תערוכה: עמדות מתגרות אודות גבריות בצה"ל
האם בעקבות מבצע צוק איתן הילת הגבורה הוחלפה בעמדת הקורבן? תערוכה המוצגת בימים אלו בגלריה 'חנינא' בתל אביב, בוחנת את ההתייחסות הישראלית הפוסט צה"לית לגבריות תוך ניסוח עמדות שונות ואפילו מתגרות. "הגבורה ואחוות הלוחמים מתקיימות מכורח היותנו בני אדם, לא הודות לצבא כי אם למרות הצבא"
בגלריה "חנינא" בתל אביב, מוצגת בימים אלה התערוכה "הגבורה ואחוות הלוחמים". שלושה ציירים, אדר אביעם, רון וינטר ויואש פלדש - שניסוח עמדות שונות, אפילו מתגרות, אודות גבריות, נמצא במרכז העשייה האמנותית שלהם – בוחנים בתערוכה החדשה את ההתייחסות לגבריות הישראלית הפוסט צה"לית.עוד כותרות ב-nrg:
• לגליזציה: מהלך אפשרי או פנטזיה?
• עד כמה "פאודה" מציאותית? מסתערבים עונים
• הנוקמים ומקס הזועם: כל הסרטים שישרפו את הקיץ
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לכבוד יום הולדת 60 של אביו הארכיאולוג, הבן אדר אביעם צייר את דיוקן האב, כהרקולוס עכשווי, לבוש בעור אריה, כשבתמונת דיוקנו מוטבע הציטוט: "הגבורה ואחוות הלוחמים" הלקוח מאתר ההנצחה שנמצא בתל סאקי ברמת הגולן, המקום בו לחם האב השריונר, במלחמת יום הכיפורים.
האתר משמר את זכרם של 35 לוחמים שנהרגו בתל סאקי במלחמת יום הכיפורים, כעדות לזמנים בהם ערך הרעות וכיבוד זכר הלוחמים בשמותיהם ובחקיקת דיוקנם, עוד נשמר.
במחקרו "חברות גברית ולאומיות בתרבות הישראלית" בחן ד"ר דני קפלן את הרלוונטיות של אחוות הלוחמים וה'רעות' בקרב חיילי הדור הנוכחי ומצא שאינם רלוונטיים לרבים מהחיילים, שגדלו בעידן בו האידאולוגיה האחידה התפוררה, והרעות היא בסך הכל חברות וידידות התקפה לשנות השירות הצבאי.
"לכאורה הצבא מעודד גבורה ואחוות לוחמים. אבל אלה מושגים זרים למהותו של הצבא, ובמיוחד לצה"ל שמטרתו היא אחת – להרוג.
"הגבורה ואחוות הלוחמים מתקיימות מכורח היותנו בני אדם, לא הודות לצבא כי אם למרות הצבא", אומר האמן יואש פלדש.
בשנים האחרונות מפעיל יואש פלדש, 37, את אתר האינטרנט "מתנה נהדרה" שירות המספק ציורי דיוקנאות באינטרנט, מוזמנים או ממוצאים של "קדושי חולין". לדיוקנאות, הוא מוסיף איברי מין , כלי זין שלמרות ריבויים, הם רפים וחיוורים, ומגחיכים את פוטנציאל האון המיני. אחד הדיוקנאות שצייר לסהר רז, "הקדוש של שוערי הכדורגל", מוצג בתערוכה, ביחד עם סדרת ציורים חדשה, בה הוא מפגיש גברים צעירים בעלי גוף עדין ללא שיער עם קופי מנדריל שהצבעוניות שלהם מתחזקת בשעת עוררות מינית. "השידוכים ההיברידים סמליים בין זוגות אדם חיה, ומסמנים בציור, יחסי כוחות הפוכים בין הדומיננטיות החייתית להתמסרות האנושית" מפרש האוצר שגיא רפאל.
את ציוריו מכתיר פלדש בביטויים הלקוחים מהטרמינולוגיה הצבאית. כמו "שביזות יום א" ציור בו שוכב 'החייל' פסוק רגלים והמנדריל מלטף אותו.
בציור אחר "מג"דים" מציג פלדש ערסול זוגי, לכאורה, מזכיר את תנוחת הפייטה בה גופת ישו המת שוכבת בחיק אמו מריה. אבל החיוך של הנער דווקא מעיד על האינטימיות בין שני המפקדים הנחים זה בחיקו של זה.
בציור "אל על" נראה נער-חייל היורה באקדחו בציפור ענק שנושאת אותו, ובעצם יורה גם בעצמו. הדימוי מזכיר את חטיפת גנימדס על ידי האל זאוס בדמות העיט. או את נפילתו הפוטנציאלית של איקרוס לים.
המודלים, 'החיילים' החשופים מרובי כלי הזין, שצייר פלדש, הם שחקני פורנו אותם 'גייס' האמן מאתרי פורנו צ'כים ומולדבים באינטרנט. "אילו חייל היה מוכן לדגמן, ברצון הייתי מצייר אותו", אומר פלדש שבהתחלה בכלל השתעשע במחשבה להשתמש בדמותו של יגאל אלון. "כמי שגדל בכרמיאל, כל רחוב, כיכר או בית ספר קרויים על שמו של יגאל אלון. אבל חששתי שמא זו תהיה אנקדוטה ולכן בחרתי גיבורים משלי".
במרכז חלל ה"אנדרטה לחתיכים", פסל עשוי מצמח האנתוריום, הניצב על משטח פורמקיה מלאכותית ומכוסה בצבע צהוב בדומה לאותה פודרה שמכסה את החיילים בעת אימוני השטח. "הפסל מזכיר את תמונות החיילים היפים, 'הפרחים' כפי שהם מכונים בלקסיקון הצה"לי, שדיוקנם מתפרסם בעיתון לאחר מותם. והוא הוא בא לבטל את הדרמטיות של אנדרטאות האבן ולהזכיר את העובדה שאותם חללים היו בשיא עלומיהם ויציריהם כשחייהם נגדעו," מסביר האוצר שגיא רפאל.
יואש פלדש עצמו לא הכיר את שדה הקרב מקרוב, ואת שירותו הצבאי עשה בעיתון "במחנה".
"באמצעות העבודות שלי הפשטתי את המושגים גבורה ואחוות לוחמים וביקשתי להפוך אותם לדבר אמיתי בלי קדושה. הימצאות הקדושה לא מאפשרת לך לראות את הדבר עצמו", הוא אומר. "אני רציתי לחשוף את הצבעוניות של החיילים, את הפנים שלהם ולהזכיר לכול שבין אם זה קוף או בן אדם, כולנו יצורים חיים".
סגנון הציור של אדר אביעם ילדותי וקריקטוריסטי. באמצעות צבעוניות והומור הוא מפלרטט עם מושגים צה"ליים וישראליים.
הדמות הגברית בציוריו מבוססת על דיוקנו העצמי, כנער נצחי שנקלע לסיטואציה של 'הגדולים'. למשל, בציור: 'סרן א' ודינה ברזילי' או כקצין מעוטר "יורה ובוכה" שהשתין במכנסיו, לאחר מה שנראה כסצינת מאבק עם 'דינה ברזילי' החיילת המיתולוגית ומושא הפנטזיה של החיילים גם של 'סגן גד רפאלי' מהשיר הנודע של להקת הנח"ל.
בעבודה 'זכר אלפא" מופיעה זקפה מוגזמת כשברקע יש דימויים 'אביעמיים' המאחדים בין הלאומי (מטוסי קרב, כנפי צניחה, מטבע, חרב וחצים) לבין האישי (לב עם חור, גולגולת ועצמות, נר, עיפרון. או ברק, שזהו גם שמו של אחיו).
בעבודה אחרת שלו, "דיוקן עצמי צבר" אדר אביעם שפניו ירוקים כאילו הם שטופי ארס ושטופי מוח. בציור הזה הוא פתוח צוהר מהעולם ההרמטי וה'מורעל' ועושה שימוש בסמל הנחש המכונף, הלקוח מהתג של חטיבת הצנחנים, ואל העולם האמיתי שמחכה לו בחוץ.
בעבודותיו יש גם הומור מקאברי. כמו בציור "העין של ציון " כאן הוא יוצר סוג של האנשה לשורה הלקוחה מ'התקוה' ההמנון הלאומי והופך אותה לשריד ממשי וטרגי, שמוצג לראווה נעוץ כשהוא נעוץ בקיר כמו היה שלל מלחמה.
אדר אביעם, שנדמה כמי שנושא גם את זכרון הקרבות בהם השתתף אביו, מתגורר בחמש השנים האחרונות בברלין. "ההווי הישראלי והזכרונות הטעונים מהשירות הצבאי שלו שהסתיימו לפני עשר שנים, עדין משמשים לו כר פורה ומתמשך לבחינת זהותו האישית והלאומית, ממרחק הזמן והמקום" מסביר האוצר.
ברישומיו של רון וינטר, דמויות הגברים מתבססות על דיוקנו העצמי, למרות שהדימיון הפיסי ביניהם קלוש למדי. וינטר מצייר אותן בקו גמלוני, רזה ומדוייק. הוא גם משתמש במאפיינים גבריים כמו זיפים, זקן, שרירי חזה וריבועים בבטן, עם איבר מין קטן.
הדינמיקה הגברית בולטת במיוחד ברישומים הזוגיים והקבוצתיים שלו. אלה מציגים התרפקות חברית, הישענות ובניה גופנית של אלמנטים סמליים כמו מגן דוד.
וינטר משתמש גם בסיטואציות גבריות קבוצתיות שאינן בהכרח צבאיות כמו צפיה במשחקי ספורט, מקלחות ציבוריות ועוד. ברישומים שלו הוא מפשיט אותם, יוצר ביניהם קרבה, מגע, חיבוק ובעצם הופך את המצבים האלה לאירוטיים.
העבודות של וינטר מבוססות גם על צילומי חיילים שהוא מוריד מהאינטרנט, ובהם החיילים חושפים את גופם מתוך שעשוע והיתול, באופן 'הומו-אירוטי'. "דווקא מתוך היותם סטרייטים, הם מרשים לעצמם להשתשע ולהלעיג את הפוטנציאל האירוטי שיוצרת הקרבה האינטימית ביניהם", הוא אומר.
שלושת היוצרים, פלדש, וינטר ואביעם, בוודאי אינם חלוצים במלאכת ניפוץ המיתוסים וקעקוע דמותו של הלוחם והגבר הישראלי.
שגיא רפאל: "קולות הספקנות והאמביוולנטיות מצאו דרכם אל השדה החזותי בשנים שלאחר מלחמת העצמאות , וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים ובשנות ה-70. החל מ'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין או בעבודת המפקפקות במפגני הגבריות הישראלית, של אמנים כמו משה גרשוני, שמחה שירמן, עודד ידעיה ורבים אחרים".
גלריה חנינא, תל אביב. שביל המפעל 3, בניין 5 כניסה א'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם