עלייה קשה: המראת העיתונות הרוסית - וקריסתה
התקוות הגדולות, האכזבות המרות והתככים הכואבים. כך הפכה הקמתו של עיתון עצמאי ומבטיח בשפה הרוסית לאחת מהפרשיות המרתקות והיצריות ביותר בהיסטוריה של התקשורת הישראלית
שנות התשעים של המאה הקודמת נפתחו בשורת אירועים ששינו את מפת העולם ועיצבו מחדש את גבולותיו: נלסון מנדלה שוחרר מהכלא בעקבות קריסת משטר האפרטהייד בדרום–אפריקה, גרמניה אוחדה מחדש לאחר נפילת חומת ברלין, המלחמה הקרה באה לסיומה וברית המועצות התפרקה סופית.עוד כותרות ב-nrg:
• מקס הזועם: בשביל זה הומצא הקולנוע
• מבקר המוזיקה נרדם בהופעה של הבקסטריט בויז
• והמעריצה ההיסטרית תלשה שערות באותה הופעה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם ישראל הושפעה מהתמורות העולמיות. יהודי הגוש הסובייטי המתפורר, ששערי העלייה נפתחו בפניהם אחרי עשרות שנים, נהרו לכאן בהמוניהם. מדינת ישראל בת הארבעים–וקצת, עם 4.5 מיליון תושבים, מצאה עצמה נדרשת לקלוט 100 אלף עולים בכל שנה. האתגרים היו רבים: להכין במהירות מקומות מגורים לאוכלוסייה הזו, ליצור מקורות תעסוקה, ולהתאים את מערכת החינוך לרבבות ילדים שאינם דוברי עברית. לצד כל אלה, היה מי שזיהה צורך נוסף של יוצאי ברית המועצות, וגם את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בו: הצורך בעיתונות שתדבר אליהם בשפתם, ותתווך בינם לבין המציאות במדינה החדשה, שמנהגיה זרים להם.
עד אותם ימים כללה התקשורת הרוסית בישראל בעיקר עיתונים-מטעם, ובראשם "נאשה סטראנה" ("ארצנו"), שיצא לאור בחסות מפא"י. ב–1989 נוסד היומון "נובוסטי נדלי" ("חדשות השבוע"), ובתחילת שנות התשעים ניסה מדריך הטלוויזיה "ספוטניק" להפוך לעיתון אקטואליה יומי. לאף אחד מאלה לא הייתה מערכת כתבים פעילה, כמות התכנים המקוריים שהתפרסמה בהם הייתה קטנה מאוד, והם התבססו בעיקר על חומרים מעיתונים שיצאו לאור ברוסיה.
המיליארדר היהודי–בריטי רוברט מקסוול היה זה שמילא את הוואקום. איל התקשורת, שרכש כמה שנים קודם לכן את עיתון "מעריב", החליט להקים עיתון שיפנה לדוברי הרוסית בארץ. זו הייתה ראשיתה של סאגה עיתונאית ועסקית מסועפת, שתחילתה בתקוות גדולות, המשכה בסכסוכים אישיים, וסופה בדעיכה שקטה.
ויכוח נושן, אחד מני רבים בפרשה הזו, ניטש בשאלה מי היה האדם ששכנע את מקסוול להקים עיתון עצמאי ברוסית. יש אומרים שהיה זה נתן שרנסקי, אסיר ציון המפורסם ששוחרר רק שלוש שנים קודם לכן מהכלא הסובייטי. אחרים טוענים שהיה זה אברהם בן–יעקב, איש משרד החוץ לשעבר. כך או כך, מקסוול השתכנע והקים צוות שתפקידו לאתר עבור העיתון עורך ייצוגי ובעל שם. לבסוף נפלה הבחירה על אדוארד קוזנצוב.
קוזנצוב, יליד 1939, הוא אגדה חיה ונושמת בקרב יהודי רוסיה. ב–1961 נעצר לראשונה על ידי המשטר הסובייטי ונידון לשבע שנות מאסר, לאחר שהקריא בלב מוסקבה שירי מחאה שכתב. שנתיים לאחר שחרורו ניסה לחטוף מטוס במטרה לברוח מברית המועצות ולעורר מודעות בינלאומית למצוקת יהודי רוסיה (ראו מסגרת). בעקבות ניסיון החטיפה, שזכה לשם "מבצע חתונה", נידון ל–15 שנות מאסר. בזמן שבתו בכלא הוא זכה לפרסום עולמי בזכות שני ספרים שכתב שם והוברחו למערב. ב–1979 שוחרר קוזנצוב בעסקת חילופי אסירים בין ארצות הברית וברית המועצות, ועלה מיד ארצה. כעבור ארבע שנים עזב את ישראל, לרגל מינויו לתפקיד עורך החדשות ברדיו "ליברטי" היוקרתי בגרמניה. שבע שנים חלפו עליו בנכר, ואז הגיעה הצעה שלא יכול היה לסרב לה. "מקסוול פנה אליי וסיפר ששרנסקי המליץ עליי לתפקיד עורך העיתון החדש", מספר קוזנצוב, שהסכים להתראיין לראשונה מזה שנים. "הרגשתי אז שהגיע הזמן לחזור לישראל, מה גם שאהבתי מאוד את הרעיון. קיבלתי את ההצעה מיד, למרות שלא היה לי שום ניסיון בעיתונות כתובה".
קוזנצוב חזר ארצה והחל לפעול להקמת העיתון. המשימה הראשונה שעמדה לפתחו הייתה גיבוש צוות איכותי. "אדוארד לא חיפש דווקא מקצוענים, אלא צעירים מוכשרים וחכמים עם תשוקה לעשייה", מסבירה לריסה גרשטיין, אשתו של אדוארד, שהייתה גם היא חלק מצוות העיתון בראשית דרכו. מאוחר יותר פנתה גרשטיין לפוליטיקה המקומית, ובתחילת שנות ה–2000 כיהנה כסגניתו של ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט.
אחד המגויסים לצוות המתהווה היה לב מלמיד, שעלה לישראל ב–1974 ובסוף שנות השמונים מונה לעורך "ספוטניק". "לא הייתה ביני ובין אדוארד היכרות אישית, אבל מהרגע שהוא חזר לארץ והתחלנו לעבוד, היינו כל הזמן יחד", אומר מלמיד, היום בן 71. "קוזנצוב הוא איש קשה, אבל אפשר לומר שנוצרה בינינו חברות". קוזנצוב, שניצח ביד רמה על הקמת העיתון, קבע ששמו יהיה "ורמיה" ("זמן" ברוסית). הוא גיבש מערכת של שלושים עובדים, שזכו ממקסוול לתנאי העסקה שווים לאלה של העיתונאים הישראלים במעריב – צעד שלא היה מובן מאליו בעיתונות של אותם ימים. כולם נכנסו יחד לתקופת הכנה ארוכה שנמשכה כמעט שנה, בחלל שהוקצה בעבורם בבית מעריב ברחוב קרליבך בתל–אביב.
"היו כאלה שלא הבינו למה אנחנו צריכים כל כך הרבה הכנות, אבל רוב האנשים אצלנו היו בלי רקע עיתונאי, והיה הרבה מה ללמוד", מסביר מלמיד. "דב יודקובסקי, שערך אז את מעריב, היה אחראי על ההכשרה שלנו. הוא הביא שני עיתונאים מהג'רוזלם פוסט שידריכו אותנו, והם אמנם היו מאוד שמאלנים, אבל עשו עבודה טובה ולימדו אותנו כל מה שהיה צריך לדעת כדי להוציא עיתון. העיתונות שהכרנו עד אז הייתה של מדינה טוטליטרית, לא הכרנו מה שקורה בארץ והם מאוד עזרו לנו".
לאורך שנת ההכשרה תרגלו חברי המערכת את מה שלמדו, והוציאו גיליונות פיילוט פנימיים גדושים בהומור. "צחקנו על המנהיגים שלנו ועל החיים בארץ, ועשינו דברים שלא היינו מפרסמים בעיתון רשמי שיוצא לחנויות", נזכר מלמיד. "אנשי מעריב, שאולצו על ידי מקסוול לשבת איתנו בשלבים הראשונים, זלזלו בנו מאוד, כי עד אז רמת העיתונות הרוסית בארץ הייתה נמוכה. אחרי שהגיליון הראשון יצא לאור, הם החמיאו לנו".
הגיליון הראשון של "ורמיה" ראה אור בימי מלחמת המפרץ, כתוספת לעיתון היומי של מעריב. שלא כמו הקולגות במערכת, קהל היעד לא התלהב והתגובות היו צוננות. "בדיעבד הבנו שלא היה נכון לפרסם במסגרת מעריב, אבל בשבילנו זה היה ניסיון חשוב", אומר מלמיד.
ב–29 במרץ 1991 הופיע לראשונה ורמיה כעיתון בפני עצמו. כשאני שואל את מלמיד כיצד חגגו את המאורע, הוא מחייך חיוך רחב. "שתינו, מה כבר יכולנו לעשות? העיתון יצא טוב והייתה שמחה גדולה", הוא אומר. "אני זוכרת את הגיליון הראשון ואת המחמאות שקיבלנו מאנשים עוד לפני שהם קראו אותו, פשוט כי הוא היה יפה", מוסיפה גרשטיין. "ההקמה של ורמיה הייתה בעבורנו בשורה ענקית", מספרת לאה גרינשפן, שפתחה באותה תקופה משרד פרסום הפונה לקהל דוברי הרוסית. "ידענו שיהיו בו כתבים מוערכים, והיינו בטוחים שהוא יצליח ושתהיה לנו במה רצינית לפרסם בה. הציבור הרוסי אוהב לקרוא ואוהב עיתונים".
ורמיה, שבתחילת דרכו הופיע רק בימי שישי, הופץ בנקודות המכירה של מעריב בכ–12 אלף עותקים בשבוע. הוא התקבל בציבור הרוסי מהרגע הראשון והפך לחלק מרכזי בשיח, למרות התעלמות כמעט מוחלטת מצד התקשורת הישראלית. אלא שהאופוריה שליוותה את החודשים הראשונים לפעילות העיתון נקטעה באחת, בעקבות טלטלה בלתי צפויה ששינתה שוב את מפת העיתונות הרוסית בארץ.
ב–31 באוקטובר 1991 הפליג רוברט מקסוול ביאכטה שלו לשיט באיים הקנאריים. כעבור כמה ימים נמצאה גופתו במימי האוקיינוס האטלנטי. עד היום לא פוענחה תעלומת מותו של האיש, שהאימפריה הכלכלית שלו נקלעה לקשיים זמן קצר קודם לכן. מותו של מקסוול הוביל לקריסה מוחלטת של עסקיו, וכל נכסיו הועמדו למכירה. את השליטה במעריב תפסה משפחת נמרודי. מינויו של עופר נמרודי לתפקיד העורך הראשי שינה מקצה לקצה את יחסו של מעריב כלפי העמיתים מוורמיה, ברמה האישית והמקצועית.
"נמרודי אמר שהוא לא מתכוון לשלם סכומים כאלה לעיתון בשפה הרוסית, ושהוא מתכוון לקצץ לכולנו את המשכורות בעשרים אחוז. זה מאוד העליב אותנו", נזכר מלמיד. וקוזנצוב מוסיף: "הוא אמר שאנחנו צריכים לעשות עיתון צהוב, עם רכילות, בלי מאמרים רציניים. אמרתי לאנשים שלנו שאני לא מתכוון לעבוד עם האיש הזה, וכולם הסכימו איתי".
עובדי ורמיה החליטו לצאת למאבק על תנאי העסקתם. שרנסקי, שנחלץ לעזרתם, ביקש מידידו איש העסקים רולנדו אייזן לאתר בעבורם עורך דין. הבחירה נפלה על עו"ד ארנה לין, שעבדה אז במשרדו של אלי זהר. לאחר כמה דיונים בהשתתפות שני עורכי הדין, הגיע זהר למסקנה שיהיה קשה מאוד לשמור על תנאי העובדים בוורמיה. ההשלכות היו ברורות: העיתון ואנשיו צריכים למצוא לעצמם בית חדש.
בעקבות התובנה הזו נקבעה פגישה בין אייזן לבין נוני מוזס, בעליו של ידיעות אחרונות. "נוני הביע הסכמה עקרונית לשיתוף פעולה, אבל היה לו חשוב שלא יתפרש שהיוזמה באה ממנו", אומר אייזן. "הוא אמר שאם עובדי העיתון יעזבו את מעריב באופן עצמאי, הוא ישקול בחיוב הקמת עיתון ברוסית. כשקוזנצוב התקשה להאמין שזה מה שבאמת יקרה, נוני הציע שאני אכנס כשותף במיזם החדש כדי להגביר אצל העובדים את תחושת הביטחון – וכך היה".
"אחרי שעניין המעבר סוכם עקרונית, יצאתי לפגישות חשאיות בבית ידיעות שבהן סיכמנו על התנאים הכלכליים", מספר מלמיד. קוזנצוב מעיד ש"המשכורת שהובטחה בידיעות הייתה טובה יותר, בנוסף לארוחות צהריים והסעות מירושלים". לאחר שסוכמו הפרטים, חשפו אנשי ורמיה את המשא ומתן הסודי בפני אנשי מעריב, והציעו להם להמשיך את העסקתם שם – אבל בתנאים המשופרים שיכלו לקבל בידיעות. "ברגע שקיבלנו ממעריב תשובה שלילית, הגשנו מכתבי התפטרות", מספר מלמיד. "נמרודי פנה לבית המשפט ואסר עלינו לעבור לעיתון חדש. הגשנו ערעור, וכעבור חודשיים שבהם לא עבדנו, קיבלנו רשות לעבור".
במעבר של אנשי ורמיה מרחוב קרליבך לרחוב מוזס הייתה סגירת מעגל; ב–1948 עשו עזריאל קרליבך וחבריו מסלול הפוך, כשפרשו מידיעות אחרונות והקימו בן לילה את מעריב. "לסיפור הזה אין ידיים ואין רגליים", אומר עופר נמרודי באשר לטענה כי דרש להצהיב את העיתון. "הסיבה שבגללה חלק מעובדי ורמיה עברו לעבוד בידיעות אחרונות אינה מיוחדת כלל ועיקר. גם רבים מעובדי ידיעות אחרונות והארץ עברו למעריב במהלך השנים, בין היתר בגלל קידום בתפקיד או שיפור בתנאי העבודה. כל המשכורות שולמו במלואן ולא היה שום קיצוץ מיוחד לעובדי ורמיה. אכן היו ימים שבהם המצב העסקי חייב קיצוץ שכר רוחבי על כל עובדי מעריב, ובמילא הוא חל גם על עובדי ורמיה".
זמן קצר לאחר אישור בית המשפט, יצא לאוויר העולם "וסטי" ("ידיעות" ברוסית). "בחרתי את השם כי עד היום יש בטלוויזיה הרוסית תוכנית פופולרית שנקראת וסטי, וזה היה כמו פרסומת יומית לעיתון שלנו", מסביר קוזנצוב. "הבקשה היחידה שלי מנוני הייתה שלא יתערב בפוליטיקה שלי. ובאמת, הוא מעולם לא אמר לי מה לפרסם".
במקביל המשיך "ורמיה" לצאת לאור על ידי צוות חדש. במשך זמן קצר כיהן בתפקיד העורך רומן ברונפמן, לימים חבר כנסת. "נמרודי לא הפסיק לקצץ, והיה בלתי אפשרי לעבוד", הוא נזכר. "אחרי שלושה חודשים בתפקיד, הודעתי על התפטרותי". ב–1993 נמכר העיתון לאיש העסקים אלי עזור, וב–2004 ירד מהמדפים. וסטי, לעומתו, הפך להצלחה גדולה מרגע הדפסת הגיליון הראשון. בימי השיא, אמצע שנות התשעים, נמכרה מהדורת סוף השבוע שלו ב–58 אלף עותקים. העיתון השתרע על פני 360 עמודים, ולוח המודעות שלו הפך לשלישי בגודלו בארץ, אחרי אלה של ידיעות ומעריב. בנוסף צמחו ממנו ארבעה מקומונים אזוריים - בצפון, בדרום, במרכז ובירושלים - שצורפו לעיתון לצד מגזינים שונים, ביניהם "שארם", שנחשב עד היום לאחד המגזינים המובילים לנשים בשפה הרוסית.
לכל אורך שנותיו נתפס וסטי כעיתון בעל השקפה פוליטית ימנית, אף שקוזנצוב ומלמיד מתעקשים שנשמר בו האיזון העיתונאי. "העיתון נחשב ימני כי זו הייתה תפיסת העולם של מרבית הכותבים שלנו, וגם של הקוראים", אומר קוזנצוב. "מעולם לא כתבתי טור עורך, כי לא רציתי שתהיה לנו אג'נדה ברורה. כמעט אין עיתונאים שמאלנים במגזר הרוסי, אבל אנשים כמו יוסי שריד כתבו אצלנו באופן קבוע".
כשאני מציין שהעיתון נתפס כשמרני, ואף כבעל עמדות הומופוביות וגזעניות, קוזנצוב מכחיש את הטענות בתוקף. מלמיד דווקא מבין למה אני מתכוון: "זו בעיה שקיימת אצל הציבור הרוסי המבוגר והשמרן, אבל פחות בקרב הדור הצעיר שגדל היום", הוא אומר.
לקראת בחירות 1996 הפך הקול הרוסי למחוזר במיוחד. המפלגות השונות גייסו יועצים לענייני המגזר, ונתן שרנסקי הקים את מפלגת "ישראל בעלייה", שזכתה לרוח גבית מצדו של וסטי. "מובן שתמכנו בו", אומר מלמיד. "הוא עזר לנו להקים את העיתון, מה גם שהקהל שלנו רצה מפלגה רוסית שתטפל בבעיות של העולים. ועדיין, נתנו ביטוי גם למועמדים אחרים, כמו לאפרים גור (חבר כנסת ממוצא גיאורגי - ד"מ) שרץ אז ברשימה משלו. שרנסקי מאוד לא אהב את זה וביקש שנפסיק, אבל סירבנו".
"העיתון שיחק תפקיד חשוב בבחירות 96'", אומרת גרינשפן. "כשישראל בעלייה נכנסה לכנסת, המגזר הרוסי קיבל לגיטימציה ותקציבי הפרסום זינקו. גם הנוכחות של וסטי קיבלה בולטות בזירת המדיה הישראלית, ומפרסמים הבינו את הייחודיות של העיתון".
ישראל בעלייה זכתה בבחירות ההן בשבעה מנדטים, ושרנסקי מונה לשר המסחר והתעשייה. זמן קצר לאחר מכן עבר חתול שחור בינו לבין קוזנצוב: זה האחרון כעס על השר הטרי שלא העביר לווסטי תקציבי פרסום ממשרדו החדש, ושרנסקי מצדו זעם על פרסומים שליליים בעיתון בנוגע אליו. מאוחר יותר עוררה את כעסו גם החשיפה המוגזמת שקיבלה, לטעמו, המפלגה החדשה של אביגדור ליברמן, "ישראל ביתנו".
"היה נגדי קמפיין של אנשי שרנסקי, שהופנה גם נגד אשתי לריסה", טוען קוזנצוב. "נוני אמר לי שהוא מקבל יותר תלונות נגדי מאשר על כל כתבי ידיעות אחרונות". מלבד הקרע ההולך ומעמיק מול שרנסקי, התגלעו במערכת העיתון סכסוכים וחילוקי דעות שנמתחו על פני שנים, ויצרו אווירת עבודה בעייתית. אחד מהם נגע לחוסר שביעות הרצון בבית ידיעות אחרונות מהקו הימני של העיתון. לכך הצטרפה מערכת היחסים העכורה בין קוזנצוב למנכ"לית העיתון יוליה שמאלוב–ברקוביץ', לימים חברת כנסת מטעם קדימה. כל אלה הובילו לבסוף לפיטוריו של קוזנצוב מתפקיד העורך.
"לא הייתה שום כוונה לפגוע בקוזנצוב", אומרת שמאלוב–ברקוביץ', "אבל הפכנו לעיתון צר שתמך במפלגה מסוימת, וזה הזיק לנו מסחרית. לפני שקוזנצוב פוטר הצענו לו לעבור לניו–יורק ולערוך את המהדורה הבינלאומית של וסטי, אבל הוא סירב". לקוזנצוב יש גרסה שונה לחלוטין לאותם אירועים. "במערכת ידיעות אמרו לי שאני צריך ללכת, ושהם מוכנים לשלם לי פיצויים גדולים בתנאי שלא אשאל למה", הוא אומר. "בסופו של דבר התפטרתי בעצמי ולא הסכמתי לקבל כסף. העיתון היה כמו ילד בשבילי, וזו הייתה טראומה. בהמשך גיליתי ששרנסקי לחץ על רולנדו אייזן למכור לידיעות את חלקו בעיתון, מה שיאפשר את הפיטורין שלי".
"זה לא מתקרב אפילו לאמת", מגיב אייזן. "עזבתי את העיתון בגלל בעיות אישיות ומשום שהקו של העיתון הפך קיצוני מדי בשבילי. לא רציתי להיות חלק מעיתון שנותן במה נרחבת למישהו כמו אביגדור אסקין, שתמך ביגאל עמיר. ההוכחה הכי טובה לכך היא שמכרתי את המניות שלי בעיתון כמעט שנה לפני שקוזנצוב פוטר". גם דוד שכטר, דוברו של שרנסקי לאורך השנים, שולל את טענותיו של קוזנצוב. "לשרנסקי לא היה שום קשר לפיטורין", הוא טוען. "שרנסקי יזם את הקמת ורמיה, עזר למערכת לעבור לידיעות, ועשה עבור קוזנצוב והעיתון רק דברים טובים".
יחד עם קוזנצוב התפטרו 28 מעובדי העיתון, במהלך נדיר של נאמנות לעורך הראשי. מסירותם של העובדים בולטת על רקע העובדה שלמתפטרים לא היה הפעם אופק כלכלי ברור. בין הפורשים היה גם לב מלמיד, שקיבל הצעה להתמנות לעורך ראשי במקומו של קוזנצוב, וסירב. "היום אני קצת בספק אם עשיתי נכון, למרות שהיה לי קשה להמשיך לעבוד עם האנשים בידיעות, שפתאום התערבו בצורה מאוד אגרסיבית בתכנים וטענו שאנחנו ימנים מדי", הוא אומר. "העיתון הזה היה הבייבי שלי. חבל לי על מה שקורה היום בעיתונות הרוסית, שברובה מזוהה עם ליברמן ותצטרך להשתנות כדי לשרוד. האנשים לא מטומטמים".
בידיעות אחרונות סירבו להתייחס לטענות הקשורות לעיתון וסטי.
לאחר שעזבו את וסטי, גויסו מתפטרי העיתון להקמת המגזין "מיג ניוז", אבל ההרפתקה הזו הסתיימה כעבור חצי שנה. לב מלמיד ניהל את אתר ערוץ 9, והיום הוא מפתח אתר אינטרנט משלו שעוסק בחינוך. קוזנצוב הוציא במשך שלוש שנים כתב–עת יוקרתי בשם "נוטה בנה", ולאחר מכן יצא לגמלאות.
ימי הזוהר של העיתונות הרוסית חלפו גם בגלל הפיכתו של האינטרנט לספק מידע מרכזי, על חשבון העיתונות המודפסת. וסטי עדיין יוצא לאור מדי יום, אך מופץ באלפי עותקים בודדים בלבד. הנפשות הפועלות מתור הזהב של העיתון כבר המשיכו הלאה בחייהן, גם אם הגעגועים למה שהיה פעם עדיין מורגשים.
"כל שבוע, אחרי שסגרנו את העיתון ביום רביעי בערב, נסענו לבית קפה בירושלים", נזכר מלמיד. "שתינו, אכלנו וצחקנו. הייתה אווירה מאוד טובה. הימים ההם חסרים לי". "החברים מהעיתון פונים קודם כול אליי לפני שהם יוצרים קשר עם אדוארד", מספרת לריסה גרשטיין. "אפילו כשמנסים להעלות את וסטי בשיחה, אדוארד לא מסכים לדבר עליו".
"אני חושב שהיום כבר אין הצדקה לעיתון ברוסית", מסכם קוזנצוב. "הילדים והנכדים קוראים עברית, והמבוגרים קוראים באינטרנט. אני אישית לא ראיתי, לא נגעתי ולא פתחתי וסטי מהיום שבו עזבתי את המערכת. זה היה בעבורי פצע פתוח הרבה שנים, אבל עכשיו כבר לא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם