הזירה הספרותית: אברמוביץ' מול אליה כהן
לרגל שבוע הספר הפגשנו סופרים מקצוות שונים בחברה הישראלית לסמן את הפערים, לנסות לגשר עליהם ולחוות דעה על חוק הספרים מנקודות מבט מנוגדות. חלק א': יובל אברמוביץ' האשכנזי מול איריס אליה כהן המזרחית נפגשים באמצע כיחצנים במשרה מלאה
כשנשאל הסופר, השחקן, העיתונאי, היזם והמה-לא יובל אברמוביץ' (38) מה זה אומר להיות סופר ישראלי בימינו, הוא לא מתפלסף. "זה אומר להיות איש שיווק", הוא עונה. "לקדם את הספר שלך ללא הפוגה ברשתות החברתיות, בערבים ספרותיים ובראיונות, ולחשוב על רעיונות לשיווק מחוץ לקופסה. לפעמים אני רואה סופרים שמשחררים את ספרם לעולם ואומרים 'אני את שלי סיימתי', בלי להבין שאז העבודה הקשה רק מתחילה".עוד כותרות ב-nrg:
• מולי שגב: "היינו עדינים מדי עם בוז'י"
• די לאפליה: חגית יאסו חוזרת לאתיופיה
• אפוקליפסה עכשיו: משחקי הכס התעוררה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את השיעור הזה אברמוביץ' הפנים היטב: כשארבעה רבי מכר מאחוריו, אחד מהם ("הרשימה") גם תורגם לאנגלית ונמכר היטב בחו"ל, הוא לא יכול להרשות לעצמו לנוח אם הוא רוצה להישאר אחת הדמויות הבולטות בעולם הספרות הצעיר. ההופעות הנמרצות והבלתי פוסקות שלו בתקשורת הן דוגמה למסע יחצון עצמאי אפקטיבי ביותר.
אולם כנראה שאין לזה קשר להיותו יזם ואיש עסקים, שכן המסקנה הזו לא חלפה מעל לשום ראש; גם הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן (46) מכירה ומודה בה, אם כי בנימה מדוכדכת הרבה יותר. את ספרה האחרון, קובץ השירים "שחרחורת", הוציאה עצמאית - חוויה בעלת פלוסים ומינוסים, כשעניין השיווק הוא המינוס העיקרי בו. "באיזשהו שלב הרגשתי שאני הופכת להיות יחצנית במשרה מלאה, וזה דכדך אותי מאוד", היא מספרת. "זה גם פגע אנושות ביכולת שלי להתמקד ולהתמסר לכתיבה, שכן מדובר באינסוף שעות עבודה שהוקדשו לשיווק ומכירה ומשלוח ספרים בדואר".
לא שאליה כהן חשודה בשקיעה למרמור; בניגוד אולי לציפיות ממנה כאחת הסופרות והמשוררות הבולטות ביותר כיום העוסקות במפורש בזהות המזרחית ולא חוסכות ביקורת בנושא, מדובר באמנית חמה ואופטימית שאוהבת להסתכל על חצי הכוס המלאה. "אני חושבת שהספרות, והאמנות בכלל, נעשתה מעט מפונקת עם השנים, ויש נטייה של העוסקים בה להתלונן ולהתמרמר", היא מספרת. "נכון, קשה לעשות אמנות, ובטח להתפרנס ממנה - אבל צריך לזכור שכך זה היה מאז ומתמיד, ובמקביל צריך לומר: הרי זה עידן מופלא מבחינת הכלים שהוא מעמיד לרשות היוצר! הנגישות למחשב, לתוכנות עריכה ולמאגרי ידע חדשים בלתי ניתנת להשוואה. היכולת שלי לכתוב סיפור גדול, רחב ומורכב רק השתפרה והתייעלה, והיום, יותר מהררי ידע וזיכרון, סופר נדרש לכישרון ובקיאות במכמני השפה כדי להתוות את הסיפור שהוא רוצה לספר".
מה את חושבת על מצב הספרות הישראלית כיום?
"אני אוהבת את הספרות העברית, הישראלית, אהבה עזה. היא בשבילי בית. וכמו כל בית, יש לו יתרונות וחסרונות. מחד, יש שפע כביר של שירה צעירה ומופלאה; שירה מחדשת, שוברת תבניות ומוסכמות, מעזה, מתנגדת, חומלת, חברתית מאוד ומלאת אהבה. מאידך, השפע הזה הוא גם בעוכרי הכותבים, כי קשה מאוד לפרוץ ולהגיע לתודעה, וזה חיסרון משמעותי. ספר ללא קוראים הוא ספר שאין לו חיים".
בשנה שעברה פרסמת את ספר השירים הראשון שלך לאחר שני רומנים עטורי שבחים. עד כמה שונות בעינייך השירה והפרוזה שלך?
"אני חושבת שהפרוזה שלי פואטית, והשירים שלי פרוזאיים. כלומר, הפרוזה שלי אוהבת מילים יפות וגבוהות, מתאפיינת בתיאורי טבע ונוף רבים ונחשבת למוזיקלית מאוד - לא בכדי הלחין רועי סלמן קטעי פרוזה מ'דושינקא, נשמה' שהפכו לשירים. השירים שלי, לעומת זאת, פעמים רבות מספרים סיפור, זיכרון, חוויה, ולרבים מהם יש אפילו עלילה עם התחלה, אמצע וסוף".
ספרי לנו קצת על "גלבי", ספר הפרוזה הבא שלך, שעתיד לראות אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בהמשך השנה.
"'גלבי' דן בפרשת ילדי תימן החטופים. במרכזו סיפורה של אישה בשם קציעה, המחפשת, בעזרת חוקר צעיר, את אחותה הנעדרת מזה שלושים שנה. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה. סיפור המשנה הוא סיפור ילדותה של קציעה בוואדי סאליב על רקע המהומות שפרצו בסוף שנות החמישים בשכונה, ומשפט אייכמן שהתקיים כשנתיים אחר כך.
"אני חושבת ש'גלבי' לא רק שלא שונה מקודמיו, אלא שמבלי להתכוון נרקמו חוטים רבים וארוכים בין שלושת ספרי הפרוזה שלי, כך שבאיזשהו אופן הם למעשה טרילוגיה. בשלושת הספרים הדמות הראשית היא אישה ממוצא מזרחי, חיפאית בכל רמ"ח איבריה. ויותר מזה, בשלושת הספרים נעה העלילה בכמה מישורי זמן על רקע אירועים היסטוריים שקרו במדינת ישראל".
אברמוביץ', לעומת אליה כהן, נטוע מאוד בכאן ועכשיו. שלושת ספרי הפרוזה שלו - "כאן יעל ווייס, תל אביב", "נא להתנהג בהתאם" ו"ליידי לייק" - הם מותחנים קצביים וישראליים מאוד, ומדריך העזרה העצמית שלו "הרשימה" נכתב בהשראת סיפורו האישי - בגיל 16 מצא עצמו נכה המרותק לכיסא גלגלים בעקבות תאונה, אך בניגוד לכל הסיכויים הפך ל"נס רפואי" וחזר ללכת. מאז הוא פועל בכל הכוח בכל תחום אשר הוא שולח אליו את ידו - את ספרו הראשון, למשל, פרסם רק ב-2010, אך מאז הספיק לכתוב ולהוציא לאור עוד שלושה, והיד עוד נטויה.
"נוכח כמות הספרים החדשים שיוצאים מדי שנה, אין כל ספק שאנחנו באמת עם הספר, או לפחות העם הכותב", הוא אומר. "אני מאוד אוהב את העובדה שהספרות הישראלית הפכה ליותר ויותר יומיומית, גם בשפה וגם בעלילה, ושכותבים רבים 'נעים' עם שינויי השפה והקצב".
ספר לנו על "ליידי לייק", הרומן האחרון שלך.
"'ליידי לייק' הוא רומן מתח בלשי שנולד בערב אחד כשישבתי עם חברה טובה שלי לדרינק. היא הייתה אז בת שלושים וחמש ובכתה על מר גורלה כרווקה. תוך כדי שיחה הצעתי לה לצאת לכמות דייטים עצומה תחת הכותרת 'פרויקט בעל'. אמרתי לה שזה עניין של סטטיסטיקה - על כל עשרה דייטים גרועים יהיה לה דייט אחד מוצלח, ועל כל חמישה דייטים מוצלחים יהיה לה רומן, ועל כל שלושה רומנים יהיה לה בעל. כשיצאתי מהמסעדה ידעתי שיש לי התחלה של ספר, וכך באמת 'ליידי לייק' מתחיל".
הספר, כמו שני הרומנים הקודמים שלך, כתוב מנקודת מבט של אישה. כסופר גבר, איך היה לכתוב כך?
"זה היה מרתק, בגלל הריחוק ממני ובגלל מנעד הרגשות הרחב והעשיר של נשים. הכול התחיל מכך שהיה לי טור אישי פיקטיבי בעיתון 'פנאי פלוס' שנכתב על ידי סלבריטאית אנונימית. בוקר אחד התעוררתי להארה שיש לי 'קול' ושהוא יכול להחזיק ספר שלם - וכך נולד ספרי הראשון. המשכתי לשחק עם זה גם בספר השני שלי, וב'ליידי לייק' אני מרגיש שהגעתי לרמת דיוק מירבית. קיבלתי גם תגובות מקוראים וקוראות שסיפרו שהם עשו גוגל על מנת לבדוק שאין אישה בשם יובל אברמוביץ'. אבל מיציתי את הקול הנשי, ובספר העלילתי הבא שלי, שייצא אחרי ספר ההמשך של 'הרשימה', הגיבור הראשי יהיה גבר והקול יהיה גברי".
"הרשימה" נחל הצלחה גדולה מאוד. האם קיבלת תגובות מקוראים שאמרו שהספר אכן השפיע עליהם?
"כמות הסיפורים והתגובות היא אינסופית - אני מקבל מדי יום בין שלושים לחמישים מיילים מקוראים שמשתפים אותי בחלומות שלהם ובהגשמתם. שמעתי על אימוץ, הורדת משקל של 30 קילוגרמים, חתונה, גירושים, הוצאת ספרים, פתיחת עסקים, מה לא. אבל המיילים הכי מרגשים הם דווקא מקוראים שמשהו קטן זז להם בתפיסה. קיבלתי מייל מקוראת אמריקאית, בת 78, שכתבה לי שאחרי שנים של דכאון בעקבות יציאה לפנסיה היא הבינה שהחלומות שלה לא נגמרו ושיש טעם בשארית חייה".
וכעת לחלק המעניין באמת. במהלך הפרויקט אפשרנו למשוררים וסופרים מקצוות שונים של החברה הישראלית לשאול האחד את השני שאלות, במטרה לגשר על הפערים ולמצוא את נקודת האמצע, אם ישנה. במקרה של אברמוביץ' ואליה כהן התברר שקל למצוא את המשותף, קשה בהרבה לשווק אותו.
אברמוביץ': האם בתהליך הכתיבה את חושבת על הקהל, האופן שבו הוא יקרא את הדברים ומה הוא יאהב או לא יאהב ומתחשבת בו, או שהקהל לא נוכח בתהליך הכתיבה?
אליה כהן: זו שאלה הרת גורל מבחינתי. מבחינות רבות יכולתי, בקלות רבה, להיכנס לנישת "הסופרת המזרחית" ו"להרוויח" מהשיח הציבורי, החברתי, הפוליטי, הספרותי, הברנג'אי, הנרחב והמתחולל בנושא. אבל בחרתי, בשיא הכנות ועל אף שזה נשמע מתנשא או, במחילה, פלצני, להיצמד לאמת הפנימית שלי, והיא שאני קודם כל כותבת. אני משוררת וסופרת שהיא גם - והדגש הוא על המילה "גם" - מזרחית.
אברמוביץ': בספרים שלך יש נוכחות משמעותית לגיבורים מזרחיים. האם את "מנצלת" את הבמה שלך על מנת להציג פן אחר ושונה של "המזרחי"? לבצע "תיקון" לתפיסות מעוותת?
אליה כהן: אני לא מרגישה שאני מנצלת את הכתיבה כדי להציג את המזרחיות, אלא שהמזרחיות הפרטית שלי מנוצלת לכתיבה. כלומר, אני כותבת את האמת שלי, אני קרובה לעצמי וכותבת את עצמי (גם אם לא את העצמי האוטוביוגרפי), ואני כהת עור וממוצא מזרחי, ולכן הייצוג של הדמויות המזרחיות (ובטח ובטח זה של הגיבורות הראשיות שלי, שהן תמיד נשים מזרחיות) נחווה באופן מסוים מאוד, והוא, כפי שאני תופסת אותו, חיובי אך ביקורתי - למשל, ביחס לתפישת תפקידי האישה במשפחות המזרחיות. אני כותבת את המזרחיות כפי שאני רואה, מכירה וחווה אותה, בלי שום כוונה להפגין או למחות על ייצוגי המזרחיים בספרות, שהיא אכן, לא פעם, שטוחה וסטראוטיפית.
אברמוביץ': הוצאת שני ספרים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר אחד באמצעות גיוס כספים מהציבור ואת ספרך הבא בהוצאת ידיעות אחרונות. מה הסיבה לנדודים בין ההוצאות, ומדוע לא להמשיך ולהוציא ספרים באמצעות מימון המונים?
אליה כהן: זה לא סוד שמצב שוק הספרים קשה לכל שרשרת העוסקים במלאכה. כפי שכבר הזכרתי, הדבר החשוב ביותר בעיניי, כסופרת וכמשוררת, הוא להגיע אל קוראים רבים ככל האפשר. הסיבה לנדודים היא אך ורק זו.
למימון המונים יש יתרונות רבים: מאה אחוז תמלוגי מכירה, שליטה מוחלטת על כל פרט ופרט בתהליך ההוצאה לאור של הספר, מהעימוד ועד הכריכה, רכישת קהל קוראים עצום מראש וכיו"ב. אבל מאידך, יש לו גם חסרונות לא מעטים, והעיקרי שבהם הוא העובדה שאני מופקדת על תחום יחסי הציבור, כמו שאמרתי קודם.
אליה כהן: האם מנקודת המבט שלך הייצוג המזרחי בספרות הישראלית הוא לא הוגן או לא פופורציונלי?
אברמוביץ': אני חייב להודות שכישראלי השיח על אשכנזי ומזרחי מקומם אותי. הוא מקומם אותי כי הוא בכל פעם מחייה מחדש פערים וחלוקת לקבוצות. זה דיון ששייך לשנות החמישים ולזמנים בהם המדינה ניסתה לייצר כור היתוך. הדיון בעדות בשנת 2015 הוא ארכאי ומיותר. אני מעולם לא כותב מראש על דמות מייצגות וגם לא מתייחס לדמויות שאני קורא במקומות אחרים כדמויות מייצגות. אני מתייחס אל הדמויות כאנשים שהם עולם ומלואו, וחושב שצריכים להיות אותנטיים לעלילה ולא לאג'נדות.
אליה כהן: האם יש משהו בעברך הספרותי שעשית ואתה מצטער עליו?
אברמוביץ': אני לא מתחרט על כלום. אני גאה בכל דבר שעשיתי עד היום, גם בטעויות שלי, כי זה מה שהוביל אותי למקום שאני נמצא בו היום. הספר הראשון שלי "כאן יעל וייס, תל אביב", לדוגמה, הוא ספר בוסרי עם כמה "פאקים" בעלילה, אך מצד שני הוא מאוד אותנטי ואמיתי ואני חושב שזה סוד ההצלחה שלו. הספר השני "נא להתנהג בהתאם" הרבה יותר מוצלח מבחינה ספרותית, אבל הוא קצת טכני מדי - נעתי מקצה אחד של כתיבה לקצה אחר. האם הייתי משנה בהם משהו? לא. זה מה שהייתי באותה נקודת זמן. אני אף פעם לא חוזר לקרוא או לתקן את ספריי. מה שנכתב - נכתב. אני שואף לשפר את עצמי וברור לי שהספר הבאמת מצוין שלי יהיה, אולי, הספר העשירי שלי.
אליה כהן: איך מתמודדים עם ההצלחה הפנומנלית של "הרשימה" מבלי לאבד את הראש?
אברמוביץ': אני מברך על כך ש'הרשימה' הגיע לחיי בזמן הנוכחי, כשאני בן 38, מאחורי שלושה ספרים שהפכו לרבי מכר, עברתי הרפתקאות מטורפות כשחקן ואני אבא לשתי בנות קטנות. אני מרגיש שכל מה שעשיתי עד היום היה סוג של חזרה גנרלית להתמודדות עם הדבר הזה שנקרא "הצלחה". אני נרגש מהצלחת הספר, משפשף עיניים בתדהמה בכל פוסט שאני מתויג אליו או מייל מקורא ומודה על כך בוקר ולילה. מצד שני, אני ממש לא לוקח את זה לריאות ויודע שזה עניין של זמן עד שיגיע הספר המצליח הבא, של מי שלא יהיה. בכל מקרה, אני שמח בידיעה שטביעת אצבע קטנה שלי נמצאת בהרבה בתים בישראל ובעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם