מתוך התופת: עדות בזמן אמת של אדם שלא שרד
"התנדבתי לעבוד בציטדלה מפני ששמעתי ששם אין מכים ומדי יום מקבלים חצי כיכר לחם. בכל מקרה הייתי נתון בסכנה שייקחו אותי מן הבית ולא אחזור עוד". מתוך "בערפל הנדודים", אסופת עדויות שנגבו בעיצומן של הרציחות ההמוניות בפולין
"בערפל הנדודים" היא אסופה של 46 עדויות, שנגבו בזמן אמת, בין השנים 1942-1941, מפי נשים וגברים יהודים שנמלטו עם גלי המנוסה הראשונים מפולין הכבושה – מן הגנרלגוברנמן ומן השטחים שסופחו לרייך השלישי – אל שטחי ברית-המועצות ולימים חזרו לגטו וורשה, מקצתם אחרי מבצע ברברוסה, עם תחילת הרדיפות האנטי-יהודיות ובעיצומן של הרציחות ההמוניות.עוד כותרות ב-nrg:
• כל מה שצריך לדעת על "משחקי הכס"
• לא רק גלידה: דברים שמקבלים בחינם
• אמ"י: תפסיקו את העליהום על וקסמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעדויותיהם, שנגבו ונאספו בידי חברי צוות הארכיון המחתרתי עונג שבת בראשות עמנואל רינגלבלום שפעל בגטו ורשה, גוללו הפליטים את סיפורם האישי, את חבלי הנדודים והפליטוּת ואת קורותיו של הציבור היהודי ב"צד האחר".
אחדים מהם תיארו את ניסיונותיהם הכושלים לחצות את הגבול, אחרים סיפרו על הקושי להשתלב במקומות הגלות החדשים תחת המשטר הבולשוויקי שהיה נוקשה כל כך עד כי גמרו אומר לחזור לשטחים הכבושים בידי הגרמנים. איש מבין מוסרי העדויות לא שרד.
להלן מתוך אחת העדויות של "בערפל הנדודים": הכותב מדווח בוורשה על מה שהתחולל בלבוב עם כיבושה בידי הגרמנים ביוני 1941, שמו אינו ידוע, ומן הסתם לא שרד.
עבדנו באי-רצון בולט, אף שהשוטרים הגרמנים שמרו עלינו. הם הורו לנו להעביר אשפה ושאריות של מתכות ממקום למקום, וכך כמה פעמים. התנדבתי לעבוד בציטדלה מפני ששמעתי ששם אין מכים ומדי יום מקבלים חצי כיכר לחם. בכל מקרה הייתי נתון בסכנה שייקחו אותי מן הבית ולא אחזור עוד.
בציטדלה היה מחנה לשבויי מלחמה סובייטים, אבל גם אנחנו, 100 יהודים ועוד כמה עשרות, היינו במצב דומה. בלי הרף הבטנו לעברם מאחורי גדרות התיל. לא פעם הצלחנו לדבר עם השבויים. היו בקרבם יהודים רבים מהשטחים שעתה זה נכבשו. עזרנו להם ככל יכולתנו.
כמעט 20 שבויי מלחמה יהודים מלבוב וסביבותיה נמלטו בעזרתנו. הם לבשו בגדים אזרחיים, ענדו סרט על הזרוע ויצאו אתנו יום אחד מן הציטדלה. היה להם מזל מפני שכעבור כמה שבועות הוצאו להורג כל שבויי המלחמה היהודים. בקרב החיילים הגרמנים היו גם יחידים שהביעו בשקט רגשות אנושיים כלפי היהודים. חייל פלוני קרא לאחד מאתנו, הצביע על הסרט ואמר לו: "לא תלכו עם הסרטים האלה עוד זמן רב, כי זו הרי חרפה לגרמניה".
פלדפבל מילר אסף את כולנו כדי להיפרד קודם שיצא לחזית. בעיניהם של כמה אנשים נקוו דמעות כשנפרדו ממנו. במשך כל התקופה ניסה לעזור לנו. הוא התחנן לפני המפקד לקבל לחם ומרק בשבילנו והשתתף בצערנו. והנה עתה הוא עמד לפנינו, לנוכח המוות הצפוי לו באחת החזיתות, ונפרד מקבוצת יהודים שפופים ומדוכאים.
פעם פרקנו פחם ממשאיות, וחייל ששמר עלינו קרא לי במפתיע ושאל: "האם אתה מאמין שהמלחמה תסתיים אי פעם?" השבתי לו שהסוף חייב להגיע, הוא הניד את ראשו בספקנות, נפנף בידו בחוסר אמון והשיב כמעט בלחש: "אינני מאמין עוד". תחילה הוא נראה אדם קשוח, הריץ אותנו ואפילו עזר וצעק בלי הרף: "los, los!" (קדימה, קדימה!).
לבסוף, יום אחד, באחר צהריים קודר, כשסידרנו ארגזים עם פגזים הוא סיפר לנו הכל. הוא אמר ששני אחיו נהרגו לא מזמן בחזית המזרחית, אחותו היחידה שוכבת בבית חולים שדה והוא עצמו נפצע כמה פעמים בחזית המערבית. הוא משרת בצבא זה ארבע שנים ובמשך שנתיים היה ב-Arbeitsdienst (גדודי עבודה). הוא היה בין המשתתפים במצעד הניצחון בפריס. שלושה ימים ושלושה לילות התהוללו. "אז עשו חיים", סיפר, "גן עדן של ממש, בחורות יפות, כל מה שנפשך חפצה בו, ועכשיו... מוות, אולי נכות בחזית אין סופית, ושם בבית באחד הרחובות, בעיר התעשייתית מנהיים, מכל המשפחה נותרה אמא זקנה. לאחרונה היה בחופשה, הוא שמח, נסע הביתה, אך השמחה לא נמשכה זמן רב. למחרת בלילה הגיע מברק שעליו להתייצב מיד בגדוד.
לא פחדנו מעבודה פיזית, אך ההשפלה החייתית שספגנו על כל צעד ושעל והמאבק הפרימיטיבי לקיום ולמען הזכות לחיות, הפכו אותנו מבני אדם לעבדים, ואפילו גרוע מכך... לעומת מצבנו, ייתכן שיכולנו רק לקנא בעבדים ביוון העתיקה או ברומא. פרחח כלשהו או גנב יכול לעשות בנו ככל העולה על רוחו.
פעם הייתי עד לכך שקצין גרמני עצר צועני ברחוב, הצועני היה מבוהל ומלמל ללא הרף לעבר הקצין: "אינני יהודי, אינני יהודי" והצביע על זרועו הימנית – עדות לכך שאינו עונד סרט. ללא ספק היו עוברי אורח רבים שבלבם השתתפו בצערנו... אך היו גם מקרים של קריאות גסות, קללות ויריקות לעברנו. לנו היה אסור להשמיע ולו ציוץ, כי הייתה זו פרובוקציה.
לא התביישנו, אבל תחושת חוסר האונים והבושה היו בלתי נסבלות. מבטנו הופנה ללא הרף אל הכיוון שמשם ציפינו להצלה. זאת הייתה תקוותנו האחרונה... לפי ארשת הפנים של החיילים ששמרו עלינו ניחשנו את המצב האמיתי בחזית. החורף הנוראי שהתקרב ואולי גם ה... מפולת. בשעות הערב הודיע הרדיו בלבוב על כניעתן הקרובה של מוסקווה ולנינגרד... היו גם שידורים מיוחדים ברוסית שקראו לחיילים הסובייטים להיכנע והבטיחו להם יחס טוב ואוכל, והוסיפו ואמרו שגורל ברית-המועצות כבר הוכרע.
יכולנו להיווכח בעצמנו עד כמה ניזונו שבויי המלחמה היטב. לא פעם ראיתי שבויי מלחמה רוסים מחפשים בתוך גללי סוסים ואוכלים שרידי אוכל שלא עוכל. בתחנת הרכבת המרכזית פרצה קבוצת שבויי מלחמה, שהועסקה בפריקת קרונות, לקרון מלא מזון ואנשיה התנפלו כעדר זאבים מורעבים על גבינה וחמאה. תוצאות הסעודה הזו היו איומות, כולם הוצאו להורג.
רציתי לחזור לוורשה מהר ככל האפשר, ושם בגטו, בקור, ברעב ובאוויר מורעל בטיפוס למצוא את מותי, אך לא רציתי למות כאן הרחק מקרובי, אי שם בקבר אחים בפייסקי ליצ'קובסקי. כבר חלפו שנתיים מאז ראיתי את יקירי, אך החזרה הייתה קשה. היא הייתה כרוכה בתשלום כ-1,000 זלוטי לאדם בממוצע. היה אפשר לנסוע אך ורק באופן בלתי חוקי, להתחזות לארי, לשכור מורה דרך, וגם זה היה כרוך בסכנת חיים. לא היה לי כסף וגם לא יכולתי לקבל מן הבית. למזלי פגשתי שני פולנים – תושבי ורשה לשעבר – שהבטיחו לקחת אותי עמם ללא כל שכר. הימים האחרונים לשהותי בלבוב היו נוראים.
אני זוכר היטב את 6 בדצמבר. זה היה יום שבת. גרתי ברובע היהודי שברחוב פננייסקה. יום שלם שמרו דיירי הבית ברחוב ומסרו את הידיעות הטריות. הגרמנים המשיכו להוציא להורג גברים מבוגרים ונשים. כל הגברים והנשים מעל גיל חמישים הסתתרו במרתפים. נאלצנו להוריד למרתף אדם משותק. במרתף היה שקט כמו בקבר. לכולם עמדו דמעות בעיניים, אך איש לא בכה, הפנים היו לבנות כסיד.
לפתע קרעו זעקות את האוויר. ליד בניין סמוך נעצרה מכונית עם אנשי משטרה אוקראינית וגסטפו. הם חיפשו בכל הבית, גם במרתפים. לקחו אנשים מבוגרים כדי להוציאם להורג, הילדים לא רצו להיפרד מהוריהם, וגם מכות לא הועילו... הבכי והתחנונים לא הועילו כלל. אנשים מבוגרים תלשו את שערות ראשיהם וביקשו מן השוטרים שיהרגו אותם מיד לעיני קרוביהם. אך התליינים לא התחשבו בבקשות האלו... המסתור במרתף התגלה כמסוכן. לתליינים הייתה כאן, ללא ספק, משימה קלה. בלי לחשוב הרבה פרצנו את דלת המרתף ואנשים רבים ביקשו להימלט.
כך או אחרת נעשה המוות משהו בלתי נמנע ולא היה לאן לברוח. מה הטעם בבריחה? להאריך את הייסורים ביום נוסף או ביומיים? אך הכמיהה לחיים גברה על ההיסוס הרגעי. כל הדיירים עזבו את הבית, השאירו את דירותיהם ואת כל רכושם מאחוריהם ורק ביקשו להינצל. אך לכמה זמן? למרבה המזל כשחזרנו הביתה בשעות הערב נוכחנו לדעת שלא פגעו בדירות. באותו יום פסח המוות על ביתנו.
לבסוף ב-8 בדצמבר עזבתי עם מכרי הפולניים את לבוב. לא היו ברשותי ניירות אריים. הם יכלו לתפוס אותי כבר בביקורת הראשונה, אך הייתי מוכן לכל, העיקר לעזוב את הגיהינום, לחזור ליקירי, לראותם בכל מחיר. לא מזמן חלמתי ששיבתי אל עירי תהיה שונה ושלא תהיה זו דרך לגטו, לרעב, לשבי ולחומות המוות...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם