הזירה הספרותית: המתנחל מול השמאלני
לרגל שבוע הספר הפגשנו סופרים מקצוות שונים בחברה הישראלית לסמן את הפערים, לנסות לגשר עליהם ולחוות דעה על חוק הספרים מנקודות מבט מנוגדות. חלק ב': המתנחל לשעבר יונתן ברג והשמאלני ינון ניר מודדים תפישות מנוגדות ונפגשים ב-4 במאה
את מעברו של המשורר יונתן ברג (34) - זוכה פרס יהודה עמיחי, וביבליותרפיסט במקצועו - אל הפרוזה, לאחר פרסום שני קובצי שירים מוערכים בהוצאת "קשב לשירה", הנחתה תחושה אחת ברורה. "היה בי רצון לתת קול למקום בתוכי ובחברה הישראלית שחשבתי שאין לו קיום, ואם יש לו קיום, הרי שהוא מסובך בדימויים ישנים וחבוטים, וביחס מיידי של חשדנות ומרחק - אותו מקום שממנו באתי: ההתנחלויות", הוא מספר על ספר הפרוזה הראשון שלו, "עוד חמש דקות", שיצא בתחילת השנה בהוצאת "עם עובד".עוד כותרות ב-nrg:
• מולי שגב: "היינו עדינים מדי עם בוז'י"
• די לאפליה: חגית יאסו חוזרת לאתיופיה
• אפוקליפסה עכשיו: משחקי הכס התעוררה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם את הסופר ינון ניר (40) הנחה רעיון ספציפי מאוד בכתיבת ספרו הרביעי "החייל האחרון", שיראה אור באוגוסט הקרוב בהוצאת אריה-ניר ומודן - והוא לפתוח לדיון את חוויית השירות הצבאי. "ניסיתי לכתוב על השירות בצבא במשך כמעט עשרים שנה. כתבתי מאות עמודים - סיפורים קצרים, טיוטת רומן, נובלות - ואת הכול גנזתי", הוא מספר. "את 'החייל האחרון' התחלתי לכתוב בזמן צוק איתן, ואת הטיוטה הראשונה גמרתי בתוך כמה שבועות. אין לי הסבר לפרץ היצירתיות הזה. כנראה שהייתי צריך מרחק".
המרחק שיחק תפקיד חשוב גם בהפיכתו של ברג לאדם שהוא היום. ברג גדל ביישוב פסגות כבחור ישיבה, עד שבגיל 16 החליט לעזוב אותה ולצאת לדרך חדשה. לאחר שירות כלוחם נח"ל והשתתפות במבצע חומת מגן, נסע לכמה שנים של "נדודים" בחו"ל, לדבריו, "כדי להירפא ולשוב לעצמי. אותם נדודים היו לגילוי של הטבע העמוק והבסיסי שלי: סקרנות, צורך עז בהתחדשות ובעיקר רצון למפגש בין קולות שונים בתוכי ובעולם".
ואולי בשנים אלה גם התחדדה יכולתו להסתכל עמוק פנימה ולא להסיט את המבט ממה שנגלה לעיניו. "ככל שהספר הלך וקיבל חיים", הוא אומר על הרומן "עוד חמש דקות", "גיליתי שמה שבאמת הניע אותי לעבר הכתיבה היה בירור פרטי שלי, ניסיון לראות את חיי דרך הבדיון. להטיל את הגיבורים, דומים לי ושונים ממני כליל, לתוך מנהרות דומות לאלו שבהן אני עברתי, ולבחון את ההשפעה עליהן. כלומר, הרצון לכתוב כדי להבין קולקטיב הפך למסע הבנה פרטי, שלי את עצמי, דרך השפה".
שני גיבורי הרומן הם בניה ויואב, חברי ילדות שגדלו באותה התנחלות ועם פתיחת הספר נזרקים מתוך חייהם. בעוד בניה, רב צעיר, נקלע לעימות אלים בין נערי גבעות מקומיים והמתונים שבאנשי היישוב ומחליט לנסות ולהמשיך להיחאז במוכר, יואב, שעבר לתל אביב, פורק כל עול במה שנראה כמו ניסיון להתנער מעברו, אך אירוע טראומטי משירותו הצבאי מסרב להרפות ממנו.
"את ההשראה לספר קיבלתי מחיי שלי - הילדות בהתנחלות, ההתבגרות הסוערת, השירות כלוחם, המסעות בעולם, החיים בתל אביב", מספר ברג. "אבל 'החיים' היו רק נקודת זינוק בכדי להטיל את עצמי לעבר הנושאים הגדולים - מערכות יחסים, אלימות, שכול, גילוי עצמי, רוחניות והפקרות. במובן הזה הספר אינו ביוגרפי כלל - לי עצמי אין את האומץ של הגיבורים, אין לי את האינטנסיביות שלהם ובוודאי לא את הדחיפות. אבל הנוף הוא נוף שאני מכיר, ומכאן הספר הזה, בניגוד לרומן הבא שאני כותב, הוא אכן סמי-ביוגרפי".
לפני "עוד חמש דקות" פרסמת שני קובצי שירים. ספר לי על המעבר מהשירה לפרוזה.
"יש כמה חלקים לתשובה על השאלה הזו. למשל, העובדה כי יש טענות שזקוקות לאורך נשימה, לבירור איטי וממושך שרק הפרוזה יכולה להעניק, כי התנועה יום אחר יום בשפה ובדמויות מאפשרת לברר דברים בעולם באופן יסודי הרבה יותר, גם אם פגום בדרכו. או למשל הטופוגרפיה - הפרוזה בעבורי היא חוויה אורבנית, במובן שהיא זקוקה ליסודות חזקים ולהתפתחות בשלבים - אבל כך גם ההשפעה שלה, משהו שהכוח שלו הוא בגודל, בהתפתחות.
"השירה, לעומת זאת, דומה יותר לטבע, לפתוח. היא מחפשת אחרי האופקי ולא אחרי האנכי, והיא תרה אחר חריגה קטנה - ריח או תנועת רוח. לא הכובד מעורר אותה, אלא דווקא הקטן והחריג. ויש גם את החוויה הנפשית - השירה קרובה יותר לחרדה, לכאוטי, למתפרץ, ואלו הפרוזה בנויה כמנגנון הגנה, היא מספרת סיפור, וזה מה שכולנו עושים מול העולם, בדרך כלל כדי להבין אותו, לסדר אותו, להתמודד עם הטבע האמיתי שלו - ההתפרצות, טבע שהשירה מגלה. לכן, נכון בעיניי לנוע מחרדה להגנה, לכתוב שירה ולכתוב פרוזה".
כיוצר שפרסם את רומן הביכורים שלו תחת חוק הספרים החדש, מה דעתך על החוק?
"האמת היא שבהתחלה חשבתי שהוא טוב, אבל אחרי הוצאת הספר הבנתי עד כמה הוא פוגע בסופרי ביכורים. אבל הפתרון מולנו, פשוט וקל, אם לא היו מעורבים בריקוד הזה כסף גדול וחברות לובינג: לעגן בחוק את רמת ההנחה שמותר לרשתות לבקש מההוצאות".
גם ינון ניר, שעומד כעת לקראת פרסום ספרו הרביעי, לא תומך בחוק הספרים - ההפך הוא הנכון. "החוק הנוראי הזה פגע מאוד ברוב הסופרים", הוא טוען. "מבחינת הרבה מאוד סופרים צעירים השאלה אם הם ירוויחו שקל יותר או פחות על כל ספר שיימכר התחלפה בשאלה אם בכלל יפרסמו את ספריהם. אני מתגעגע מאוד לתקופה של 4 ב-100. 'עלילות פרומות' - הרומן האחרון שלי - מכר לא רע בזכות המבצעים; אם הוא היה מתפרסם היום הוא היה מוכר הרבה פחות".
ניר - יועץ השקעות במקצועו, ובעלים משותף של ההוצאה "אריה ניר" - התקומם על החוק עוד מיומו הראשון, והקים עליו לא מעט מתנגדים. "היום יותר ויותר אנשים מודים שצדקתי. אני מתנגד אליו גם מסיבה עקרונית: אני לא מבין איך אפשר לתמוך בחוק לפיו המדינה מפקחת על שטחי תצוגה בחנויות ספרים. החוק הזה בנה תשתית מסוכנת, ולא אתפלא אם יגיע יום בו המדינה תרחיב את סמכויות הפקחים ותפקח גם על תוכן הספרים. באיזשהו שלב הפוליטיקאים שלנו, שאף פעם לא אהבו יותר מדי את הדמוקרטיה, ידברו על ייצוג הוגן, ובדרך יסלקו בשמחה מהחנויות את הספרות שמבקרת את השלטון. אין ספק שקוראי הספרות ירוויחו מאוד ביום בו 15% מהספרים שיוצגו בסטימצקי יראו אור בהוצאת 'אם תרצו' ו-20% בהוצאת 'ישראל היום'".
מה אתה חושב על מצב הספרות הישראלית כיום?
"הרבה מאוד אנשים מדברים על מצב הספרות הישראלית, אבל אני לא מאמין שיש בארץ מישהו שמסוגל לומר עליו משהו רציני. בכל שנה מתפרסמים אלפי ספרים, ואפילו אנשים שקוראים הרבה מאוד מכירים רק חלק מאוד מצומצם. מוספי הספרות מפרסמים מדי פעם כתבות סיכום על מצב הספרות הישראלית, אבל הכתבות האלה מבלבלות בין הספרות הישראלית והספרות הישראלית המיוח"צנת. בשנים האחרונות הבלבול בין ספרים וספרות ובין ביקורת ויח"צ החמיר מאוד".
ניר: לא פגשתי דתל"ש שבאמת הצליח להשתחרר מהדת. גם מי שמפסיק להאמין באלוהים לרוב לא מצליח להשתחרר מיראת קודש. חלק גדול מהדתל"שים מחליפים את יראת הקודש ביראת כבוד לאקדמיה, לשירה, לספרות, לאמנות. אחרים מחליפים את יראת הקודש בקיצוניות פוליטיות. בנוסף, יש את עניין הריטואלים - אני לא צריך לספר לך על כמות הריטואלים שמאפיינם את אורח החיים הדתי. במקרה שלך, נראה שהשירה והספרות נמצאות בכל רובד של חייך. עד כמה זה קשור לרקע הדתי שלך?
ברג: יש הרבה מאוד צדק באמירה שלך. קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להשתחרר לגמרי מהמקום ממנו באת, וכשמדובר במקום רוחני, זה קשה כפליים. אבל הדבר הזה נכון לכל מקום, כל ילדות, כל חברה. קשה להשתחרר מהשפה, מהנוף, מהדגלים שהקיפו אותך. קשה, אבל זהו הדבר היחיד והחשוב שעל האדם לעשות בחייו - לצאת לעבר ה"לך-לך".
אני לא מאמין במי שלא עשה הגירה, שלא עבר ממקום למקום: זו לא חייבת להיות תנועה מיבשת ליבשת, אפשר להגר בתוך החדר, להמיר תודעה בתודעה, לפקפק במה שנמסר לך, למצוא את השפה הפרטית שלך בעולם מלא בנוסחים מוכנים. השירה והספרות לא החליפו את הדת, אין לי יראת קודש חדשה. אבל הספרות, ובעיקר השירה, היא המנגנון המשוכלל ביותר שהאנושות פיתחה בכדי לפקפק - לפקפק במובן מאליו, לפקפק בפיזי, לפקפק בשפה, לברוא מחדש את עצמך דרך השפה ואל העולם.
ניר: אתה כותב הרבה מאוד על הטראומה של השירות הצבאי. מפתה מאוד לשאול אם יש לך מסקנות פוליטיות מהטראומה הזאת.
ברג: בשאלה זאת אני מבקש לעשות הפרדה חשובה: צריך להניח לטראומה מההשלכות הפוליטיות שלה. המהלך הנפשי הוא פרטי, לא קולקטיבי, ואין טעם לדהור לעבר תובנות מתוך כאב וקושי. הטראומה צריכה להיות מדוברת, צריכה לקבל ביטוי הרחק הרחק מהכיכרות והנאומים וחדרי הדיונים וההפגנות.
ואחרי שעשינו את ההפרדה הזו, אפשר לדבר על מסקנות פוליטיות מהשירות הצבאי (ולא מהטראומה), והן:
א. שליטה באחר מולידה הידרדרות מוסרית. אין מכך הימלטות ואין לזה פתרון מלבד סיום השליטה.
ב. אלימות היא פועל יוצא של קשיים נפשיים פרטיים הרבה יותר מאשר תודעה קולקטיבית או דתית.
ג. אף אחד מאתנו אינו גיבור. איש אינו נולד מוכן להסתער ולהכות, כולנו עושים את זה אחרי שהתרחקנו מעצמנו על ידיי עייפות, רעב, פחד או דמגוגיה.
ד. מי שמקבל את ההחלטות רחוק ממי שמבצע אותן: זו תורת האדם וזו תורת המישכותם של הסכסוכים האלימים.
רק מתוך המחסומים והמעצרים אפשר ללמוד את האמת העמוקה יותר של הסכסוך והאלימות בתוכם אנו חיים - לא מתוך העיתונים, הצעקות במהדורת החדשות או השיחות. העיניים לומדות לעומק במשך שנים את הסיבות לאלימות ואת האבסורד המוחלט באותן מערכות גדולות שאינן רואות את אלו אשר שמקיימים אותן.
ברג: האם אתה חווה את הכתיבה כהתרחשות שיש בה אלימות, שיש בה מאבק?
ניר: אלימות לא. עולם הספרות הוא מאוד אלים: הוא מלא ביצרים, אינטריגות, אגואים גדולים מדי, רדיפת כבוד, כוחנות ומריבות (בעיקר של משוררים). לפני כמה חודשים קראתי ראיון עם דן מירון שתיאר את פרס ספיר כ"פרס מיותר שקידם יצירות בינוניות, גרועות ואפילו גרועות מאוד", ואינו אלא "שדה מאבק כוחני של הוצאות הספרים החזקות".
זה מצחיק. השימוש בדימוי של כתיבה ואלימות הוא מאוד נפוץ בקרב אנשים מעולם הספרות. זה בגלל שהוויה שלהם נטועה בתוך עולם מאוד אלים. אלו בדיוק הרגעים שאני אסיר תודה על כך שאני אאוטסיידר באופן יחסי בעולם הספרות. ברוקרים ואנשי מכירות של בנקים זרים הם הרבה פחות אלימים. הכתיבה כשלעצמה אינה אלימה. היא ללא ספק מאבק, אבל המאבק הזה הוא בחיים יותר מאשר בכתיבה. השילוב הזה של עבודה והורות מותיר מעט מאוד זמן פנוי".
ברג: איך ניתן לנהל בזהירות את המפגש בין אידיאולוגיה לספרות, בין הפוליטי לפואטי? לדעת לכתוב ספרות ולא טור דעה?
ניר: אני מחזיק בגישה מאוד מיושנת, לפיה עלילה ודמויות הם שני הדברים הכי חשובים ברומן. אם כותבים אותם כמו שצריך, היתר כבר ייעשה מעצמו. הצורה והתוכן ישלימו זה את זו. ברגע שכותבים נכון את הדמויות ומשאירים בצד את האידיאולוגיה והפוליטיקה, לא צריך לדאוג שהספר ייראה כמו טור דעה. בני אדם, לטוב ולרע, הם יותר מורכבים מטורי דעה. אמנות היא מטבעה פוליטית גם מבלי שהיא מבקשת להיות פוליטית. יתר על כן, עדיף שלא תבקש.
לפני שהתחלתי לכתוב את "החייל האחרון", המסר של הספר היה לי מאוד ברור - אין שום סיבה שאדם צעיר ישלם בחייו על פשעים, מחדלים ומלחמות מיותרות שהם תוצאה של הטמטום והאימפוטנציה של הדור הקודם. הגיבור של הספר הוא בן שמונה עשרה והמסר הזה הרבה פחות ברור לו מאשר לי. וגם אם הוא מבין את זה באיזשהו שלב לקראת סוף הרומן, זאת הבנה אחרת לגמרי משלי, הוא אדם שונה מאוד ממני עם מטען אחר לגמרי וצעיר ממני בעשרים שנה. וחוץ מזה, בדרך הוא צריך להתמודד עם דברים הרבה יותר ארציים הנוגעים ליום יום של השירות בצה"ל.
בהקשר הזה, ארצה לצרף פסקה מתוך הספר:
"בצה"ל בוחרים בנות איכותיות שנראות טוב לתפקיד מאבחנות. כשאתה בן שש-עשרה וחיילת יפה יושבת מאחורי שולחן ומגלה בך עניין זה בקלות יכול לסובב לך את הראש. לא מעט מלש"בים יוצאים מהראיון בצו שני משוכנעים שהמאבחנת ניסתה להתחיל איתם. אני רוצה לספר למאבחנות על תעשיית העופות. כשהאפרוחים בוקעים מהביצים, עובדות בשכר מינימום שלובשות כפפות לטקס לבנות מפרידות בין הזכרים לנקבות. הנקבות נשלחות לבתי גידול, והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותם אל המגרסה. אני רוצה לצעוק את השמות של החברים שלי שנהרגו בלבנון ולהסביר למאבחנות את התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להחליף את המדים עם שרוך ההדרכה בבגדי עבודה בצבע כחול וכפפות לטקס לבנות. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים".
עוד בפרויקט הזירה הספרותית:
• הסופר האשכנזי מול הסופרת המזרחית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם