה אותה. אני כתבתי 'כבדות מאפירות חומות ירושלים', ואילו הוא כתב 'מול כובד אפריכן חומות ירושלים'. לא יכולתי לשאת את השינוי הזה, חשבתי שהוא מוטעה. מגיל צעיר נזהרתי מחריזה בנאלית - אסור לכתוב 'בחורות יפות עומדות ורואות רכבות עוברות', אלא לשבור את החריזה על ידי מילים אחרות. אבל כאן החריזה הזו הייתה מתבקשת, כדי להדגיש את כובד החומות. בהדפסה השנייה של הספר", גורי מוציא ספר נוסף, מדפדף ומצביע על השורה המבוקשת, "כבר נמצאת השורה המקורית".
חיים גורי, יליד הארץ, לא עבר בעצמו את אימות השואה, אבל מציין אותה כגורם משמעותי מאוד בחייו. לאחר המלחמה הוא נשלח מטעם ההגנה למחנות העקורים בהונגריה, פעל בקרב התנועות הציוניות שם ועזר בארגון ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. השפעות השהות באירופה שלאחר המלחמה ניכרות מאוד בשירה שכתב מאז, וגם בפרוזה, בכתיבה העיתונאית שלו ובטרילוגיית הסרטים התיעודיים־היסטוריים שיצר: "המכה ה־81", "הים האחרון" ו"פני המרד", שעליהם עבד במשך תריסר שנים.
"הפגישה שלי עם שרידי השואה הייתה פגישה ששינתה את חיי", הוא מספר. "הגעתי לבודפשט במאי 47'. לפני המלחמה הייתה שם קהילה יהודית ענפה שמנתה מאות אלפים של יהודים, מהדתיים ביותר דרך קומוניסטיים, ליברליים, אנשי רוח וזוכי פרסי נובל. ופתאום אני פוגש בשרידים שכל משפחתם נמחקה.
"המפגש הזה, שלו אני קורא המפגש עם 'האח הלא ידוע', היה בשבילי כל כך עמוק ומשמעותי עד שהקדשתי לו פרקים נרחבים בחיי, והוא השפיע מאוד גם על הכתיבה שלי. אין כמעט יום שאני לא חושב על מה שהיה שם. כבר ב'פרחי אש' ישנו שיר שבו אני מתאר את השמדת היהודים על שפת הדנובה ולאחר מכן באושוויץ, ואת כל סיפור השהות שלי בבודפשט אני שוטח בספר 'עד עלות השחר'. במשפט אייכמן ב־61' הייתי העיתונאי היחיד שהיה נוכח במשפט מתחילתו ועד סופו, זה היה מאוד חשוב לי".
את השיר "הנה מוטלות גופותינו", שנכתב על שיירת הל"ה שכל אנשיה נהרגו בדרכם לתגבר את גוש עציון הנצור, כתב גורי בבודפשט. "נודע לי על מה שקרה כשהייתי בוינה, מידיעה בעיתון של הצבא האמריקאי", הוא מספר. "התקשרתי מיד לבסיס שלנו בוינה, הם כבר קיבלו יותר פרטים, וכך שמעתי שדני מס, שהיה איתי בקורס מפקדים ב־44', נהרג. הכרתי עוד כמה שמות מההרוגים. הגעתי לדירה שלי בבודפשט, ובערב ינואר חורפי התחלתי לכתוב את 'הנה מוטלות גופותינו'. לא הצלחתי לכתוב וזרקתי את הנייר לעבר תנור הפחם שעמד שם. הנייר פגע בדופן התנור ולא נכנס לאש. בבוקר בעלת הדירה, גויה הונגרייה, מצאה על הרצפה נייר מקומט עם שורות קצרות ואמרה לי לא לזרוק אותו. אז חזרתי לכתוב. חתמתי בשם 'ג'ורי בניכר' - ג'ורי היה הכינוי שלי בפלמ"ח - ושלחתי לארץ. מאז קוראים את השיר הזה כמעט בכל יום זיכרון".
מהונגריה מגיע גורי לצ'כוסלובקיה, ומתמנה למפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים במסגרת הצבא הצ'כי. בקורס השתתפו חיילי צה"ל וחניכים מקרב ניצולי השואה. "לקחת ניצול שואה ולהפוך אותו לצנחן זה דבר גדול. נשארתי באירופה לא מעט זמן ומאוד רציתי לחזור לארץ, אבל לא נתנו לי כי היו משימות רבות להשלים. כשצנחתי עם הניצולים הבנתי שבשביל זה נשלחתי לשם, כדי להגיע לרגע הזה".
אחרי קורס הצניחה חזר גורי לארץ. "אני זוכר את הנחיתה בשדה התעופה, את ריח הזעתר, ריח המולדת. לפנות בוקר הגעתי לבית הוריי בתל אביב ובתחילה הם לא הכירו אותי, לקח להם כמה רגעים. לאחר כמה ימים הלכתי למטה הפלמ"ח, התייצבתי לפני יגאל אלון, והוא אמר לי לבחור היכן אני רוצה לשרת. בחרתי בחטיבת הנגב, איתם נלחמתי במלחמת העצמאות והגעתי עד דגל הדיו באילת.
"בהפוגה עליתי לירושלים ושם כתבתי את השיר 'באב אל ואד'. בדצמבר 48' נכתב שיר 'הרעות'. אנשים לא תופסים כמה נהרגו במלחמה הזו. ישבתי פעם עם חבר'ה צעירים ואמרתי להם שאיבדנו במלחמת העצמאות אחוז מהאוכלוסייה, 6,000 איש, את חיל החלוץ, את הטובים שבטובים. הסברתי להם שזה כמו שהיום צה"ל יאבד חלילה 75 אלף איש ויהיו רבע מיליון פצועים. הם היו בהלם".
גורי חי בתחושה שהמלחמות הללו לא נגמרות. "הנכדה שלנו בת ה־11", הוא מספר, "שיחקה פעם אצלנו בבית ופתאום אמרה לנו – 'סבא וסבתא, יצחק וישמעאל קברו יחד את אברהם במערת המכפלה!'. הרי הם היו שני אחים שקוברים אב, ובכל זאת יש את כל העבר הזה, אלפי שנים של מלחמות. כמו גזירת גורל, אי אפשר לצאת מזה. מאז שנולדתי הארץ שטופת דם ודמעות. הייתי בן חמש במאורעות תרפ"ט ובן 13 כשהתחילו מאורעות תרצ"ו. אני כותב בזיכרונות שלי שבליל ההכרזה של האו"ם, אחרוני החוגגים פגשו בשחר בראשוני ההרוגים. מאז הארץ מדממת, כל הזמן. כמו במרוץ שליחים, מוסרים את זה מדור לדור. אנחנו יורשים אלפי שנים של שנאה, בין שני אחים".
לישראל, הוא טוען, יש אחריות מוסרית מול מעשי עוול. "בשיחה עם חבורה של בני נוער אמרתי שהחיים הפוליטיים כאן על הפנים, אבל מה שמציל את ישראל אלו האליטות שלה. הם שמעו את זה ורצו להרוג אותי. למה אני מתכוון באליטה? לרמת אביב ג', לאשכנזים העשירים? ואז הסברתי להם: אליטה זו קבוצה שתורמת לעוצמה לאומית ואוניברסלית, וחיה במועקה מוסרית מתמדת כלפי החברה שבה היא חיה ויוצרת. אין עַם בלי אליטה. לא משנה אם מדובר בחילונים, דתיים, ספרדים או אשכנזים. האליטות הן כל דבר שמחזק את העוצמה הלאומית, אבל בצורה אוניברסלית ולא לאומנית, כאלו שלא יכולים לעבור על עוולות בשתיקה. איך המושג הנכון והחשוב הזה הפך להיות משהו דוחה? זה חלק מחולי איום שקורה במדינה הזו. האליטה זו התקווה היחידה בתוך הסבל של החיים הפוליטיים. אבא שלי, ישראל גורי, היה חבר כנסת חמש פעמים, ולא היה מעלה על דעתו את מה שקורה היום. בלעדי האליטה היינו נמחקים מהעולם מזמן".
גורי מכנה את אשתו עליזה, הצעירה ממנו בשש שנים, עליקה, היא קוראת לו ג'ורי או ג'ו. הם הכירו במלחמת העצמאות, כשעליזה שירתה בתור קצינת סעד בחטיבת הראל בפלמ"ח. "היא הייתה נערה בת 18, שטיפלה במסגרת התפקיד במשפחות החללים והפצועים. ג'ימי שמי, שעליו כתבו את הספר הידוע 'חברים מספרים על ג'ימי', נהרג ביום האחרון של המלחמה. אביו היה הצייר הידוע מנחם שמי. עליקה נסעה לצפת עם הרכב של המג"ד כדי להודיע למשפחה. ההורים עלו על הרכב ונסעו איתה חזרה לירושלים, ולא מדובר על הכבישים של היום. לאורך כל הדרך לא הייתה אנחה ולא בכי. הם הגיעו לאבו גוש, למנזר שבו היו בית חולים וחדר מתים. האב נכנס לחדר המתים, גלל את השמיכה מעל פניו של בנו, שלף קרטון והחל לצייר את הבן המת. את זה עוברת בחורה בת 18. הכרנו כשהיא הגיעה מתוקף תפקידה לבאר שבע, לבקר חייל שלי שכרתו לו רגל. נפגשנו שם, ומאז אנחנו ביחד".
בספרו החדש מתייחס גורי לא מעט לאלוהים. "הוּא קָדוֹשׁ מִכֹּחִי לְשֵׂאתוֹ", הוא כותב באחד מהשירים, "הוּא רַק עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ וּמַחֲרִישׁ", הוא כותב בשיר אחר, ומוסיף גם לא מעט ציטוטים מן המקורות. "גדלתי בבית חילוני, אין חילוני ממני", אומר גורי. "לא ערכו לי בר מצווה, ואני לא זוכר פעם אחת שבה הודלק אצלנו בבית נר של שבת או נפרשה מפה לבנה. כנער למדתי בקיבוץ בית אלפא. אני זוכר שם ליל סדר פסח אחד שבו היו מצות כמובן, אבל גם לחמניות, ושרנו שירים מן ההגדה וגם את שירי תנועות הנוער. מאוחר יותר, לאור הירח המלא, מנהל בית הספר, בן 35, אמר לאחד מחברי הקיבוץ – 'מה שהיה קודם בחדר האוכל זה סקנדל מאין כמוהו. מה אנחנו עושים לילדים האלו? דגנרטים יגדלו פה. איזו תרבות תהיה פה?'. הוא היה חילוני ומהפכן, אבל פחד מאוד שבעתיד העם יאבד כל קשר למסורת.
"הפעם הראשונה שבה הלכתי לבית כנסת הייתה כשאבא של עליקה נפטר, בערב יום כיפור. אמא שלה באה ממשפחה רבנית מרוסיה, והחלטתי שאצום ביום כיפור. אמרתי לעצמי שאם אני כבר צם, אלך לבית הכנסת. הלכתי לבית כנסת ישורון בירושלים, שם התפלל חבר טוב שלי, פרופ' עזרא פליישר, שהיה משורר ומתרגם ואחד מגאוני החוקרים של שירת הקודש והחול של ימי הביניים. בבית הכנסת נתנו לי טלית והתעטפתי בה. למחרת בעיתון 'הארץ' כתבו - 'בין המתפללים נכח גם חיים גורי, עטוף טלית ומתייחד עם קונו'. ירדו עליי", צוחק גורי. "עד מותו של עזרא הלכתי לבית כנסת ישורון בכל שנה ביום כיפור. עברתי על כל התפילות, רבות מהן כל כך אדירות ביטוי. גם אם האדם חילוני, זה חלק מהתרבות שלו.
"בתל אביב שבה נולדתי שבת הייתה שבת. הכול היה סגור, ומי שרצה לקנות היה הולך ליפו. היום הפכו שם את השבת ליום המסחר הכי גדול. בכל העולם סוגרים ביום ראשון את רוב המקומות. בתל אביב אומרים – 'הם יורדים לחיינו, אז נראה להם', וזה לא נכון לעשות כך. לי זה מפריע. בתור אדם חילוני הייתי עדיין רוצה שהצביון יישמר".
אני ממשיכה ומצטטת לגורי שורות מתוך הספר העוסקות באלוהים, מנסה להבין עוד קצת את מהות הקשר של המשורר החילוני לבורא. "השאלות בנושא התחילו בתור ילד בבית אלפא, כשנודע לי שסבא שלי נפטר", הוא מספר. "פתאום הבנתי שלעולם לא אראה אותו, ופה התחילה הבעיה. שאלתי את עצמי מה זה לעולם? זה זמן עתיד. ואם יש לעולם, יש מעולם, אז מתי מתחיל הזמן? אם העולם קיים כל הזמן, איך הוא נוצר ומי יצר אותו? אם העולם היה קודם אַיִן, איך אַיִן מוחלט יכול להניב יש כלשהו?
"וכאן נפלתי לתקופה מהקשות בחיי. קוראים לכך המועקה המטפיזית, תופעה שמתחוללת בעיקר בגיל ההתבגרות. הסופי שבי לא יכול היה לקנות את האינסופי. בני האדם הגיעו להישגים מדהימים של מחקר, אבל לא ענו על השאלה של האינסופיות. דיברתי על הנושא עם חבר פילוסוף, שאמר שאנו נמצאים בדיוק באותו מקום שבו היו הפרה־סוקרטים לפני אלפי שנים. לא זזנו מילימטר כדי לפתור את החידה. חברים דתיים ששאלתי אותם אמרו - עזוב את זה. אחר כך הפסקתי להתעסק עם זה, אבל עד היום אני יכול לשחזר את האימה של אז, כשהייתי נער, כשלא יכולתי לקלוט את המחשבה של האינסוף.
"כשעבדתי על טרילוגיית הסרטים ראיינתי ניצולים, ואני זוכר מקרה שבו דיברתי עם תאומות מנגלה ושאלתי אותן על אלוהים. הן באו מעיירה דתית הונגרית, ופשוט לא יכלו לדבר על זה, לחשוב איך אלוהים עמד מנגד. בשיר שאני מקדיש לדן מירון, השיר הנועל את הספר, אני מדבר על כך. אני כותב 'אִלּוּ לֻמַּדְתִּי לִפְנוֹת אֵלָיו, הָיִיתִי מִצְטָרֵף, נְעִים זְמִירוֹת, אֶל הַמְרַנְּנִים וְהַמִּתְפַּלְּלִים'. ובהמשך – 'הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת. הַשָּׁמַיִם רְחָבִים כְּאֵינוּתוֹ. וְיֵשׁ הֲמוֹן מָקוֹם לִשְׁתִיקָתִי'. ואחר כך – 'בִּלְעָדָיו, כַּנִּרְאֶה, לִפְנֵי וְאַחֲרֵי'. ו־'מִן הַמֵּצַר קָרָאנוּ יָהּ. אַךְ זֶה, לֹא פַּעַם, טָעָה בַּכְּתֹבֶת, שִׁלֵּחַ בָּנוּ אֶת חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה וּמִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים'.
"תראי, לא יכול להיות", וכאן, ברגע מרגש מאוד, קולו של גורי נשבר, ואני מבחינה בדמעות מבצבצות בזוויות עיניו. "לא יכול להיות שהעם הנבחר הוא העם שהושמד, והוא לא מנע את זה. שנים מחיי אני עוסק בשואה", ממשיך גורי, עודו נרגש, "לא יכול להיות שישמידו עם במאה העשרים. בסרטי הראשון עומד רב צעיר, יהודי פולני, על גיא ההרגה וזועק – 'למה זה קרה, למה, למה זה קרה לנו'. אין תשובה לשאלה הזו. יכול להיות שבגלל השנים החולפות וההזדקנות אני מתעסק בכך יותר בספר הזה, אבל השאלה של אלוהים והאינסופיות מלווה אותי עוד מילדותי בבית אלפא".
בתחילת השנה יצא האלבום "עשוי מאותיות", שבו חמישה עשר שירים של גורי שהולחנו ובוצעו על־ידי אמנים ששאבו השראה מיצירתו. רשימת המשתתפים באלבום כוללת את ברי סחרוף, שלמה גרוניך, שלמה בר, רונה קינן, שי צברי ואחרים. על הערב שנערך בראשון לציון לכבוד צאת האלבום אומר גורי: "הגעתי לאולם והתיישבתי. פתאום עלה האור, ראיתי המוני אנשים באולם, והיוצרים התחילו לשיר את השירים. מדובר בגדולי היוצרים, הטובים שבטובים מכל השבטים שיש לנו בארץ, שלקחו שירים שלי והלחינו אותם. וכשהם התחילו לשיר הייתי בחוויה דתית, כמו תפילה. כששלמה בר שר הייתה לי הרגשה שאני בתוך היכל של תפילות. זו הייתה חוויה אדירה".
בשיר "בנגב", שהלחינה ומבצעת באלבום אסתר רדא, כותב גורי על אדמת הנגב: "אֲדָמָה, מֶה עָמְקוּ יָמַיִךְ!", ובהמשך – "פֹּה אֶפְשָׁר לִקְרֹא עַד יַעַנְךָ הָאֹפֶק". "אני אוהב את הנגב ומאוד קשור אליו", אומר לי גורי. "לחמתי בחטיבת הנגב, שהיתי בו המון וכתבתי עליו. העבודה שממנה התפרנסתי אז הייתה העיתונות. השירה הספיקה לי לקניית טבק וויסקי בלבד. כתבתי אלפי מאמרים ורשימות בעיתון 'למרחב' ולאחר מכן ב'דבר'. באחת הפעמים כתבתי רשימה על הנגב. אחד מיוזמי פרויקט 'עשוי מאותיות', ערן דורון, שהוא מנהל אגף קהילה וחינוך במועצה האזורית רמת הנגב, הכניס את הרשימה הזו לדפי האלבום". ברשימה מתאר גורי עלייה להר טרשי בנגב ואת הנוף המסחרר שנגלה לו בפסגתו. "זה היה אחד מהמראות התופסים את האדם ומעלים אותו לגובהי אין חקר של יפעה וגדלות, נוף מנופי ארץ חלומות ואגדה", הוא כותב, וממשיך – "עמדנו בראש ההר מחרישים, אובדי מילים".
ערן דורון מספר שכאיש בית־ספר־שדה שדה בוקר - שלתחושת רבים מהצוות בו הם ההמשך הישיר של הפלמ"ח וחטיבת הנגב בעידן הנוכחי – הוא קרא תיאורים רבים של מטיילים, נוסעים, לוחמים וחוקרים שסיפרו על חוויותיהם מן המדבר, ודבריו של גורי נגעו בו יותר מכולם. במחברותיהם של אנשי בית הספר, כותב דורון, כתובות השורות הבאות של גורי, שהפכו ברבות השנים להמנון הבלתי רשמי של אוהבי המדבר וטייליו:
יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה. צהוב להם מדי, שקט שאפשר להשתגע. יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה, אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות. אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו. אלה נשארים כאן.
על הדברים האלה כתב דורון: "עבור רבים מאתנו השיר הזה הפך להיות כמעט פסוקי קודש. גורי, המגדיר עצמו כאדם חילוני לחלוטין, מודה בענווה שכשהוא עומד על שפת המצוק בנחל בן גוריון וצופה בנחל צין, הוא חווה תחושה רוחנית דתית כמעט".
בספר מתעסק גורי גם בהזדקנות ובמוות. בשיר "ראי" למשל, הוא כותב על הקושי להסתכל במראה, אך גם פוסק - "מַה כִּי תַּלִּין עָלֶיהָ, עַל זִקְנָתְךָ. הִיא, בֵּינְתַיִם, הַדֶּרֶךְ הַיְחִידָה לַאֲרִיכוּת יָמֶיךָ". ובשיר אחר הוא כותב - "בְּקָרוֹב, כַּנִּרְאֶה, אֶתְבַּקֵּשׁ לְהִזְדַּכּוֹת, אַף שֶׁרָצִיתִי עוֹד קְצָת עוֹד", ומכאן גם נלקח שם הספר. "אם אתה רוצה לחיות, תזדקן", אומר גורי. "אני כבר לא הצנחן ולא הפלמ"חניק, ופיזית אני לא כמו שהייתי, אבל תודה לאל, אני לא מרגיש פיחות רוחני. הנה, יש אומרים שהספר הזה הוא הטוב בספריי; זה לא מדויק, אבל הוא לא נופל מהאחרים".
גורי מעיד על עצמו שהוא מכיר שמות מעולם השירה היום, אם כי פחות ממה שהכיר פעם. "יש היום משוררים דתיים נהדרים", הוא אומר. "הלשון שלהם שואבת ממעיינות קדומים. זוהי שירה מרתקת ומלאה באסוציאציות תרבותיות. אני יכול לציין ביניהם את אליעז כהן, חוה פנחס כהן, רבקה מרים, אסתר אטינגר ויונדב קפלון, משוררים נהדרים שאני בקשר איתם ומוזמן לא פעם לאירועים שלהם לקרוא שירה. קפלון מזמין אותי פעם בשנה אליו הביתה לאירוע שבו עד שעת לילה מאוחרת קוראים ביחד שירה. אליעז בא לכאן פעם עם יונתן ברג, משורר מעולה שגדל בחברה הדתית. וישנם עוד. יש לי קשרים עמוקים ביותר עם החבורה הזו. אני עשוי מהפכים, ועם החלק הזה מצאתי דו שיח כל חיי. מדובר בציבור דתי ושומר מצוות שיש בו איזו התחדשות אינטלקטואלית. כל החבורה הזו היא בת שיח שלי".
על חבורת "ערספואטיקה" אומר גורי: "אני מכיר אותם, הם אפילו תקפו אותי פעם. יש שם משוררים טובים שאני מכבד את שירתם, וודאי שבין יוצאי צפון אפריקה יש משוררים מוכשרים ביותר. ארז ביטון למשל, שקיבל את פרס ישראל בזכות ולא בחסד, הוא משורר גדול ומוערך. אבל אדם לא יכול להיות משורר טוב יותר דרך שלטון של ביזוי אחרים. ובחבורה הזו הדברים יכולים להגיע לשנאה של ממש, לפגיעה באנשים".
אני מבקשת מגורי לסיים את הראיון באופטימיות, וקוראת משירו "שכונת התקווה", שבו הוא מייחל לגבי הארץ - "מֻתָּר לְךָ לְקַוּוֹת, לְדַבֵּר גַּם אֵלֶיהָ בְּטוֹבוֹת".
"בדפים מ'ספר הצוואות', החלק שסוגר את ספרי, אני כותב על הארץ: 'וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָה טְלוּלָה מִטְּלָלִים, לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב. וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים, שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת'. יש קטע נפלא בתלמוד ובו שני תנאים מדברים בבקעת ארבל על המשיח, על הגאולה, ואז הם רואים את השמש במזרח מבקיעה לאט לאט, ואחר כך הכול מתמלא באור. ככה תבוא הגאולה, קמעא קמעא. זה שיר של תקווה גדולה שהטוב יבוא, שהאור יבוא. שורות הסיום של הספר הן: 'עוֹד נִיחוֹחֵי טַיּוּן, מַרְוָה וְזַעְתַּר נוֹסָפִים כָּעֵת אֶל הָאֲוִיר הַמְּקוֹמִי וְאֶל גַּעֲגוּעֵינוּ, מְבַקְּשִׁים שֶׁלֹּא נִדְאַג, שֶׁגַּם הֵם, כְּמוֹ מוֹלֶדֶת, יִמָּשְׁכוּ פֹּה אַחֲרֵינוּ'. אנחנו לא נהיה פה, אבל המולדת תישאר אחרינו, היא לא תחרב, היא לא תישרף, והפרחים האלו ימשיכו להיות הפרחים של המולדת. זה סיום אופטימי. נכון, עליקה?", שואל גורי את אשתו. "אם אתה אומר", היא מחייכת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם