ביכורי סופרים: הסיפור שלא סופר על יהדות גרוזיה
"שתי השמשות של דדיקה", ספרה הראשון של מגי אוצרי, הוא סיפור על אהבה נכזבת בין ילדה נבונה לאימה הנוקשה, החל במלחמת העולם השנייה וכלה במעבר לחיפה האפרורית של שנות ה-80. בראיון איתה מדגישה אוצרי שלא מדובר רק ביצירה אקזוטית: "הספר מספר על תלאות הנשים בחברה הפטריארכאלית"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו"שבוע הספר העברי" ה-54 יתקיים השנה בתאריכים 13-3 ביוני. ירידי שבוע הספר יתקיימו בתל אביב, ירושלים, כפר סבא ובעוד כ-40 יישובים ברחבי הארץ. זו השנה השנייה בה מתקיים שבוע הספר העברי מאז נכנס לתוקף "החוק להגנת הספרות והספרים" בתחילת 2014. בעוד שבשנה הקודמת נכללו בחוק רק ספרים שיצאו לאור מכניסתו לתוקף בחודש פברואר, השנה יוכלו חובבי הקריאה לקנות ספרים בהנחה של עד 20 אחוז על הספרים המוגנים בחוק.
עוד כותרות ב-nrg:
עלייה קשה: על המראתה וקריסתה של העיתונות הרוסית
הפקת לקחים: אילו שינויים יחולו בפרס ספיר לספרות?
מה הופך את האח הגדול לתכנית כל כך משעממת?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מבין שלל הספרים שיוצעו למכירה, ייאבקו על מקומם גם ספרי ביכורים של סופרים לא מוכרים, שינסו למצוא את מקומם בין השמות הפופולרים יותר. אחרי "שחורציון" של יאיר שגיא ו"עלבון ולוחמה בשטח בנוי", אנחנו מפנים את הזרקור לכיוונו של "שתי השמשות של דדיקה", ספר הביכורים של מגי אוצרי. גיבורת הספר מגוללת את סיפור חייהן של אמה וסבתה, המתובל בריחות ובטעמים המכשפים, המסתוריים והרחוקים של רחוב ג´אפרידזה שבעיר כותאיסי, בהווי יהודי גרוזיה ובמעשיות מאוצר הספרות הגיאורגית. במקביל נפרשת ילדותה של הבת הדחויה, השנואה והמוכה, המנסה, מתוך סיפור חייה של אמה, להעניק משמעות לחייה שלה ולמצוא נואשות מפתחות ללבה הקר של אמה.
זהו סיפור על אהבה נכזבת בין ילדה נבונה, עצובה וזנוחה לבין אמה הנוקשה והזועמת, שאליה היא כמהה ובדרישותיה הבלתי אפשריות היא נאבקת לעמוד. זהו גם סיפורה של שושלת נשים קשות ומרות, החל מימי מלחמת העולם השנייה בגרוזיה הססגונית ועד שנות השמונים בחיפה האפרורית.
מה הביא אותך לכתוב את הספר?
"מה שהביא אותי לכתוב את הספר היתה התחושה שהסיפור של יהדות גרוזיה הוא סיפור שטרם סופר. בפרט הסיפור של נשות גרוזיה. מרגישה שלמרבית הישראלים יש דימוי מסוים של האישה הגרוזינית ורציתי להביא פנים חדשות ואחרות לדמות הזו. יתרה מזה, הסיפור המשפחתי האישי שלי, בהיותי בת למשפחה שעלתה מגרוזיה גם הוא שיקול מכריע בבחירת הנושא לספר. הרגשתי שהספור הזה אותנטי הנובע מתוך עצמי. בילדותי ראיתי את הורי נאבקים בקשיי הסתגלות בחברה הישראלית, ומבצעים טיפוס קשה וארוך במעלה הסולם החברתי הישראלי".
מהם המאפיינים העיקריים של הספר?
"המאפיין העיקרי של הספר במידה רבה הוא האקזוטיות שלו. אקזוטיות לא במובן של סיפור על הגירה, אלא סיפור מארץ ומעולם בלתי מוכר. אני מרגישה שמי שאוהב לגלות עולמות חדשים ותרבויות שהוא לא זכה להיחשף אליהן ימצא עניין הספר. עוד מאפיין הוא ההיבט הנשי הפמיניסטי הסיפור מספר על שושלת נשים גרוזיניות, חזקות החל מתחילת המאה שעברה ועד האלף הנוכחי ועל תלאותיהן בהתמודדות שלהן בחברה הפטריארכאלית".
האם אתה רואה בכתיבה את ייעודך העיקרי, ואיך זה מרגיש להוציא ספר ביכורים בתקופה לא פשוטה כזו?
"אני רואה בכתיבה את ייעודי העיקרי. גם המשרה השניה שלי מתרכזת בכתיבה. דוקטורנטית למשפטים. הדוקטורט שלי עוסק בהומור פוגעני, גזעני, סקסטי וכיוצא בזה. אין ספק שכתיבה הוא המקום שאני מרגישה הכי בבית. רוב האנשים חושבים שהדוקטורט הוא המקצוע שלי והספרות היא תחביב אבל לתחושתי זה בדיוק להיפך.
"תקופה זו היא תקופה מאד מלחיצה וקשה רגשית ככותבת, ובכל זאת יש בי שבריר של תקוה שאנשים יוכלו לראות מעבר לעובדה שאני לא ידועה ומוכרת ושיתנו סיכוי לספר עצמו. כמובן שהייתי מעדיפה שהספר היה יוצא בתקופה אחרת ופשוטה יותר. אבל אני רואה בזה אתגר עבורי".
בדיסה
גם לאחר שבגר, ונישא, והוליד ילדים, עדיין היה אבא מוצא את עצמו לפעמים מנסה, בקושי רב, להגות מילה זו או אחרת, ולשונו היתה מכזיבה אותו שוב. אז היה מביט לשמאלו, מתוך הרגל של ינקות, ומחפש עזרה, ולא יודע מה הוא מחפש.
רק אמא שלי היתה שם.
● ● ●
הם נוצרו בפער דל של רגע, אבא ובדיסה, והשתכנו צד אל צד ברחם אחד. אילו היה מתיר זאת הטבע, היו נוצרים שניהם גם מאותה ביצית, אבל הוא היה זכר והיא היתה נקבה, והיקום כפה עליהם מידה של ריחוק ושוני, והם — נראה שכל חייהם ינסו להילחם בגזרת הגורל הזאת ולקבל את מה שנשלל מהם — לזכּוֹת להפוך לרקמה אחת של בשר אנושי.
תחילה נצמדו זה לזה, וגופם, המכודרר לכדי כדור אחד, שחה בחדווה בתוך נוזלי הרחם. אבא היה מלטף את מסרקות ריסיה שרק צמחו, ובדיסה היתה נוגעת קלות בכריות אצבעותיו אשר טרם כוסו בקשקשי העור, העתיד להיות אף הוא חוצץ נוסף, מפריד. במעמקי המים בבטנה של סבתא סוריא היו הם כמו שני גורי דולפינים, משרקקים בשפה רק להם, כזו שיכולה היתה לחצות ים ויבשה אילו נדרשה לכך (אבל היא לא נדרשה — הלוא שניהם היו כה קרובים). מדי פעם הכו זנבותיהם בדופנות השק, ושניהם היו מצחקקים בעונג, וכשנרגעו, פקחו עיניים וסקרו זה את יופייהּ של זו.
הם לא ידעו שהם עתידים להיוולד אל ארץ תחוחה, שמלקקת את פצעיה אחרי המלחמה הגדולה ההיא. הם לא הבינו שהיבשת כולה ספוגה בדם ילדים שנטמנו באדמה, ועתה הוריהם מחפשים להם תחליף. בתוך בטנה של סוריא היה נדמה שהדברים יימשכו תמיד, ללא הפסק או הפרעה. רק הוא והיא, היא והוא. לנצח. כל שקרה מחוץ לאטמוספרת כרסה של האישה שילדה אותם — רעב, מחסור, שְכול — כל אלו התפוגגו באִבחה כשניסו לחדור לכוכב הלכת הפעוט שלהם, כמו לוויין זקן ועייף שמתנפץ על פתחם של שמי כדור הארץ, מתלהט ומתלהט ואז דומם, לא מבעיר ולו הבזק קלוש ברקיע, כדי שנדע שמה שהיה איננו עוד.
● ● ●
הם יצאו לאוויר העולם בשמונה במאי, שנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש. היה זה היום שבו חתמה גרמניה על חוזה כניעתה מול בעלות הברית. מלחמת העולם השנייה הסתיימה.
בעוד עשרות שנים ייכתב באנציקלופדיות ובספרים על המלחמה ההיא, שהיתה הגדולה ביותר שידעה האנושות, ושגבתה את חייהם של יותר משישים מיליון איש, ובהם רוב של אזרחים — גברים, נשים, ילדים וגם תינוקות בני יומם. אבל ביום לידתם של שני אלו העולם עוד ספר את המתים. ושכנתם הקשישה והקמוטה של סימיון וסוריא, שכבר ידעה מלחמות בחייה, היתה אומרת באותם הימים שוב ושוב, שעבור הספירה הזאת עוד יצטרכו להמציא מספרים חדשים. "אלו שבנמצא לא מספיקים," היתה חוזרת ואומרת, ומוחה דמעה מעיִן נגועה בקטרקט.
אבל להם זה לא נגע. בזה אחר זה יצאו אז מאותו הרחם, והיו תמימים כל כך, מאמינים כל כך, מוגנים כל כך, שסברו שגם במסע המפחיד מצוואר רחמה של סוריא אל העולם שבחוץ לא יאונה להם כל רע. שלא כמו רובנו, שצעדנו בדרך הזאת לבד, ולבד ניצבנו בפני החום הלוהט, בפני הכאב המצמית, בפני חוסר הידיעה המאיים, שהסתיים אמנם כשהושמנו בידי אמנו החמימה, אך הותיר בנו אותות, היו שני אלו יכולים להתנחם זה בזרועות זה. מעולם לא היו לבד. גם לא במסע הזה.
וכך אחזה לה בדיסה בעקב רגלו הימנית של אבא, ויחד שחו אל האור.
● ● ●
"זה בן!" אמר הרופא לסוריא הנאנקת בכאב במיטת בית החולים, "תינוק שמן ובריא ויפה." כבר שכח שהוא יכול לשמוח שמחה גדולה כל כך. הנה, הוא, שבמשך ארבע שנים השקיע את מרצו בטיפול בפצועי המלחמה הקשים ביותר שפונו מן החזית, אמנם לאחר שיוצב מצבם, אבל עדיין — בלי עין, בלי רגל, בלי יד. וגם: חירשים, עיוורים, שרופים ומשוגעים — הנה הוא מיילד שוב חיים אל העולם. חיים שיש להם סיכוי אמיתי להיות שווים משהו, לא רק להתבוסס בעליבותם ולחכות למוות הבלתי נמנע, שיבוא רק בעוד שנים (הרי אילו היה שמץ של הגינות במלאך המוות הזה, הרי היה מגיע לגאול אותם מן הייסורים כבר אתמול). הנה תינוק מתוק ושמנמן, שעוד חיוכים רבים מספור מצפים לו בחייו, בעולם שכבר אין בו מלחמות. עכשיו הוא בוכה, כן, ונראה מבוהל, ושולח ידו אל עבר הפתח שממנו יצא, כאילו אומר, "שם, אני רוצה לחזור לשם." אבל במהרה יירגעו הרוחות, וחיוך ראשון מני אלפים יבצבץ אט־אט על שפתיו. "אולי כשיביט באמו," חשב הרופא, "אולי כשיביט באביו, שאינו כאן כעת. אמו אומרת שהוא נסע. עושה עסקים במרחקים."
"אולי כבר ברגעים הקרובים, כשיביט בי."
● ● ●
זאת היתה הפעם הראשונה שאבא חש עולם ללא מגעה של בדיסה. עולם שבו אינו מרגיש את עורה המתוח והחלק נצמד אל גופו. עולם שבו כל מה שנוגע בעורו שלו הוא אוויר או דברים שאינם בדיסה. קיום בלי בדיסה.
הנוראות הממשית של הקיום הזה, שאותו לא היה יכול אפילו לדמיין לפני הרגע הנתון ההוא, היא שהביאה אותו להוציא מריאותיו קולות שלא דמו בשום צורה ואופן לקולות השירה הרכים, שבהם השתמש כדי לשוחח עם אחותו. מיד שלח ידו בחזרה אל החור שממנו יצא, והוא מצווח בשפת התינוקות שלו. מנסה לספר לענק שאוחז בו, להגיד לו, רגע, חלק ממני נשאר שם. חלק ממני נשאר מאחור.
● ● ●
שני גופים זעירים הונחו זה לצד זה בעריסה.
האחד, אבא שלי, היה תינוק שמנמן וכתום לחיים, שבין קפלי משמניו היתה סבתא סוריא מחפשת מדבריות שטרם נגעה בהם. שעדיין לא טעמו את טעם נשיקותיה.
השנייה, בדיסה, היתה יפה אף היא, אבל רזה ושלדית. הרופאים אמרו שהגדול מהשניים הוכיח את חוזקו ברחם אמו. "כנראה אכל את כל האוכל שלה, ולה לא נשאר כלום," אמרו, ומזל שאבא טרם הבין אז שפת בני האנוש, שכן היה מתרעם אפילו על רמיזה שכזו, שגזל אוכל מפיה של אחותו האהובה (ובכל זאת, עד יום מותו חש תמיד נקיפות מצפון לא ברורות כשהביט יתר על המידה בצלחתו של אחר). סוריא היתה מודאגת. בדיסה היתה תינוקת חלושה וחיוורת, והחשש שלא תשרוד את ימי המחסור הקשים, כשהיא נותרה לקיים את הבית לבדה בזמן שבעלה סחר במרחקים, גזל מן המקום המיועד בלבה של סבתא כדי לאהוב אותה.
אבל היא היתה אהובה. אהובה דיה על ידי אחיה, שהיה גדול ממנה בשתי דקות בלבד ובקילוגרם שלם של חמלה. היו מדברים ביניהם שעות בשפה שלהם, שאפילו לשון פעוטות לא היתה — שפה שלהם בלבד — עד כדי כך שכשהיו מביאים תינוק מבית השכנים, שישחקו יחדיו, היה פורץ במהרה בבכי תמרורים בלתי פוסק, ואמו החרדה היתה מחישה אותו בחזרה לביתו, שמא זה בכייה של מחלה חדשה שהולכת ומתפשטת בעורקיו. מה שנשמע לאוזן הבוגרת כעגה תינוקית רגילה, היה עבורם עולם שלם של שפה ומושגים שתינוק זר לא יבין, שתינוק זר אינו מעוניין להבין, שהם אינם מעוניינים שיבין. שפה סודית של גרגורים, מצמוצים ומבטים. שני חתלתולים מתרפקים זה על זה, ובמגע כף אל כף מספרים את כל הסיפור כולו. כך היו יחדיו. אבא ובדיסה.
● ● ●
חטא שנעשה במחשכים, שלא סופר לאיש, שנשמר בסוד, חטא כזה כבר מגלם בתוכו את העונש, כי מה יכול להיות חמור יותר מן השתיקה, מחוסר היכולת לחלוק את המשא הכבד הזה עם עוד נפש, את השקר המנקר תמיד. הנה, אפילו רסקולניקוב — האם לא היו פוחתים ייסוריו לאין שיעור אילולא נשא את פשעו בסתר? אילולא נאלץ לא לספר לאיש על מעשה נתעב זה שעשה? אילו היה יכול להתוודות מן ההתחלה, לא בפני המשטרה, אלא בפני כל אחד אחר, בפני סוניה, האם לא היה הדבר מפחית מפחדיו או מחשדנותו? ומה עונשו של רסקולניקוב — הרי לא הגלות בסיביר מייסרת. אולי מייסרת, אבל לא עד כדי שיגעון. לא עד כדי אובדן הדעת. הסוד מייסר. הסוד הוא עונשו. החטא והסוד.
כזה מין חטא חטאה סוריא.
כשמכרה את בתה הקטנה לזוג יהודי שאיבד ילדה במלחמה, אמרה לעצמה שזה אינו חטא כלל, או לפחות לא חטא גדול. הרי היא עצמה, סוריא, היא זו שתסבול. היא זו שנותנת את בתה, שלא תזכה לראותה גדלה. הנה, היא הלוא כבר מתייסרת בגעגועים, אבל סימיון לעולם לא יֵדע שהיתה בת. עם השכנות כבר דיברה. אמרה שמתה מחולשה — סיפור סביר בהתחשב בחיוורונה ובחולשתה — וביקשה שלא יספרו לבעלה. לחסוך ממנו את הייסורים. הן הבינו. ודאי שיבינו.
גם לקטנה עשתה טובה. הרעב בביתם היה כה כבד, היא לא היתה שורדת ממילא. הזוג הזה, השניים שאיבדו את ילדתם, יעניקו לה כל מה שתחפוץ. בת יחידה תהיה. אין סיכוי לילד נוסף, שהרי האישה עברה תחת סכינם של המרצחים. בת יחידה, זה ודָאִי. גם יגדלו אותה כיהודייה, כך שלא תשתמד. מה עוד אפשר לבקש?
והילדים הפעוטים שנשארו, שלושת הבנים — הגדול, האמצעי ואחיה התאום של בדיסה — גם להם ייטב מן הסידור הזה. הכסף שנתקבל מספיק לכלכל את הבית עד שובו של סימיון עם שלל המסע, ועוד יישאר מספיק שתוכל להסתיר לימים קשים שבעתיד. לפעמים צריך לקטוע איברים כדי להציל את הגוף.
אבל כשסבתא סוריא החליטה לחטוא, וכשהחליטה לשמור את חטאה בסוד מן העולם, היא לא ידעה. היא לא ידעה כמה כבד יהיה המשא. כמה נקיפות מצפון יצטרפו לגעגועים המתגברים לפרי בטנה. כמה פחדים. כמה שנאה עצמית. כמה תרצה לחלוק את סודה עם מישהו, כל אחד, ובלבד שלא תצטרך לחיות עם הידיעה המצמיתה, המשתקת. אני היחידה שיודעת. כמה פעמים תפצה פה כדי לדבר — ותידום.
בסרטים ובספרים תמיד סופו של סוד להתגלות. לעתים זה כשבלש חד־עין שם לב לצירופי מקרים מפלילים. לעתים זה עֵד שצץ משום מקום וחושף את ערוותו של העבריין בפני משפחתו וחבריו או בפני המשטרה. לעתים זה וידוי פומפוזי על ערש דווי. אף לא אחד מאלו התקיים בעניינה של סוריא. לא היו ראיות. לא היו עדים. גם וידוי לא היה. סוריא לקחה את סודה לקבר, וכל יום שנשאה אותו הפך אותה יותר ויותר מרת נפש וכועסת על העולם, שכפה עליה למכור את בתה הקטנה לזרים, בלי שתהיה לה כל דרך להתחקות אחר עקבותיהם.
רק היא ידעה שהיתה עוד תינוקת. עוד אחות לילדיה.
ושעכשיו היא איננה.
● ● ●
אם סבתא התגעגעה למשהו ויכלה להתנחם בידיעה מה הוא, הרי אבא התגעגע לערטילאי. אי־אז חש אהבה כה גדולה ומסמאת, חום שחשים רק בשניים, אושר שרק מעטים זוכים לו. פעם לא היה לבד. הוא ידע את זה, אבל לא ידע איך ואימתי, ומי היא אותה נפש שהפיגה את בדידותו אי־שם, פעם, ואז נטשה, מותירה מאחוריה את הניכור — מתנת פרֵדה.
לא רוע, אלא תחושה קלושה של ריחוק. הרי פעם היה הוא עיסה אחת עם גוף אחר, ומרגע שזה איננו — מרגע שנותר המום ובודד, כדוב פראי שבלבו נעוץ קוץ ושמו בדיסה — מה הטעם בתחליפים החיוורים שמציע לו העולם? חברות. אהבה זוגית. אבהות. כל אלו הם רק חיקוי עלוב לדבר ההוא שהיה ואבד (רק תשוקה אולי היתה עוד רגש חדש ומעניין). מהו אותו דבר? אין לדעת. אבל הוא קיים. והוא איננו בַּחיים שהעולם הציע לאבא שלי. ולכן מה הטעם לנסות? היה עומד מן הצד, עושה את המעט הנדרש, ולא מתערב יתר על המידה. לעתים, כשהיתה אמא מפליאה בי את מכותיה, הייתי רואה אותו מסתכל מן הצד, שפתותיו נעות חרש. מבטו מייחל, מבקש מאלוהים משהו — להרגיש.
רק יום אחד, כשעילעל בעיתון, ראה ידיעה. "מחקר חדש על תקשורת בין תאומים", נכתב שם, ובגוף הכתבה סופר על אודות זוג תאומים שהשתתפו בניסוי, בן ובת. הבת כבר יודעת לדבר, נאמר שם, והיא מתרגמת את מלמוליו חסרי הפשר של אחיה למבוגרים המשתאים.
והוא קרא. פעם אחר פעם. שוב ושוב.
ולבו נחמץ.
ולא ידע מדוע,
ולמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם