הזירה הלשונית: ממשלה צרה צרורה
כמה ביטויי גנאי עם השורש צר"ר אפשר למנות וכמה מהן נדחסו לממשלה הצרה של ביבי נתניהו? כמה דם נשפך לשרה אישתו ואיפה כל זה התחיל? הזירה הלשונית מטילה מצור על הכנסת, מסבירה מדוע צרות באות בצרורות ומקנחת בנאד נפוח
הממשלה הצרה ועמוסת הבעיות של ביבי נתניהו כבר הולידה אוצר קטן של משחקי מילים: "הצרה של נתניהו", "ממשלה צרה צרורה" (ח"כ איתן כבל), "צרת המשפטים" (ברשתות ביחס לאיילת שקד, מונח שאומץ מגידוף קבוע כלפי ציפי לבני) ועוד. המשחק הוא על הזהות בין שם התואר 'צרה', ניגוד של 'רחבה', לבין שם העצם 'צרה': מצוקה, קושי.הזהות הזו אינה מקרית. שתי המילים הן מהשורש צר"ר, ומהשורש הזה יש רק צרות. הוא קשור למלחמה, לחץ ועוינות. מקום צר הוא מקום לחוץ, לחם במשורה הוא 'לחם צר', בן זוגו של 'מים לחץ'. 'צר' הוא גם אויב, 'צרה' היא אשה שנייה הנלחמת על הבכורה, ו'צורר' הוא אויב בריבוע. מי שנכשל או נפגע מֵצֵר על מה שקרה לו.
עוד כותרות ב-nrg:
• טיפ לדיירים מאסי עזר וארז טל
• אדיר גץ משחק במגרש של הגדולים
• אהוד בנאי חוזר לגיטרה באלבום חדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מילת הניגוד של 'צר', 'רחב', נקשרת לעומת זאת לעניינים המביאים רק טוב. דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים (בסדר הזה!) מרחיבים על פי התלמוד דעתו של אדם. אדם נדיב הוא על פי ספר משלי 'רחב לב', בעוד הקמצן על פי התלמוד הוא 'צר עין'. אדם נאור הוא 'רחב אופקים', מול מי שהוא 'צר אופק', ממש כמו באנגלית: narrow-minded מול broad-minded. אדם שהשתחרר יוצא אל המרחב, אדם שהסתבך נקלע אל בין המְצָרים, ומכאן גם 'מֵצֵר', שפירושו גבול. הביטוי 'צרה וצרורה', ברבים, מופיע בפיוטי ימי הביניים. וכפי שלמד נתניהו על בשרו, צרות באות בצרורות, או בלשונו של רש"י, "צרה קוראת לחברתה".
לכל אלה, אגב, אין קשר למילה 'צְרוֹר', למרות הזהות בשורשים. צר"ר פירושו גם עטף. הנשמה 'צרורה בצרור החיים', ומכאן גם צרים על עיר ומטילים עליה מצור, כלומר, עוטפים אותה מכל הכיוונים. הביטוי 'צרת המשפטים' משחק גם עם הזהות למילה הלועזית 'צאר', השליט הרוסי הרודני, גלגול של המילה הלטינית קיסר.
"למעלה משנה נשפך דמי בראש חוצות על ידי מני נפתלי והתומכים בו בעידודה של התקשורת", טענה שרה נתניהו בבית הדין לעבודתו בתביעתו של מני נפתלי. שפיכת הדם מוכרת כבר מן המקרא, אבל שם מדובר בשפיכת דם פשוטו כמשמעו, כמו בפרשת עגלה ערופה, או כמטאפורה להריגת האויב. איך ומתי הפך הביטוי דימוי לחיים הציבוריים? נראה שהדימוי הוא ישראלי. הוא מופיע לראשונה בעיתונות בשנות החמישים. כך במשפט שנערך ב-1956 בענייני הונאת מכס, צעק אחד הנאשמים לאחר שזוכו, החבר גוטמן, בבכי וקרא: "שפכו את דמי, את דמי שפכו!".
מי שסבור עדיין שהאקדמיה אינה מחוברת למציאות העכשווית מוזמן להיכנס לאתר שלה, ולהכיר את המפעל העצום של עשרות המילונים העוסקים בתחום המחשבים, טכנולוגיות המידע, האינטרנט, ובקיצור, העולם הווירטואלי, שהוא העולם הממשי של האדם הפוסט מודרני. מאחורי המפעל הזה עומד אדם אחד, אמנון שפירא. רק השבוע אישרה מליאת האקדמיה מונח עברי לסייבר. תאמינו או לא, מדובר בראשי תיבות הדומים לשם הלועזי: סב"ר, סביבת רשת. האקדמיה גם הסכימה לאשר את המונח הרווח מִמְשק עבור interface, למרות שהמונח הרשמי עד כה היה 'מנשק', והוא עומד לעבור מן העולם.
שפירא שחרר לעיון הציבור בימים אלה טיוטת מילון בנושא הקרוב לכל אדם: האצבעות. האצבע הפכה בעידן הווירטואלי לאיבר החשוב ביותר בגוף האדם. באצבעות אנחנו מקישים על המקלדת כבר עשרות שנים, אבל היא הפכה יחד עם הסמארטפונים לאיבר שבאמצעותו אנחנו שופטים על מסך האייפון, הטאבלט ושאר חפיצים. המילון מכיל גם ציורים להמחשה.
מונחי היסוד הם פשוטים ושקופים. הקָשָה היא מגע על משטח, הקשה דו-אצבעית או רב-אצבעית כשמה כן היא – על פי מספר האצבעות. משיכת האצבע על פני המסך היא 'גרירה', אפשר גם 'גרירת כף יד'. מכאן האפשרויות מתגוונות: החלקה, צביטה, לחיצה, סחיטה, פיסוק ועוד. בהמשך המילון מוצגות אפשרויות מורכבות יותר, כמו 'לחיצה והקשה', 'נגיעה וסיבוב' וגם 'פעולת שתיים ואחת': לחיצה בשתי אצבעות על עצם, ובחירת פעולה באצבע שלישית.
חלק משלים במילון הוא הצעקה האחרונה: שליטה במסך ללא מגע, או מה שקרוי 'פעולות אל מגע'. כך 'תיחום בשתי כפות הידיים' מאפשר זום של קירוב או הרחקה. 'איגרוף כף יד' תופס עצם שנבחר על המרקע. נפנוף ימינה או שמאלה מעלים עצם מן המרקע, מחיאת כפיים משמיעה צליל. אלה, כאמור, דוגמיות. הטיוטה המלאה בפינת עיון. הגולשים מוזמנים לשלוח הערות אל אמנון שפירא Amnon1@017.net.il, ועמית אסא amit_as@sii.org.il.
שופטים מזן מסוים אוהבים להשתעשע במטבעות לשון, לחבר ביניהן ולערבב אותן. ערבוב כזה עשה השבוע השופט עודד מודריק כשגזר את דינו של הרב פינטו: "יש לראות בחומרה מהלכי שוחד שכוונו לתקיעת יתד טרויאני בלב מערכת אכיפת החוק". מודריק ערבב לא שניים, אלא שלושה ביטויים במהלך יצירתי מאוד, אולי מופרז משהו.
'תקיעת יתד' היא דווקא ביטוי חיובי שפירשו התבססות פיזית ורוחנית, מקורו בישעיהו: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן", ומכאן לקחו מייסדי עיתונה של ש"ס את שמו: יתד נאמן. מי שתקעה יתד במובן אליו התכוון מודריק היא יעל אשת חבר הקיני, שעליה מובא התיאור הפלסטי הבא בספר שופטים: "וַתִּקַּח יָעֵל אֵֽשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת־הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת־הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהֽוּא־נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹֽת". 'תקע יתד' מתייחס גם ל'תקע סכין', בלב או בגב. ומהיכן צצה טרויה? מן הסוס הטרויאני היווני כמובן, מי שחודר בעורמה למערכת, פניו לכאורה לשלום אבל הוא משחית אותה.
מודריק אינו ראשון ואינו יחיד, והרי כמה שעשועי ביטויים של שופטי ישראל:
"בשוך הסערה נותר הסדר הטיעון על כנו, אלא שאז טרף הנאשם את הקלפים והפך את הקערה על פיה" (השופט המחוזי ג'ורג' קרא, בהכרעת הדין בפרשת קצב).
"ואין להתפלא שביקש להשליך עליו את יהבו. בנסיבות אלה, ברירת המוץ והתבן ופלגינן דיבורא הינם הניתוח הנכון להודאותיו" (מדינת ישראל נגד מרים בלאו).
"סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק ... אינה משתרעת על כל מי שנשמה באפו או לבוש משפטי כסותו" (השופט העליון מנחם אלון).
"ולאחר שהשאון נדם, האבק שכיסָנו שקע, הים עמד מזעפו והשקט בא על הארץ, מצאנו עצמנו עומדים באותו מקום בו עמדנו כל השנים. והגלגל הוא אותו גלגל" (השופט העליון מישאל חשין, אלא מה?).
גיל חובב, שגדל על המורשת המשפחתית של כמה וכמה איקונים של השפה העברית, השלים ספר שלישי בטרילוגיה של סיפורי ירושלים וסיפורי משפחתו המשולבים יחד, וכל זה בחן ובהומור בלתי מצויים, ובלא מעט אירוניה עצמית.
מורה נבוכים: חובב הוא נינו של אליעזר בן יהודה, נכדו של איתמר בן אב"י ואהובתו המיתולוגית לאה אבושדיד המכונה בפי בני המשפחה 'מומה', בנם של אלילי הרדיו של שנות השישים-שבעים משה חובב ודרורה בן אב"י, ואחיינה של ראומה אלדר. בדמו ובתרבות שספג זורם דם מזרח אירופי, סמך-טיתי ותימני, עוד תשובה ניצחת לכל מחלצי השד העדתי מהבקבוק. סבתא מומה מדברת בעברית בן-יהודאית, במשפטים כמו "לא אוכל לתאר לך איך שיברתי את לבה של אמי כשאמרתי שנפלתי באהבה עם בנסיון". בנסיון הוא איתמר בן אב"י.
הספר קרוי "עשרים ארבע דלתות", בעקבות פתגם בלדינו: "סניור דֶלמונדו לא יסגור חלון אחד לפני שיפתח עשרים וארבע דלתות". סניור דלמונדו הוא אלוהים, ובתרגום מלדינו: אדון עולם. השפה הירושלמית-טבריינית, שבה חברו יחד לדינו, יידיש, ערבית, טורקי ועברית מצטלצלת לאורך כל הספר, כמו גם במתכונים שבין הפרקים
ולהלן מעורב ירושלמי קצר מתוך "עשרים וארבע דלתות":
בדינגן. חצילים ברוטב עגבניות, תאוות נפשו של 'אריה המגעיל', דמות ירושלמית דוחה.
דסחינדו. גידוף חמור ביותר בלדינו: "איזה דסחינדו! הפרצוף שלו כמו משלוח מנות אחרי פורים".
וואחש. שפמנון, שהוא "דג שמן, מכוער ומשופם החי על קרקעית הכנרת".
זינך. מין גידוף ירושלמי, בעיקר בלשון נקבה: "אל תהיי זינכה".
חתולה. בירושלים נקראים כך החתולים בשני המינים, במלעיל. ברעננה להיפך: "יש להם חתול חדשה".
פוסטמה דֶלדיוֹ. גידוף בוטה בלדינו: הפצע של אלוהים.
פפיטדה. משקה המופק מגרעיני מלון מיובשים, שנאספו בבית משפחת חובב לאורך כל הקיץ.
קודילו. כינוי החיבה של סבתא מומה לנכדה הננס גילי.
קוואשקו. תוכם של חרצני המשמשים הקרויים עג'ואים בירושלמים, משמשים להכנת מרציפן.
קישלה. בית אסורים טורקי שבו בילה איתמר בן אב"י כשבוע ימים בעקבות דברים שכתב בעיתונו.
שמעון תכניסוֹתי. הסדרן של קולנוע אדיסון, שילדי ירושלים התחננו שיכניס אותם בלי כרטיס.
יוסי אבידור שואל: למה הסלנג הישראלי אימץ את המלה 'נאד' כדי לתאר נפיחה? ועוד מוסיפים ואומרים גם 'נאד נפוח'. האם מי שהמציא את המלה הזאת ראה לנגד עיניו משהו דומה לנאד, שהוא שק שנושא בתוכו יין?
התהליך הפוך. 'נאד' הוא קיצור של 'נאד נפוח'. הביטוי 'נאד נפוח' בלשון חכמים פירושו שק עור לאחסון נוזלים. באנגלית שק כזה נקרא windbag, נרתיק רוח, ופירושו גם אדם המלא מעצמו בלי שיש לו סיבה לכך. בעקבות זאת כונה בעברית אדם מלא חשיבות עצמית 'נאד נפוח', והביטוי קוצר לסתם 'נאד'. הריח הרע ובעיקר שם התואר נפוח התקשר לנפיחה, ובסלנג העברי הפך 'נאד' שם נרדף ונפוץ גם לנפיחה ריחנית וגם לטיפוס בלתי נסבל.
עוד רשימות, טורים, שאלות ופינות של רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, www.ruvik.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם