מה עדיף – ספר או סרט? יש אדם אחד שיודע את התשובה
שבוע הספר שייפתח בשבוע הבא הוא הזדמנות טובה להיזכר בכוחה של המילה הכתובה. יאיר שגיא, צלם טלוויזיה ותסריטאי, שהוציא לאחרונה את "שלומציון", יצירת הביכורים שלו, טוען שלמדיה הספרותית יש יתרון בולט על סדרות וסרטים: היא לא מוגבלת
בשבוע הבא (3 ביוני) ייפתח שבוע הספר העברי, שיתאפיין בירידת מחירים משמעותית בעקבות כניסתו לתוקף של "החוק להגנת הספרות והספרים". חובבי הקריאה יוכלו לקנות ספרים בהנחה של עד כ-20 אחוזים על הספרים המוגנים בחוק, כשישוטטו בין הדוכנים של חנות הספרים הגדולה בישראל. שבוע הספר הוא גם הזדמנות להיזכר בקסם של יצירות ספרותיות, וביתרון שיש להן על פני הקולנוע.עוד כותרות ב-nrg:
- כרטיסים במתנה: אברהם טל מארח את נינט טייב
- למרות דעותיה: פרו-פלסטינים קראו להחרמת ניני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחת הדוגמאות לכך היא היצירה "שחורציון", המגוללת את סיפורו של נתי, צלם חתונות ירושלמי שמתעורר בוקר אחד ומגלה במיטתו בחורה יפהפייה. מה שמתחיל כסטוץ רווי אלכוהול הופך לרומן מתח סוער ומפתיע המדלג בין רחובותיה הפקוקים של ירושלים למרחבי אפריקה. הסופר, יאיר שגיא (39), צלם טלוויזיה ותסריטאי, סיפר ל-nrg על היתרונות של כתיבת יצירה ספרותית על פני המדיה הקולנועית.
מה הביא אותך לכתוב את הספר?
"שחורציון" נולד כרעיון לסרט. אני קולנוען ואלה הטריטוריות שאני פועל בהן בדרך כלל. בנקודה מסוימת בתוך תהליך העבודה הבנתי שאולי הסיפור המסוים הזה, מתאים יותר להיות ספר. רומן מתח. היה ב"גילוי" הזה היה משהו מאוד משחרר. פתאום יכולתי להמריא עם גיבורי הסיפור ליבשות רחוקות, לקסום קסמים אפלים, לגייס המוני ניצבים ולהקים ממלכות דמיוניות בג'ונגל. ללא צורך בשחקנים, מצלמות, משאיות עמוסות ציוד ותקציבי עתק. חזרתי בעצם אל האהבה המקורית שלי, האהבה לספרים וקריאה. למדתי מחדש את הכוח הסיפורי שיש במילים.
מהם המאפיינים העיקריים של הספר?
בשחורציון ניסיתי לכתוב איזו גרסה מקומית ומיוזעת שמפלרטטת עם ז'אנרים ספרותיים שאני מחבב: המותחן הקונספירטיבי, והבלש האפל. נתי, צלם החתונות הסטלן, הוא הבלש הרודף אחרי האמת שתוביל בסוף לאובדנו. דנה, העיתונאית היא הפאם פאטאל היפיפייה, והמזימה, הקונספירציה חובקת העולם שמתגלה לבסוף, נטועה בהיסטוריה ובמיתוס של ישראל ושל הציונות.
מדובר ברומן מתח וככזה, התאמצתי שיהיה קצבי, קריא ומהנה. אבל הוא גם קצת "ספר בתחפושת", מי שירצה יוכל למצוא בו מבט מסוים וניסיון להציב שאלות מול על העולם המאוד מציאותי שבו כולנו חיים.
האם אתה רואה בכתיבה את ייעודך העיקרי ואיך זה מרגיש להוציא ספר ביכורים בתקופה לא פשוטה זו (חוק הספרים וכו')?
יש לי נטייה להתפזר, אבל הכתיבה, התסריטאית והספרותית, היא בהחלט חלק מעולמי. בהקשר לעיתוי, אני מודה לאנשי הוצאת כנרת זמורה ביתן שהאמינו בספר ופרסמו אותו למרות תנאי השוק. הרצון שלי כיוצר הוא קודם כל שהספר ייקרא. שיגיע, יפעיל ויתקשר עם הרבה קוראים.
דירתו של נתי שכנה בקומה השלישית של בניין פינתי ברחוב אגריפס. מרפסת חדר השינה פנתה אל השוק, הסגור לתנועת מכוניות. תלויה מעל קיוסק שהיה פתוח עד מאוחר ומול חנות ירקות ודוכן פלאפל. נתי עבר לשם כשנפרד בפעם האחרונה והסופית מיעל. אחרי שהיא וההורים שלה וכל החברות שלה, שבהתחלה חיבבו אותו בזכות הקסם האישי, הקוּליות ועיני הצועני המנצנצות שלו, התייאשו ממנו סופית. אחרי שנמאס להם מהשתייה שלו ומהבגידות שלו ומההלוואות הקטנות שהיה לוקח ולא מחזיר לעולם. אחרי שהתקווה שעוד שנה־שנתיים הוא יעזוב את החתונות ויסתדר בעבודה רצינית, או ילך ללמוד, כי "הרי ראש, בלי עין הרע, יש לו", התאדתה ומה שנותר ממנה הוא רק משקע חמצמץ של אכזבה.
חדר השינה היה גדול ואפל. התריסים המוגפים חסמו את האור והמולת השוק חדרה פנימה במעומעם.
נתי סקר את החדר. מצלמת החתונות, הסוני די־אס־אר 300, פסגת טכנולוגיית הווידיאו ורכושו היחיד, היתה מוטלת מחוץ לתיק ולצדה שלוש הקלטות שצילם בליל אמש. השאר היה הגיבוב הרגיל של בגדים, עיתונים ישנים, כוסות לא שטופות ומאפרות.
הוא צעד צעד אחד אל ארון הבגדים ונעצר. משהו לא רגיל חצה לפני רגע או שניים את רשתיות עיניו ועכשיו טפח על אחורי תודעתו. הנעליים. זוג נעליים ירוקות בוהקות היה מונח לרגלי המיטה ומעליו צרור בד, שללא כל ספק היה שמלה וגרביונים. הוא התקרב אל המיטה. בין השמיכות שכבה בחורה עירומה. עיניה היו פקוחות והיא הביטה בו. "היי," אמרה בקול מנומנם.
נתי ניסה לאמץ את זיכרונו, אך בכל מה שקשור לליל אמש, לא היו שם יותר מכמה קרעי בגדים מסתחררים על חבלי הכביסה ברוח. לבסוף ויתר ולבש את צלו של חיוך מיליון הדולר שלו.
"אני רואה שהחלטת להישאר לישון," אמר.
"אפשר להגיד," היא פיהקה והתיישבה, מניחה לשמיכה ליפול סביב מותניה. נתי, שהיה באותו רגע הכי רחוק מחרמן שאפשר, לא יכול היה שלא להעריך את הגוף הצעיר שהתגלה מולו. הוא שתק רגע.
ואז נזכר. אין זמן. יעל. ההלוויה. הוא ניגש אל המיטה והרים את הטלפון.
"באמת היה כיף," אמר לה, עיניו נעוצות בצג הכתום שעליו נרשם "7 missed calls" באותיות דיגיטליות, "אבל כבר מאוחר ואני תכף צריך לצאת. את רוצה שאני אזמין לך מונית? יש תחנה ממש פה למטה."
שתיקה.
נעלבה? נו, טוב, הירהר נתי, עדיף קצר והחלטי. גיליוטינה.
עיניו תרו סביב, מחפשות על הרצפה את גוויית הקונדום. איידס בטוח אין לה, חשב. נראית נקייה כזאת. שיניים טובות. לא פרחה. בטח סטודנטית בבצלאל, או בהר הצופים, שרצתה להשתרלל קצת. הוא ניסה לדוג מקרקעית מוחו זיכרונות מהזיון. הוא גמר לה בפה? בחוץ? ראשו היה חלול כמו דלעת. רק שלא הכנסתי אותה להיריון, חשב.
"לא עשינו כלום", אמרה הנערה בקול רם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם