על הצורך בסרטון השוקולד: ראיון עם אורי רוזן
כמה נמוך יורדים עיתונאים כדי להשיג ראיון בלעדי ואיך הודלפה פרשת המניות של דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה? אחרי למעלה מעשור בתחום, אורי רוזן כבר מבין את הצורך בתוכן שיווקי, אבל מגייס את תורת המשחקים כדי לכתוב כתב הגנה על התקשורת
באחד הפרקים של סדרת הדרמה האמריקנית "חדר החדשות", ניצבים העיתונאים במערכת בפני דילמה שמבוססת על מקרה אמיתי. אירוע ירי בעיר טוסון שבאריזונה מסתיים במותם של שישה בני אדם. בדיווחים ברדיו הציבורי NPR נאמר כי בין ההרוגים גם חברת הקונגרס היהודייה גבריאל גיפורדס, ואחרי הרדיו יוצאות גם הרשתות CNN ופוקס ניוז, ובעקבותיהן גם הניו־יורק טיימס, בדיווח דומה. דווקא המפיקים ב"חדר החדשות" הנאיבית מחליטים לא להסתפק בדיווחים בכלי תקשורת אחרים וממתינים למקור מהימן שיכריז על מותה של גיפורדס. ההחלטה ההירואית הזו, לפחות מבחינה עיתונאית, משתלמת לצוות לאחר שמתברר שגיפורדס אמנם נפצעה קשה, אך נותרה בחיים.
עוד כותרות ב-nrg:
• כל מה שצריך לדעת על "משחקי הכס"
• לא רק גלידה: דברים שמקבלים בחינם
• אמ"י: תפסיקו את העליהום על וקסמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לכאורה זהו הדבר הנכון לעשות. עיתונאים לא יכולים להכריז על מותו של אדם בלי שקיבלו סימוכין לכך. אחד המפיקים הבכירים במערכת שבסדרה אפילו מכריז, בפאתוס מביך במקצת, ש"מדובר בחיים של בן אדם. רק רופא יכול להכריז על מוות. אני לא רופא". לרגע אחד הצופה כמעט מתייפח בבכי. כמה אחריות, כמה אמונה. איזו גבורה. אבל בעולם האמיתי, שמונע יותר על ידי תחרות ופחות על ידי עובדות, לא היו מפיקים אחראים. כולם היו רופאים לרגע. התקשורת האמריקנית ההיסטרית הספידה את חברת הקונגרס בעודה נאבקת על חייה.
אם תשאלו את אורי רוזן (39), המנכ"ל והעורך הראשי של אתר mako מבית "קשת", קל מאוד להאשים את העיתונאים במצבים כאלה, אבל למעשה האשמה העיקרית היא התחרות. "זה כמו להאשים את הגלדיאטורים בקולוסיאום שברומא בכך שהם מנסים להרוג זה את זה. לא הם אלה שקבעו את כללי המשחק", הוא אומר. "כל הנושא של להיות ראשונים לעלות עם ידיעה - זה הדלק שמניע את העיתונאים. התחרות היא המקור של רוב הבעיות בתקשורת, אבל אתה לא יכול במעמד צד אחד לוותר עליה. אמנון דנקנר, שהיה העורך הראשי שלי במעריב, אמר לי פעם שלעשות עיתונות זה כמו לאפות מצה – אופים מהר, ובסוף יש חורים".
אפשר להתווכח עם רוזן על הנחיצות של הסקופ, ועל המחיר שמשלמים כל הצדדים בגלל התחרות הפרועה בין כלי התקשורת, אבל אחרי עשר שנים שבהן חקר את הנושא, הוא משוכנע שבינתיים הסוגיה לא פתירה. אפשר לדרוש אחריות, הוא אומר. אפשר לצפות מעיתונאים ומעורכים לגלות בגרות, אבל בשורה התחתונה – ברגע שמתחיל אירוע חדשותי כולם עלולים לאבד את הצפון כדי להביא תמונות בלעדיות או ראיון ראשון.
בספרו החדש, "העורך העירום" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן־דביר), מנתח רוזן את ההחלטות שמתקבלות באופן יומיומי בתקשורת לפי תיאוריות מתורת המשחקים, ומציג שיקולים רציונליים וקרים שמובילים לפרסומים ולדיווחים, לדמיון רב בין עיתונים ומהדורות, וגם לדרך שבה התקשורת מושכת את כולנו לצרוך מידע.
כשאורי רוזן היה בכיתה ג' הוא נהג לתלוש בכל יום דף מעיתון הארץ שקיבלו הוריו, ולקרוא אותו בדרך מביתו בחולון לבית הספר שבו למד בתל־אביב. יום אחד קרא חדשות, יום אחד קרא ספורט או תרבות, ובחלק מהימים הוא בילה את הנסיעה כשהוא עובר על מודעות האבל. בתום שנה הוא כבר ידע בוודאות שכשיגדל הוא רוצה להיות עורך עיתון הארץ. כך, בזמן שילדים אחרים תכננו להיות כבאים או טייסים, זמרים או רקדנים, אורי רוזן החליט שהוא רוצה להיות עיתונאי.
הרבה אוטובוסים עברו מאז בין חולון לתל־אביב. רוזן למד בתיכון על שם פנחס אלון בחולון, שממנו יצאו עיתונאים כמו בן כספית, עמנואל רוזן, חיליק שריר ויואל אסתרון (היום עורך כלכליסט), וערך את עיתון בית הספר, שנקרא "שולמן". אחרי התיכון התגייס ליחידת 8200, ובסיום השירות עבר להייטק ועבד בחברת הסטארט־אפ ויאון (Veon), שפיתחה יישום בתחום הווידאו הדיגיטלי האינטראקטיבי. ב־2001 עזב רוזן את עולם ההייטק והצטרף ל"מעריב" כמשכתב במוסף עסקים.
השכר שלו, כך הוא מספר, קטן בן לילה לשמינית מהשכר בהייטק. ממנהל עם צוות של 15 עובדים הוא מצא את עצמו בתחתית שרשרת הניהול בעיתונות. שנה לאחר מכן כבר עבר למערכת החדשות של העיתון, עד שב־2006 מינה אותו העורך הראשי אמנון דנקנר לתפקיד ראש מערכת החדשות של העיתון. משם הוא צמח הלאה, עבר לערוץ 10 ומילא שם שורה של תפקידים עיתונאיים בכירים. בין התפקידים, הוא מספר, הבחין בכמות ההחלטות הנדרשות מעורך בדסק, והחליט לבחון את הנתונים הללו באופן סטטיסטי. בין משמרת למשמרת התפתח הרעיון לכתוב ספר שלם שיחבר בין תורת המשחקים לתקשורת.
עשר שנים אסף רוזן אנקדוטות, כתב לעצמו הערות ובחן את עצמו בעת קבלת החלטות מערכתיות. ב־2013 הוא יצא לטיול מסביב לעולם, ובניו־יורק סיים את כתיבת הספר. תורת המשחקים נחשבת לענף מורכב יחסית בתוך המתמטיקה והכלכלה. היא משמשת לניתוח קבלת החלטות בעימותים בין אנשים, ארגונים או מדינות, כאשר כל אחד מהצדדים מנסה לנצח או להגיע לרווח מרבי. בישראל התפרסם התחום לאחר שפרופ' ישראל אומן זכה בפרס נובל לכלכלה על מחקרו בתחום תורת המשחקים, לצד פרופ' תומאס שלינג מאוניברסיטת מרילנד בארצות הברית.
מכל הנושאים בעולם, למה לכתוב ספר דווקא על תורת המשחקים בתקשורת? קשה להאמין שזה ייכנס לרשימת רבי המכר.
"לקחתי כמה קורסים בתורת המשחקים בתואר השני שלי בתקשורת פוליטית, וראיתי איך בכל תחום שחיברו את זה יצאו ניצוצות. חיברו את זה לכלכלה ויצאו פרסי נובל, חיברו את זה לאסטרטגיה, לפוליטיקה, לביטחון, לביולוגיה. ופתאום ראיתי שלא חיברו את זה לתקשורת. הבטחתי לעצמי שיום אחד אני אכתוב על זה ספר.
"הרגשתי כאילו זה סטארט־אפ אקדמי. יש לך רעיון שאתה רוצה להוציא אל הפועל כי זה פשוט בוער בך, ואתה מפחד שיגנבו לך אותו. בכל חודש עברתי על כל כתבי העת האקדמיים שעוסקים בתקשורת, כדי לוודא שאיש לא כותב על זה. ובכלל, קבלת החלטות היא אחד הדברים שעניינו אותי מאז ומעולם. לא רק בשילוב עם תורת המשחקים, אלא בכל המובנים, החלטות רציונליות ולא רציונליות, גם ברמה הפופולרית וגם ברמה האקדמית.
"האופן שבו האקדמיה עוסקת בתקשורת הוא מאוד ביקורתי ומתנשא, וגם מלא איבה. חוקרי משפטים אוהבים משפטים. בפקולטה לרפואה אוהבים רפואה, רק בפקולטות לתקשורת שונאים את התקשורת. ולהפך, גם במערכות החדשות מלאים עוינות כלפי החוגים לתקשורת. עשיתי תואר שני בתקשורת בשנים הראשונות שלי כעורך, ולכן הייתי רגל פה ורגל שם. החיים בשני העולמות במקביל תרמו לי מאוד. זה הגדיל אותי כעיתונאי".
רוזן מצליח לפשט נושא מורכב והופך אותו למרתק. הוא משלב בספר בין מונחי יסוד מתורת המשחקים לאנקדוטות מתחום האקטואליה, שופט החלטות שקיבל לטוב ולרע ומציג מקרים שהתרחשו מאחורי הקלעים של כלי התקשורת. בין אלו הוא משבץ גם אנקדוטות מעניינות והתלבטויות אישיות.
אפשר להגיד שחשבון הנפש בספר שלך הוא משהו שלא התקיים בשנים האחרונות? אין הרבה עיתונאים שמסוגלים להצביע על מהלכים שעשו ולהגיד שהם מתביישים בהם.
"מלכתחילה היה לי קשה עם כל החלקים בספר שכתובים בגוף ראשון. היו לי ויכוחים על זה עם העורכת של הספר, תרזה אייזנברג. בהתחלה כתבתי את הספר באופן כללי יותר, ובגוף ראשון רבים, כי אני לא חושב שאני דן מרגלית או ירון לונדון שמסכמים קריירה. אני בסך הכול בן 39, ואין לי קריירה מפוארת כל כך. אבל אז היא אמרה לי שאם אני רוצה להתחבר לקוראים, אני חייב לכתוב על עצמי. ומזה נגזרה ההחלטה שאם אני כבר הולך לכתוב על עצמי, זה לא הולך להיות ספר שמפאר את הצלחותיי. הדבר ההוגן יהיה לרדת על עצמי כל הזמן. אני חושב שזו הדרך הכי טובה ליצור אמינות".
הייתה כאן גם התנקות במובן הפסיכולוגי?
"במשך כל השנים שעסקתי בחדשות הארד־קור הרגשתי צורך להתנצל על נקודות שפל, גם בפני חברים וגם בפני אנשים שלמדתי איתם. אפילו בפני בני משפחה. להתנצל על עיתונות טבלואידית. הספר ניסח מבחינתי את כתב ההגנה שלי על איך שהדברים עובדים, ולמה הם עובדים ככה".
ויש נקודות שפל. אחת הדוגמאות שרוזן נותן בספר לשגיאה עיתונאית היא מכרז שנערך בינו ובין רכז ידיעות אחרונות, בשאלה מי יבטיח יותר מתנות תמורת ראיון בלעדי עם משפחה מהיישוב הר ברכה שנולדה לה רביעייה שנים ספורות אחרי שנולדה לה שלישייה. כל אחד מהצדדים גייס עוד ועוד חברות מסחריות שיבטיחו למשפחה אספקת מוצרים למשך שנה. הכול בשביל הסקופ.
"כשאני קורא את זה היום אני קצת מתגרד", מודה רוזן. "ויש סיפורים קשים יותר. פרסמנו תחקיר שלפיו רמי הויברגר הטריד מינית, אבל בסוף נסגר התיק. אתה הורס חיים של בן אדם, ואחר כך אתה פוגש אותו ורואה איך הוא הושפע מזה. יש עיתונאים שחכמים יותר מאחורי המקלדת".
מי שקורא את הספר שלך עלול לחשוב שעיתונות היא תחום עם אפס אנושיות ועם בעיות מוסר קשות. אתה מזכיר שם מרדף אחרי כוכבת מפורסמת, סיקור בעייתי של עבירות מין, תחרות על ראיון עם גלעד שליט.
"יש מקצועות שבהם הפרקטיקה מנטרלת את הרגשות, כמו פרמדיק. המראות חוזרים אליו בלילה, באיחור. אם תאזין פעם לשיחה של פרמדיקים בין אירועים, ותשמע אותם מדברים על התאונות, זה יישמע לך קר ומנוכר. ככה גם תשמע שיחות של שני עיתונאים שמדברים על פיגוע או על רצח, ותחשוב שהם לא בני אדם".
אני מדבר דווקא על מלחמת הרייטינג, ועל התחרות שלא פעם מאבדת פרופורציות.
"אני זוכר שנסעתי למצפה־הילה לפני שגלעד שליט חזר הביתה, והתמקחתי עם השכנים כדי שנוכל להעמיד על הגג שלהם מצלמה ולצלם לתוך החצר של משפחת שליט. חדשות 2 הגיעו אחרינו והתחילו לריב איתנו על המיקום. זה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו נסחפים עם התחרות, ואז דיברתי עם אבי וייס מחדשות ערוץ 2, וקבענו אמנה לגבי הסיקור. התחרותיות כמעט גרמה לנו לאבד את הצפון, אבל התעשתנו בזמן".
עיתונאי שקורא את הספר שלך מרגיש כל הזמן צורך להתגונן. אין כמעט דיון על השליחות שמרגישים עיתונאים שמגיעים למקצוע הזה. אולי זה נובע מכך שלא מכניסים אלמנטים של מוסר בתורת המשחקים?
"הספר נכתב דווקא ממקום של כתב הגנה על התקשורת. רציתי להראות שהעיתונאים נגררים למצבים שבהם הם עושים 'פאולים' שכולם מבקרים אותם עליהם. לא באתי להלל את השיקולים המוסריים, כי זה באמת לא מתחבר לגישה הרציונלית של קבלת ההחלטות. אולי הייתי צריך לתת קצת יותר קטעים של ציונות, אבל הרגשתי שדנו בזה הרבה עיתונאים אחרים. בעצם אפשר להגיד שהספרות על עיתונות מתחלקת לביקורת משולחת רסן ולספרי אוטוביוגרפיה שיש בהם המון נאומים כאלה על השליחות. אז אני רציתי לחדש".
והיו גם נקודות אחרות בספר של רוזן. בשנת 2011, כשהיה מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, הגיע לידיו טלפון סלולרי ובו קטעי וידיאו שמתעדים חיילי צה"ל המתעללים בפלשתינים עירומים. רוזן ואחד מכתבי המערכת אימתו את הסרטונים ואף הגיעו לפלוגה שבה התרחש האירוע. ואולם, למרות שלא היה ויכוח על אמינות הסיפור, החליט רוזן לדחות את פרסומו. הסיבה: ערוץ 10 היה אז בעוד אחד מקרבות הקיום שלו, והיה חשש ממשי שפרסום הכתבה, שלא תחמיא בשום צורה לצה"ל, עלול לפגוע בו עד שהמצב יתייצב. בספרו מסביר רוזן כי חשש לפרנסתם של 350 עובדים, ולכן בחר לא לפרסם את הקלטות. כיום, הוא חושש, הן כבר נעלמו ממשרדי המערכת.
היית פועל היום אחרת, באותו מצב? הרי בסופו של דבר, דחיית הפרסום היא מעשה אנטי־עיתונאי. אני מרשה לעצמי להשתמש בביטוי הזה כי השתמשת בו בספר.
"אני לא יודע אם הייתי פועל אחרת. היום, בדיעבד, אני חושב שהערוץ היה שורד. אבל אם הייתי יודע שזה באמת עלול להוביל לדעת קהל שלילית כלפי הערוץ, ולסגור את הערוץ – לא הייתי מפרסם את הסיפור, למרות שהוא היה הישג עיתונאי, ועבדנו מאוד קשה כדי להגיע אליו. אני מתחרט, אבל זו חוכמה בדיעבד, וגם חוכמה מאוד קטנה. כשאתה גם עורך וגם מנהל – הדברים מתנגשים".
בוא נדבר על פרשת השוקולד במטוס והקללות במלון באילת. התקשורת אוהבת לקחת אירועים מינוריים ולדחוף אותם לחדשות כאילו הם אירוע חריג. אוהבים לספר לצופים שרע פה. אולי הגיע הזמן להפסיק?
"סרטי הווידאו האלה נכנסו לחדשות כי הם פרטו על נים רגיש, וגם העורכים וגם הגולשים הרגישו שהסיפור גדול יותר מהסרטון עצמו. הרצף של האירועים האלה, יחד עם תחושת התבהמות כללית שמתחברת לחוסר סובלנות כלפי מיעוטים מכל הסוגים, מייצגים משהו רחב יותר. לפני כמה שנים, כשפתחו את סניף H&M הראשון בישראל, פתחנו את המהדורה המרכזית של ערוץ 10 עם האלימות שהייתה שם בכניסה. אז אתה יכול לשאול, הרי קורים כל כך הרבה דברים חשובים – למה לפתוח עם זה? אבל אני חושב שזה מעיד משהו על ישראל. חלק מהתפקיד של התקשורת הוא לשים מראה. מה שנהיה מעם ישראל הוא נושא שראוי להתעסק בו. אולי אפילו להעמיק בזה, להבין את המקורות של זה. אני חושב שזו הייתה סטירת לחי עצמית חשובה".
ב־15 באוגוסט 2006, בדיוק יממה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, פרסם העיתון מעריב סקופ של הכתב הכלכלי הבכיר יהודה שרוני. לפי החשיפה, בצהרי יום פרוץ המלחמה התקשר הרמטכ"ל דן חלוץ לפקיד הבנק שלו, והורה לו למכור את תיק המניות שברשותו, בהנחה שהבורסה תצלול. רוזן, שהיה אז ראש אגף החדשות בעיתון, כותב בספרו כי החשיפה של שרוני חוללה סערה תקשורתית גדולה וביקורת ציבורית קטלנית על הרמטכ"ל, ובבנק לאומי החלו בחיפוש אחרי המדליף.
"אלא שזה המקום לגלות שאין זה מקרה שעד היום לא נתגלה המקור שהדליף את הפרשה", כותב רוזן. "מהטעם הפשוט שלא היה מקור כזה. למען האמת, היה זה צירוף מקרים מוחלט: ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה ניהלו שתי פקידות בסניף הבנק שיחה תמימה, ופקידה א' שאלה את פקידה ב' מה דעתה על כך שעמיתן גדעון (יועץ השקעות בסניף) קיבל ביום פרוץ המלחמה שיחת טלפון מהרמטכ"ל ובה התבקש למכור את כל תיק המניות שלו, בסך 160 אלף שקל. ולא ידעו השתיים שמעבר לדלפק יושב מישהו ואוזניו כרויות".
אבל על מידע שהתגלגל משתי פקידות בבנק אי אפשר לבנות סיפור, ולכן פנה רוזן לדוברת צה"ל באותה תקופה, מירי רגב. רגב פנתה לרמטכ"ל חלוץ, שמיהר להתקשר לעורך אמנון דנקנר ולגעור בו. "מה זה השטויות האלה? אלה בכלל לא היו 160 אלף שקל, זה בקושי היה 120 אלף, ולא הרווחתי מזה כלום", אמר חלוץ לדנקנר (כך הוא מצוטט בספרו של רוזן). "ההפך, הפסדתי 25 אלף שקל על התיק הזה!".
אם אני מבין נכון את הספר שלך, המקור לפרשת המניות של דן חלוץ היה למעשה דן חלוץ?
"הוא לא היה המקור, אבל הוא היה ההצלבה. הסיפור הגיע משיחה בין שתי פקידות בבנק שלא ידעו ולא היו יכולות לדעת ששומעים אותן. אבל מזה אי אפשר לפרסם סיפור. פרשת המניות של דן חלוץ לא הייתה מתפרסמת אם דן חלוץ לא היה מאשר אותה. זו הוכחה לקבלת החלטות לא נכונה תחת לחץ. זה היה בסוף מלחמה שבה הוא קיבל כנראה עוד כמה החלטות לא בהכרח אופטימליות, והאחרונה שלו הייתה מולנו. הוא אפילו תיקן אותנו לגבי גובה הסכום שנמכר. צריך לומר לזכותו של חלוץ שהוא לא ניסה לשקר ולטייח".
חיכיתם אז עד לסיום המלחמה כדי להתעסק בחלוץ ובפרשה הזו, כי דנקנר לא רצה להוריד את המורל בעם. נדמה לי שהיום התקשורת הייתה קופצת על זה בלי להמתין. התקשורת בארץ שמאלנית יותר?
"אני מניח שאם היית שם קלפיות במערכות התקשורת, ההתפלגות של הקולות לא הייתה כמו בציבור הרחב, אלא יותר שמאלה. אבל התוצר העיתונאי הוא לא שמאלני. תסתכל על רוב כלי התקשורת, למעט אלה שתפסו עמדה לקראת הבחירות – ידיעות אחרונות ו־ynet מצד אחד, וישראל היום מהצד האחר. רובם לא שמאלנים. ליונית לוי לדוגמה מדביקים את השמאלנות באופן לא הוגן. כשברק היה ראש ממשלה, כששרון היה ראש ממשלה, כשאולמרט היה ראש ממשלה - קרעו להם את הצורה כמו שעושים לנתניהו. אותם עיתונאים שתוקפים היום את נתניהו תקפו את אולמרט באותה אגרסיביות, אולי אפילו יותר. אני חושב שההבדל הוא שאם התקשורת מבקרת את הימין אז אומרים שהיא שמאלנית, וכשהיא מבקרת את השמאל אז לא טוענים שהיא ימנית.
"אקורד הסיקור האחרון של לבני (ההכרזה שלה שתוותר על רוטציה, ת"ב) סוקר כאקט של היסטריה. גם הרצוג, במהלך החצי־עימות בינו לנתניהו ב'פגוש את העיתונות', נשאל שאלות קשות יותר ממה שנשאל נתניהו. אני חושב שגם חדשות 2 וגם חדשות 10 עושים עבודה עניינית ומאוזנת. בחדשות 2 נמצאים סיון רהב־מאיר, עמית סגל, רוני דניאל, יש גם אהוד יערי וגם אמנון אברמוביץ'".
אולי יש חתירה לאיזון מבחינת העיתונאים, אבל לעולם לא תשמע את רזי ברקאי או את יונית לוי שואלים את שר הביטחון למה הוא לא מאשר יותר בנייה בהתנחלויות. השאלות תמיד יבואו מצד שמאל.
״נכון. באמת נדיר לשמוע שאלות שבאות מימין, וזה מציק לי. בדיוק בגלל זה צריך לגוון את התמהיל האנושי של הכתבים, העורכים והמגישים. והלינץ' שעושים בטוויטר לכל עיתונאי שכן שואל שאלה מימין רק מוכיח את הנחיצות של הגיוון הזה״.
ומה קורה בערוץ 10? איפה המגוון הפוליטי שלו?
"גם שם יש מגוון. נכון שהם נכנסו לעמדה בעייתית מאוד מול ראש הממשלה, בכך שהם מסקרים אותו בזמן שהוא צריך לקבל החלטה לגביהם. לכן כל מילה שהם אומרים נקראת ומפורשת באופן מורכב יותר. אני מקווה שהם יסיימו את העניינים שלהם כמה שיותר מהר, ואז העננה הזו תוסר. אבל קח את צביקה יחזקאלי, רועי שרון, אבישי בן־חיים. קח גם את המהדורה של ערוץ 10. ישראל טויטו, עורך המהדורה המרכזית, היה דובר של גדעון סער כשהיה שר חינוך, וכשעזב החזרתי אותו לחדשות 10 לערוך את המהדורה המרכזית".
הגענו למצב שראש הממשלה נתניהו סירב להתראיין בערוץ 10 לרביב דרוקר.
"הייתה שאלה אם כלי התקשורת האחרים צריכים להחרים את נתניהו. אובמה, למשל, הסתכסך עם פוקס ניוז כשהוא נכנס לתפקיד ועשה עליהם מעין חרם, וכלי תקשורת כמו CNN ו־CNBC סירבו לראיין פקידי ממשל שלו עד שהחרם יוסר. במקרה שלנו כלי התקשורת כן ראיינו את ראש הממשלה, אבל שאלו אותו שאלות קשות על הנושא. כלומר, אם ניקח את זה לתורת המשחקים, ראינו כאן סולידריות למרות התחרות.
"זמר יכול להתנות את הריאיון איתו במראיין מסוים, אבל ראש ממשלה לא יכול להטיל וטו על מראיין רק כי הוא צפוי לשאול אותו שאלות קשות. נשיא ארה"ב לא היה מעז לעשות את זה, וכשהוא ניסה הוא נאלץ להיכנע. אני חושב שהאופן שבו כלי התקשורת פעלו היה מוצלח. מצד אחד ראיינו אותו, ומנגד שאלו אותו שאלות קשות על הנושא הזה. חשוב שהציבור ישמע מה יש לו להגיד כמה ימים לפני בחירות, ולכן לא בטוח שחרם היה האופציה הנכונה".
ועדיין, הסקרים והפרשנויות בימים שלפני הבחירות נראים יותר כמו משאלת לב של עיתונאים מאשר כמו עבודה רצינית.
"אני מאמין שדווקא הסקרים הציגו את המציאות האמיתית. בכל מערכת בחירות חוק הסקרים מונע פרסום בימים האחרונים לבחירות, ובכל פעם אלה בדיוק הימים שבהם שמונה מנדטים של מצביעים מחליטים למי להצביע. איכשהו תמיד אנחנו מופתעים מחדש. קיבלנו בזמן אמת שהמגמה מתהפכת והליכוד סוגר את הפער, מגמה שהתחזקה מאוד ביום הבחירות עצמו. המדגמים אפילו מסובכים יותר, כי קיימת בעיה לא פתירה – אנשים שמשקרים בנוגע למה שהצביעו. כשמשווים את תוצאות האמת עם הקלפיות שבהן היה מדגם, אפשר לראות שרק מצביעי הליכוד שיקרו. עמית סגל חשף אחרי הבחירות הודעות שרצו בקבוצות וואטסאפ וקראו למצביעי ליכוד לשקר במדגמים. כשמישהו ימציא פתרון לאנשים שמשקרים בסקרים – תספרו לי על זה.
"אני חושב שהתקשורת לא פספסה במערכת הבחירות. נתניהו התנהג כמי שמפסיד. הדבר שהכי השפיע על מערכת הבחירות הוא הסקר בערוץ 2, שבו הרצוג פתח פער של ארבעה מנדטים על נתניהו. הסקר הזה יצר את אפקט הקורבן, שהחזיר את בוחרי הליכוד הביתה והוציא את נתניהו מהמצוקה. זה מזכיר כלל ידוע בכדורסל הישראלי, שאומר שלא כדאי להוביל על מכבי תל־אביב בהפרש גדול מדי במחצית, כי אז היא תכעס ותסגור את הפער במחצית השנייה. עדיף לשמור על פיגור קטן, ואז לנסות להפתיע בדקות האחרונות".
בסוף 2013 מונה רוזן לעורך הראשי של mako. לדבריו, אחרי שנים במערכות שנאבקות על חייהן, הוא מוצא כאן קצת שלווה. "בסוף 2014 עבר האתר מהפסד לרווח", הוא אומר. "אחרי שאתה עובד בארגונים כמו ערוץ 10 ומעריב, קשה להסביר את החוויה הזו. במערכות הללו הייתה תחושה שלא משנה מה תעשה, הארגון תמיד יפסיד. דווקא כאן אני משוחרר יחסית מאימת התחרות. זה היתרון של אתר על מהדורת חדשות – גם אם תפספס ידיעה אחת טובה שמביאה הרבה כניסות לאתר, ברור שיהיו אחרות".
יש עדיין מה לקצץ היום במערכות חדשות?
"מספר הפעמים שאמרתי לעצמי שאין מה לקצץ והתבדיתי הוא עצום. מה שקורה הוא שלוואקום שנוצר במערכות החדשות נכנס עולם יחסי הציבור. העיתונאים שעזבו עוברים למשרדי יח"צ וממשיכים לכתוב שם. בגלל הלחץ והמחסור בכלי התקשורת, לא מעט פעמים הודעות לעיתונות מתפרסמות כמו שהן כידיעות בעיתונים ובאתרים".
ומה הפתרון?
"אחד הפתרונות הוא תוכן שיווקי. זה מביא תקווה מסוימת לעיתונות. העיתונות תמציא את עצמה מחדש בכל מיני דרכים, באמצעות כלים טכנולוגיים או באמצעות תוכן. תוכן שיווקי, אם עושים אותו נכון וחכם, ובזהירות, ועם גילוי נאות, הוא פתרון טוב. תסתכל מה קורה בארה"ב, כולל בעיתונים כמו הניו־יורק טיימס. הגופים שם מעניקים חסות על תוכן. אני לא יכול להגיד לך שאף פעם אין דילמות בנוגע לתוכן שיווקי, אבל הן לא שונות מדילמות אתיות שיש לנו עם מקורות. גם כשמקור נותן לנו סיפור אנחנו יודעים מה האינטרס שלו, ובכל זאת אנחנו יודעים לבדוק את המהימנות של הסיפור. את אותן יכולות ויושרה אנחנו מפעילים גם בדילמות של תוכן שיווקי".
ואז משרד החינוך קונה תוכן שיווקי כדי לפרסם הישגים שלו.
"ההתקפה על משרד החינוך לא מוצדקת. הם יצרו תוכן שיווקי כדי לקדם רפורמות, ולא הסתירו את זה. זה פרסום הגיוני כדי לקדם נושאים חשובים מבחינתם".
באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית" דיברו במפורש על הסתרה, התחמקות, חוסר שקיפות. הם נאלצו להגיש בקשה לפי חוק חופש המידע.
״אצלנו במאקו יש מדיניות חד־משמעית של גילוי נאות לכל תוכן שיווקי, וכך היה גם במקרה של הקמפיינים של משרד החינוך לקידום פרויקט ׳האחר הוא אני׳ ו׳למידה משמעותית׳. כל מי שגלש לעמודים האלה במאקו לא היה יכול לפספס את העובדה שאלו תכנים מטעם משרד החינוך. אבל זה לא קשור לשאלה איך המשרד הגיב לפנייה מצד העין השביעית, והאם הוא התנדב למסור להם מידע או לא. זה גם לא ממש ענייננו״.
איך הצופה או הקורא יכול לסמוך על גוף תקשורת שיציג לו תמונה מלאה של פעילות משרד החינוך, אחרי שאותו גוף קיבל כסף לתוכן ממומן?
"בסופו של דבר האינטגריטי העיתונאי חייב לנצח. לכן זה לא משנה אם זה תוכן שיווקי או פרסומת רגילה שמופיעה בדף הצמוד. גוף התוכן יודע שאם הוא ימעל באמון של הציבור שלו – הוא יאבד את הקוראים".
טוב. הנה משהו שחייבים לשאול: מה יקרה לעיתונות המודפסת?
"העיתונות הכתובה תשרוד לנצח, אבל לא בהכרח על נייר. אני עברתי לקרוא ספרים בקורא דיגיטלי. זה אותו ספר, אותו עיצוב, החוויה התרבותית שלי היא אותה חוויה, ואני לא מבזבז נייר. אנשים אמרו שהם בחיים לא יקראו כתבות מגזין בטלפון, והנה הם קוראים. החשש ממות העיתונות המודפסת הוא לא רציונלי. מה שחשוב הוא המילה הכתובה, היכולת לספר סיפורים בפורמט של טקסט, שהוא רחב יותר מפורמט טלוויזיוני. עיתונים יהפכו להיות מוצרי אספנות, כמו תקליטי ויניל. אני לא רואה מצב שבו הצעירים של היום יושבים לקרוא מתוך דפים בעוד 10 שנים".
אתה כותב על תקשורת שמבחינת התוכן והנראות שלה היא הומוגנית מאוד, ולא מאתגרת את הקוראים והצופים. זה בא לידי ביטוי בדמיון בין שערי העיתונים, הכותרות, התכנים במהדורה ואפילו הדקות שבהן יוצאים להפסקת פרסומות.
"תן לשני אנשים לשחק שחמט במשך 30 שנה, והם כבר יודעים מה בדיוק יעשה היריב שלהם והרבה פעמים הם יפעלו באותו אופן. קשה להילחם בזה, כי כשמישהו מתחיל משהו חדש, הצד השני ממהר להעתיק אותו. כך יוצא שיש באמת המון דמיון בין כלי התקשורת, אבל זה לא משהו שהתקשורת המציאה. גם סמסונג ואפל מחקים כל הזמן זה את זה. זה קיים כמעט בכל תחום".
התקשורת נכשלת בהעברת מידע חשוב?
"אני חושב שברגע שאתה מגיע לאינטרנט ונחשף לנתוני האמת – על מה אנשים מקליקים ועל מה לא - אתה חוטף סטירה. אתה לא יכול ליצור עיתונות רק למתעניינים. ואז או שאתה עובר לעולמות של רכילות, או שאתה מוצא דרכים אחרות לדבר אל האנשים. אתה יכול לראות איך תוכנית התחקירים 'עובדה', למשל, מצליחה להביא רייטינג גבוה מאוד גם בנושאים כבדים. הם פשוט למדו להעביר את הסיפורים החשובים בדרכים נגישות. זה האתגר שלנו היום. כשאתה רואה את הנתונים אתה יכול להשתפר. התקשורת היום מחפשת כל הזמן פורמטים אחרים לספר סיפור בדרכים נגישות".
יש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על אחוזי הצפייה או הקריאה. תזמון, מוזיקה מתאימה, גרפיקה, טיזרים, המון מניפולציות. התוכן הוא עדיין המלך?
"כן. ולא רק שהתוכן הוא המלך, בסוף־בסוף יש אדם שאמור לקבל החלטה. אתה אולי לא יכול לקבל את ההחלטה הנכונה והאידיאלית בכל יום, אבל אתה חייב לעצמך שפעם בכמה זמן תעשה משהו שאתה מתגאה בו. זה אתוס שעושה לך חשק להמשיך לעבוד במקצוע הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם