הזירה הספרותית: הומו טריוויאלי ובלש אוחצ'ה
לרגל שבוע הספר הפגשנו סופרים מקצוות שונים בחברה הישראלית לסמן את הפערים, לנסות לגשר עליהם ולחוות דעה על חוק הספרים. חלק ג': משה סקאל כותב על זהות מינית כבדרך אגב מול יונתן שגיב שהחדיר דמות הומוסקסואלית לספרות הבלשית
"תמיד הרגשתי שכתיבת ספרים בעברית כיום זאת פריווילגיה, משום שיש נושאים רבים שעדיין לא כתבו עליהם", אומר הסופר, העורך והמבקר משה סקאל (39). אחד הנושאים האלה, שעדיין לא זוכה להתייחסות מספקת בספרות, הוא ההומוסקסואליות. נושא זה היה נוכח תמיד בפרוזה של סקאל, מהסופרים ההומואים הגדולים ביותר בישראל, אבל הוא אינו רואה בכך שום שליחות - אלא פשוט עוד משהו שמתבטא ביצירתו. "סופרים צריכים לכתוב היטב, זה הכול", במילותיו. "אם הם יכתבו ספרות טובה, ממש לא משנה במה היא תעסוק".עוד כותרות ב-nrg:
• מולי שגב: "היינו עדינים מדי עם בוז'י"
• די לאפליה: חגית יאסו חוזרת לאתיופיה
• אפוקליפסה עכשיו: משחקי הכס התעוררה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אולם זה לא המצב אצל כל הסופרים. קחו למשל את יונתן שגיב (36), שהוציא השנה את ספר הפרוזה הראשון שלו, "אין סודות בחברה". מדובר ברומן בלשי לכל דבר ועניין, רק עם טוויסט - גיבורו הוא הומוסקסואל. ולא סתם הומו - אלא "הבלש האוחצ'ה הראשון", הידוע גם בכינויו "החופרת". כאן ההומוסקסואליות אינה רק עוד אלמנט, היא גולת הכותרת; זהו ניסיון נועז (ומוצלח) להחדיר אותה אל תוך המיינסטריים דווקא במקום היא נראית הכי תלושה ולא הולמת.
שני הסופרים חיים ונושמים ספרות - שגיב, המתגורר כיום בלונדון, הוא דוקטור לספרות עברית, וסקאל, לצד היותו כותב ועורך, הוא גם המנהל בפועל של המפעל לתרגום ספרות מופת. "אני חושב שמצבה של הספרות העברית בישראל טוב", הוא אומר. "אך מה שחסר לי לפעמים זה הדיאלוג עם תרבויות העולם. לעתים יש תחושה שחלק מהכותבים הישראלים אינם מרגישים את הצורך בפעפוע ההדדי בין יצירתם לבין יצירות בשפות ובתרבויות אחרות – בהווה ובעבר".
מה אתה חושב על הייצוג ההומוסקסואלי, בספרות בפרט ובתרבות בכלל?
"אני משתדל לא לחשוב במושגים של 'ייצוג הומוסקסואלי'. יש בזה משהו מעקֵר מאוד, שחוטא בעיקר לספרות עצמה. מצד שני, האם הייתי מעדיף שהעניין ההומוסקסואלי יהיה כלא-היה? ודאי שלא. כדי לקבל פרופורציות, אני ממליץ לקוראים של הכתבה הזאת פשוט לקרוא את השירים הנפלאים שכתבו לפני אלפי שנים משוררים כמו ספפו או אנקראון. הם בוודאי לא חשבו על ייצוגים הומוסקסואלים בשירתם. וכמה הם נפלאים!".
ובכל זאת, אצלך הוא מאוד נוכח.
"כמובן, הזהות שלי באה לידי ביטוי בכל ארבעת הרומנים שפרסמתי, בכל פעם באופן אחר. ב'האי אני', רומן שכל דמויותיו הן פריזאיות, מתוארת מערכת יחסים של שני בחורים, ז'אן ומישל. ב'אחייך אלייך, אחייך' הגיבור הוא עמיחי, בחור הומו שמרחיק מפּריז עד לאיי יוון כדי לחפש את אביו הביולוגי. ב'יולנדה' פוגש המסַפר, מומו, את בן זוגו הפסנתרן, שאולִי. וב'הצורף' מתואר משולש אהבים בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בין זוג יהודים מדמשק ובחורה ערבייה מיפו".
על מה אתה עובד היום?
"אני עובד כיום על קובץ יומני מסע, שרובם פורסמו במשך השנים ב"הארץ" (מסעות למרוקו, ברזיל, ארגנטינה, איטליה, וגם למקומות שונים בישראל), וכותב רומן חדש, שעדיין מוקדם לדבר עליו".
בעוד מאחורי סקאל כבר חמישה ספרים, "אין סודות בחברה" הוא רומן הביכורים של שגיב. "כתיבת פרוזה זו בהחלט שאיפה שתמיד חלמתי לממש, אבל לא חלמתי להגיד את זה, אפילו לעצמי, עד השנים האחרונות", הוא מספר. כיום, כשספרו כבר בחנויות הספרים בישראל, הוא מסיים את כתיבת ספר ההמשך בתקווה שזוהי רק תחילתה של סדרה, ובמקביל נמצא בשלבים האחרונים של ההוצאה לאור של ספר העיון הראשון שלו. הספר, שייצא בסוף השנה בארצות הברית, שונה מאוד מקודמו - "הוא בוחן את הייצוג של תימות כלכליות בכתיבתו של עגנון, ואת הדרך בה הן משמשות כתשתית שמעצבת נושאים מרכזיים אחרים ביצירתו", מספר עליו שגיב.
שני הספרים המדוברים שונים מאוד זה מזה. איך אותו כותב יכול לעמוד מאחורי שניהם?
"אחרי ההגהות הראשונות על הספר של עגנון, הכותב הזה בקושי עומד", הוא צוחק. "אבל ברצינות, הם פשוט מייצגים צדדים שונים שלי. זה חנוני להחריד, אבל כילד כתבתי גם סיפורים וגם ביקורות על ספרים שקראתי. תמיד אהבתי לקרוא ולחשוב על ספרות, ואני חושב שקריאה של טקסטים אחרים היא דבר מאוד מפרה לכתיבה שלך עצמך. גם ברמה התמטית יש קשר - גם הספר על עגנון וגם 'אין סודות בחברה' עוסקים בכסף ובקפיטליזם, ובאופן שהתחומים האלו משפיעים על חיינו ועל מותנו. הבלש שלי, עודד חפר, הידוע כ'החופרת', הוא מובטל, קמצן ומפוחד למוות כי הוא עומד לאבד את דירתו המושכרת בתל אביב ולחזור לבית הוריו בפתח תקווה, ואילו הספק נרצחת של העלילה הבלשית היא סמדר טמיר, אשת העסקים הכי עשירה בישראל שגרה בכפר שמריהו. במובן הזה, אחד המנועים העיקריים של הספר הוא העיסוק בכלכלה ובהשפעה שלה על החברה הישראלית, וזה גם העניין האקדמי העיקרי שלי כיום".
מעניין, אם כן, לשאול אותך מה אתה חושב על המצב הכלכלי, ואם יש סיבה לאופטימיות.
"אני מודאג מהמצב הכלכלי בישראל בגלל אותם תהליכים שמתרחשים בגדול גם בארצות הברית וגם באירופה. למרות המשבר הכלכלי שזעזע את העולם, רוב המדינות המערביות, כולל ישראל, ממשיכות בדרך היפר-קפיטליסטית ששמה את מבטחה בשוק חופשי, במדע פיננסי רעוע ובקידום תאגידים ומעמדות עשירים במקום בהשקעה בשכבות הנמוכות ובמדיניות רווחה, בצמצום פערים ובקידום הזדמנויות שוות לכל. סיבה לאופטימיות תמיד יש. עם כל הביקורת על קפיטליזם, מערביות, גלובליזציה ודורסנות, חלה גם התקדמות אדירה במצוקות הקיום החומרי האנושי, אז אני מקווה שיגיע שינוי פוליטי וחברתי, שיאפשר גישה יותר שוויונית של כל האוכלוסיה למשאבים של העולם".
ובחזרה ל"אין סודות בחברה": האם הניסיון הזה להחדיר את ה״הומואיות״ אל תוך המיינסטרים היה מכוון? אתה בהחלט חוללת שם מהפכה; מהספר שלך נהנים גם קוראים שלא קשורים בשום צורה לדמות הראשית.
"זה היה ניסיון מכוון ולא מכוון. כתבתי פשוט מה שרציתי לכתוב, אבל תוך כדי הכתיבה הייתי מודע לכך שהספר אינו אופייני מצד אחד לספרות הבלש, ומצד שני גם אינו אופייני בנוף הספרות הישראלית. רציתי לכתוב על העולמות שאני אוהב: מתח, תל אביב, אובדן, אורבניות, כסף, פערים מעמדיים, מגדר, מיניות - אבל מזווית של גיבור הומו, רכלן, קמצן, חסר טאקט ופטפטן. זה מה שעניין אותי וזה מה שהצחיק אותי. ואני מאוד שמח שמצד אחד, אנשים שלא אוהבים ספרות בלשית התחברו לספר בגלל החופרת, ומצד שני אנשים שאוהבים ספרות בלשית גילו דרך הספר דמות ראשית שעולמה הפנימי ושפתה שונים ממה שהם רגילים לו".
מה דעתך על הייצוג ההומוסקסואלי בישראל, בספרות בפרט ובתרבות בכלל?
"הצורה שבה אני חושב על ייצוג בכלל אומרת שייצוג טוב אינו צריך להיות בהכרח מוסרי או חיובי, אלא להציע רמת מורכבות גבוהה וטווח גדול של אפשרויות הבעה לדמויות שונות מרקעים שונים. אם ההומו יהיה תמיד איזה פודל ממותג, הבלונדה תמיד טיפשה והגבר המזרחי תמיד ערס, אז יש לנו בעיה. במובן הזה, אני חושב שהייצוג ההומואי בתרבות ובספרות מתרחב, מתגוון ומתמלא בשנים האחרונות, וזה הישג מאוד גדול, במיוחד בהתייחס לעובדה שהקהילה עצמה והמודעות לסוגיות הייצוג הן כל כך צעירות. הספרות הישראלית בנושא הזה כן מפגרת אחרי הקולנוע והטלוויזיה, אבל כשאני חושב בגדול על יוצרים עכשוויים מכל התחומים שעוסקים בייצוגים האלו, ואני לא מדבר רק על ייצוג הומואי, אלא מגדרי ומיני בכלל, כמו גם לסבי וטרנסי ובי - כדוגמת הסופרים אלון חילו, אורנה קזין ומשה סקאל, יוצרי טלוויזיה וקולנוע כמו אבנר ברנהיימר, גל אוחובסקי ואיתן פוקס, ומוזיקאים כמו אליוט, דנה אינטרנשיונל, קורין אלאל ועברי לידר - אז אני בסך הכל שמח ומצפה לעתיד שרק ימשיך להתגוון ולהתערבב".
שגיב: בטור שפרסמת לפני כשש שנים כתבת שאתה לא מכיר בקובץ סיפוריך הראשון משום שאז עוד לא היה לך את האומץ לכתוב בלי מסכות - במילים אחרות, לכתוב מתוך קבלה של הזהות ההומואית וזיקה אליה. האם היחס שלך לספר הראשון שלך השתנה עם חלוף השנים?
סקאל: בדרך כלל קשה לסופרים לעמוד מאחורי טקסטים שכתבו בשלהי נעוריהם. הספר הזה ראה אור כשהייתי בן 22, אבל רובו ככולו נכתב בגיל 17-18. מי יכול לעמוד מאחורי האדם שהיה בגיל צעיר כל-כך? אני לא יכול.
שגיב: האם התימות של הגירה וגלות משמשות בכתיבה שלך כחוט מקשר בין זהות אתנית לזהות מינית?
סקאל: כמובן. הנושאים האלה קשורים זה בזה - לא תמיד באופן מפורש או מודע, אבל יש משהו בזהות המינית הבלתי שגורה, שמלכתחילה מציב אותך כאדם או ככותב בשוליים, במקום נידח יותר, אפילו מוקצה (ולא רק לרעה). במובן זה הרגשתי תמיד כגולה, ולא נותר לי אלא ללכת ולממש את הגלות שלי.
שגיב: האם אחרי חמישה ספרים שפרסמת, יש לך עצה להתמודדות עם חרדת כתיבת הספר השני?
סקאל: הכי טוב היה לדלג ישר לספר השלישי. מאחר שלמרבה הצער זה לא אפשרי, כדאי לחשוב ככל הפחות על צאתו לאור של הספר הראשון ולהתמקד בכתיבה, ובכל מקרה לזכור שהחיים אמנם קצרים במונחים של בני אנוש, אבל ארוכים בכל הקשור לספרות - נצחיים, אפילו.
סקאל: מדוע בחרת בז'אנר הבלש? לספרך מה נטלת מהז'אנר הזה, ומה שינית בו?
שגיב: מאז ומתמיד אהבתי את ז'אנר הבלש. אני אוהב את האורבניות שלו, את המתח, את המשיכה לאפל ולאובדן. אני אוהב את הניגוד בין הסדר המובנה והשכלתני שספרות מתח לרוב דורשת לבין המוקד של הספרים האלו, שפורע כל חוק וסדר: המוות.
נטלתי את הסדר העלילתי המובנה, אבל רציתי להפוך את היוצרות. במקום הגיבור הטיפוסי - הבלש השתקן, המכונס והמחוספס - עודד חפר הוא גיבור אימפולסיבי, רכלן, נרגן ועצלן, שרודף אחרי גברים ומדבר הרבה פעמים בלשון נקבה. גם התיאור של העולם שבו מתנהלת החקירה, עולם העושר והזוהר של תל-אביב-כפר-שמריהו-הרצליה, שונה מהנהוג בז'אנר הבלשי, כי עודד חווה אותו מזווית הרבה יותר דואלית, קאמפית וגלאמית מהנהוג בז'אנר. זאת זווית שמבקרת את העולם הזה, אבל גם משתוקקת להיות חלק ממנו. דרך שבירת המוסכמות האלו, רציתי ליצור ספר בלש מותח שיהיה מצחיק ופופי אבל עם משקע מלנכולי. הדרך שלי לכתוב הייתה להתנתק מלחשוב על קהל הקוראים. זה נשמע קלישאתי, אבל כתבתי את הספר לעצמי. הכנסתי לספר את מה שהצחיק אותי, מתח אותי והעציב אותי, וקיוויתי בנרקיסיזם שיש עוד אנשים שם בחוץ עם אותו טעם כמוני.
סקאל: איך התחושה לכתוב בעברית בגלוּת? האם זה עוזר לך או מקשה עליך?
שגיב: אני אוהב לכתוב בלונדון. לרוב אני חושב שזה טוב, כי זה נותן לי הרבה חופש להתנסות ומרחק שמעניק פרספקטיבה אחרת מאשר אם הייתי גר בתל אביב ביומיום. אבל לפעמים זה מפחיד, כי אולי אתה בעצם מנותק מההווייה עליה אתה מתיימר לכתוב. אני גר בלונדון, אבל עודד חפר גר בתל אביב, ובספר הוא צריך לשחות במים של תל אביב כאבו נפחא פטפטן ורעיל. אבל אז אני מרגיע את עצמי כי אני חושב שגלות כיום היא מצב הרבה יותר נזיל מבעבר. אני גם מבקר הרבה בישראל, אבל בעיקר הטכנולוגיה הדיגיטלית חוללה מהפכה במושג הזה שנקרא גלות. אני חי את ישראל גם בלונדון דרך טלוויזיה, סרטים ואינטרנט על כל שלוחותיו. אני מדבר ומתכתב בעברית עם אנשים כל הזמן. אז לפחות, נכון לעכשיו, זה איזון נחמד בין הכאן לשם, בלי לדעת מה זה הכאן ומה זה השם.
סקאל: הז'אנר הבלשי נחשב לרוב לז'אנר "גברי". איך היתה ההרגשה להיכנס לתוך העולם הזה, ומה מבחינתך היתה המשימה שלך ככותב, ושל הגיבור שלך, השונה בתכלית השינוי מהבלש השגור?
שגיב: זה בדיוק מה שעניין אותי: להיכנס לעולם המאוד גברי, שכלתני ומחוספס של ז'אנר הבלש ולפוצץ אותו מבפנים עם דמות רועשת, רוגשת וחסרת טאקט, שגם מאוד בטוחה וגם מאוד לא בטוחה בעצמה בו זמנית. באמצעות האופי הייחודי של עודד וגם באמצעות הזהות ההומואית שלו, עניין אותי ליצור היפוכים מגדריים, קומיים ועלילתיים בז'אנר. לדוגמה, ב"אין סודות בחברה" לא יכולה להיות פאם פאטאל שמפילה ברשתה את הבלש, כי הבלש ממש אינו מעוניין בה, אלא, אם כבר, בבעלה. דרך הזווית הקומית והשונה של עודד חפר ודרך העלילה הבלשית שעוסקת בכסף ונדל"ן רציתי לחשוב על זהויות בכלל בישראל, זהות מעמדית, זהות אתנית וזהות מינית. אבל לא היה לי מסר. רק קיוויתי לכתוב ספר שיהיה גם מותח, גם מצחיק וגם עם רגש.
עוד בפרויקט הזירה הספרותית:
• הסופר האשכנזי מול הסופרת המזרחית
• הסופר המתנחל מול הסופר השמאלני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם