באג 2000: "מרותקת" הוא ניסיון להבין את דור האייפון
יעל נאמן מבקשת להשמיע את קולם של ילידי שנות ה–2000, על מצוקותיהם, אהבותיהם ומערכות היחסים שלהם עם הוריהם. לפרקים זה עובד מצוין, לפרקים קצת פחות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"יש לי איזה ג'וק, שקשה לי לכתוב סיפור שמתרחש בתקופה שבה יש טלפונים ניידים", אמר לפני חודשים אחדים הסופר יותם טולוב בראיון ל"מקור ראשון", כשנשאל למה בחר למקם את עלילת ספרו ברעננה של אמצע שנות ה–90. "ספרים בנויים על פערים", הסביר טולוב, "ואנחנו חיים בתקופה שבה אין שום פער: אתה נכנס בתוך רגע לאינטרנט שבטלפון שלך, ויודע הכול".
עוד כותרות ב-nrg:
אז למה בעצם אנחנו מכורים למשחקי הכס?
חומות של תקווה: הלהקה שהכניסה חופש למתקן חולות
סינדרום בנטביץ': דוקו משעשע אבל נטול רגש
טולוב לא לבד: מאמר ארוך ומנומק שפורסם ב"גרדיאן" הבריטי לפני כמה שנים, הצביע על כך שסופרים בני זמננו לא ממש יודעים איך להתמודד עם המציאות האינטרנטית התזזיתית שנכפתה עליהם. כדי להתחמק מכתיבה על אייפונים וחפיצים אחרים, מעדיפים סופרים רבים לברוח אל ההיסטוריה. אחרים בוחרים בתכסיס אחר, וכותבים על דמויות עכשוויות שנמצאות מסיבה כלשהי מחוץ לטווח רשת הוויי–פיי: תושבי העולם השלישי, מהגרים או אנשים המתגוררים ביישוב נידח שעדיין לא התחבר לרשת האינטרנט.
"מרותקת", ספרה החדש של יעל נאמן, מבקש להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את דור האייפון ואת הספרות שהוא מייצר. לשם כך, היא צוללת אל לב–לבו של הדור הזה, ובוחרת לכתוב על נערה מתבגרת אחת ועל העולם שלה: החברים והחברות מבית הספר, האהבה הראשונה וזו שמגיעה אחריה, היחסים הטעונים עם ההורים והרצון לבנות אישיות עצמאית, מנותקת מהעדר ומהציפיות המשפחתיות.
העלילה פשוטה, בנויה בתבנית ידועה מראש: יום אחד מחליטה איה התיכוניסטית להתנתק לזמן מה מהוריה וממשפחתה ומשאירה להם על שולחן המטבח מכתב גדוש בציניות של מתבגרים שבו היא מודיעה להם שהיא עוזבת את הבית. כשהיא מחליטה לחזור, אחרי יום אחד בלבד, מודיעים לה הוריה הדואגים והכועסים שהחליטו להעניש אותה בריתוק בן שבוע ימים. לאורך השבוע הזה, כצפוי, איה תלמד דבר או שניים על עצמה, תלבן כמה סוגיות בינה לבין חבריה ובינה לבין בני משפחתה, וביום השביעי — תכל מכל מלאכתה ותמצא את האחד והיחיד, עזר כנגדה.
נאמן מבקשת לתאר את עולמם של איה וחבריה, והיא עושה זאת, כאמור, בלי להתחמק מכל מה שמתלווה אליו: הטלפון הנייד של איה מצלצל בלי הבחנה, תיבת ההודעות שלה מתמלאת לאורך ימי הריתוק במסרים מהגברים–נערים בחייה והיא מתקשרת עם אחותה הקטנה, שנמצאת בחופשה אצל הסבתא, בעזרת סקייפ.
הנאמנות לעולמם של המתבגרים נשמרת גם בתיאור עולמם החברתי והתרבותי, שכולל גם התמודדות עם סוגיות לא פשוטות כמו הריון לא רצוי, התאבדות וקשרים רומנטיים ראשונים. נאמן מטפלת בכל הסוגיות הללו באופן אותנטי, וניכר שהיא מכבדת את הדמויות הצעירות שהציבה במרכז הספר.
עם זאת, הספר נכשל בתיאור אחת הסוגיות המרכזיות בו — ההורים. נאמן מיקמה את איה וחבריה בשכונה אמידה במרכז הארץ. הוריהם של מרבית הנערים האלה הם בעלי מקצועות חופשיים ואנשי אקדמיה מוצלחים. נאמן מציירת משוואה אוטומטית כמעט, שלפיה נתוני הפתיחה האלה מייצרים הורות קרה, מלאה בציפיות ובעיקר ברגשות אשמה. יש משהו פשטני למדי בדיכוטומיה שנאמן מייצרת, בין ההורים המנותקים לבין דור הצעירים האותנטי, שמאס בחיי הבורגנות המסואבים.
כשל נוסף נעוץ בעלילת המשנה של הספר: איה המרותקת מתכתבת בדואר אלקטרוני עם אמיר, אחיה החורג המתגורר בארצות הברית. ההתכתבות עם אמיר אמורה לספק לקוראים רקע מקדים על ההתרחשות, שכן איה מספרת לו על מה שעובר עליה בהווה, לצד הסברים הכרחיים על הנסיבות שהובילו לאירועים. אלא שמשהו בהתכתבות מסרב להמריא — אולי מפני שהוא חורג מהבחירה לכתוב דווקא על ה"כאן והעכשיו" של הווטסאפ והפייסבוק, ומחזיר אותנו לטכניקה מיושנת משהו, של רומן מכתבים. איכשהו, כשמדובר בנערה בת 17, זה פשוט לא עובד.
"מרותקת", יעל נאמן. הוצאת כתר. 187 עמודים. הביקורת פורסמה במגזין מוצ"ש של מקור ראשון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם