הזירה הספרותית: מציאות מול דמיון
לרגל שבוע הספר הפגשנו סופרים מקצוות שונים בחברה הישראלית לסמן את הפערים, לנסות לגשר עליהם ולחוות דעה על חוק הספרים. חלק ה': מאירה ברנע גולדברג כותבת על עצמה, אופיר טושה גפלה כותב על עולמות אחרים ושניהם נפגשים במעמקי הנפש האנושית
כשידוען עושה את צעדיו הראשונים בעולם הזוהר, השיעור הראשון שהוא מפנים הוא שפרטיותו היא כלא קיימת. סופרים, מנגד, נחשבים לאנשים מופנמים ומסוגרים - אולם יכול בהחלט להיות שהתפישה הזו שגויה מיסודה.עוד כותרות ב-nrg:
• נלחם בהטרדות רשת: אביב גפן תפס פדופיל
• לא לנשים בלבד: תנו צ'אנס לליטל שוורץ
• "אמנות וגאונות": דודו אהרון עף על עצמו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני בטוחה שכל סופר כותב על עצמו באופן כלשהו", אומרת הסופרת מאירה ברנע גולדברג (37), שספרה האחרון "משפחה לדוגמה" ראה אור בתחילת השנה. גם בו, כמו בספרה הקודם למבוגרים "כמה רחוק את מוכנה ללכת", נרשמת נוכחות נכבדה של אלמנטים אוטוביוגרפיים - ספרה הראשון תיעד את התהליך הקשה בן חמש השנים שעברה כדי ללדת את בנה אבישי, ובשני, קומדיה משפחתית, לא מעט מאפיוניהן של הדמויות נלקחו מדמויות בחייה האמיתיים.
"משפחתי די סובלת מהכתיבה שלי", היא מספרת. "מכיוון שהגיבורה הראשית בספרי מאוד דומה לי, הקוראים חושבים שכל מה שעובר עליה אמיתי - ובשני הספרים שלי יש ביקורת מאוד קשה על מוסד המשפחה, ההורות והנישואים. לפעמים כואב לי הלב עליהם ועל התגובות שהם סופגים מהסביבה, אבל הם יודעים מה אמיתי ומה לא בספרים שלי, ויודעים שאני אוהבת ומעריכה אותם על כל מה שהם עוברים בגללי".
במבט ראשון, הסופר אופיר טושה גפלה (47), הכותב הישראלי הבולט ביותר בתחום הפנטזיה (או הבדיון, בלשונו), נראה שונה לחלוטין. ספריו מתרחשים לרוב בעולמות אחרים לגמרי משלנו, והתהייה המרכזית שעולה בזמן הקריאה בהן אינה בשאלה מהם האלמנטים האמיתיים ומה המומצאים - אלא מאיפה קיבל את הרעיונות להמצאות מטורפות כאלה. כשהוא נשאל אם ניסה פעם לכתוב סיפור ריאליסטי לחלוטין הוא עונה בשלילה, אך הוא מציין שההגדרה שלי ושלו למילה הזו שונה. "מבחינתי כל סיפוריי ריאליסטיים כי הם עוסקים בנפש האנושית, ואין דבר ריאליסטי יותר ממנה", הוא אומר. "כן, היא פרועה, גחמנית, חסרת גבולות וערמומית, אבל היא הדבר הכי מציאותי שאני מכיר".
עוד בפרויקט הזירה הספרותית:
• הסופר האשכנזי מול הסופרת המזרחית
• הסופר המתנחל מול הסופר השמאלני
• ההומו הטריוויאלי מול הבלש האוחצ'ה
• הסופרת הפרועה מול הסופרת המיושבת
נהוג לומר שז'אנר הפנטזיה הישראלי גוסס, ושזו עוד טרמינולוגיה לא מדויקת - מפני שהוא אף פעם לא היה באמת קיים. משיחות רבות שערכתי עם סופרים מכל קצוות הקשת הספרותית לטובת הפרויקט, הרבה מאוד מהם - גם כאלו שלחלוטין אינם קשורים לז'אנר - הביעו את צערם על כך. אבל טושה גפלה לא מסכים עם הקביעה הזו. "אני לא מומחה לז'אנר הפנטזיה, אבל נדמה לי שבעשור האחרון יש תנופת דמיון מרשימה בבחירת נושאים בספרות הישראלית ובהתמודדות לאו דווקא ריאליסטית עמם", הוא אומר.
"הקורא המקומי מגלה פתיחות לספרות 'אחרת', פחות משועבדת למציאות 'האחת והיחידה', ואני מברך על כך. לצד זאת, אני מודה שיש בי משהו שתמיד מתקומם נגד הצורך להשתמש במונח 'פנטזיה' כשמדובר בסיפורים קצת אחרים: האם גרגור סמסא שהלך לישון אדם והתעורר חרק נחשב לסיפור פנטזיה? האם מגיפת העיוורון הלבן בספרו של סאראמאגו נחשבת לסיפור פנטזיה? והאם המונח 'ריאליזם מאגי' נועד להגן על נפשותיהם הרכות של קוראים תאבי מציאות שלא חורגת מגבולות האפשר? בסיכומו של עניין, לכל סיפור, פרוע ככל שיהיה, יש סבטקסט ריאליסטי מובהק, וזה מה שחשוב. אחרי הכול, אנחנו יכולים לשאוב רק מחוויית קיומנו האנושית (גם אם אנו מתבלים אותה בדם ערפדים)".
בכל ספריך גרעין העלילה הוא רעיון מקורי ובעיניי גם מבריק. מאיפה אתה מקבל את ההשראות לכתיבתך?
"אני מקבל את ההשראה לספריי משאלות שעולות בי ודורשות תשובות (או לפחות להישאל). רומן, לדידי, הוא שאלה שמשתרעת על פני מאות עמודים. הרעיונות עצמם שוכנים בתוכי כבר שנים ארוכות, מבשילים לאטם ומחכים לשעת הכושר, ואז אני מנסה למצוא את הדרך המעניינת ביותר לתרגם אותם משפת הנפש לשפת הכתוב".
בנוסף, שמתי לב שלא פעם יצא לך לכתוב על המוות. מדוע הנושא הזה נוכח כל כך בספריך?
"המוות נוכח בספריי כי הוא נוכח בחיים. הוא הבלתי נודע האולטימטיבי, לצד הנודע לעייפה, והוא הדבר שמחכה לכולנו בסיומה של החגיגה הקצרה והמוזרה הזאת שנקראת חיינו. אני לא יכול להתעלם ממנו, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מעסיק אותי. אלה החיים בצלו שמעניינים אותי. לדעתי אי אפשר לכתוב על החיים כאילו הם מצב קבוע ונצחי. ואולי, אם לפשט את הדברים, אני לא יכול להתעלם ממנו משום שאני כל כך אוהב את החיים".
בעוד אל טושה גפלה פונים המעריצים בניסיון להבין אפילו חלקיק קטן מחשיבתו המקורית המשתקפת בכתיבתו, הקריאה בספריה של ברנע גולדברג פותחת את הלב - ואת הפה, כדי לצחוק. "בכל יום אני מקבלת פניות מקוראים, ובעיקר קוראות, שאיני מכירה באופן אישי, שעברו או עומדים לעבור חלק מהחוויות עליהן כתבתי", היא מספרת.
"עד היום נשים שעוברות טיפולי פוריות או נמצאות בתור לאימוץ ילד פונות אלי על מנת לשתף ולהתייעץ, וגם כעת קורה אותו הדבר עם ההתמודדות שלי כאמא לילד אוטיסט. קבלתי הצעה להנחות קבוצת תמיכה ב'בית ליאור' להורים לילדים אוטיסטים; נשים שילדו לאחר טיפולי פוריות שולחות לי תמונות של התינוק שנולד להן; ואני מפגישה קוראים עם הבן שלי שמלמד אותם שבאוטיזם יש גם צדדים מופלאים, שזה לא סוף העולם".
חלקים רבים מספרייך מבוססים על חוויותייך האישיות וחייך האמיתיים. עד כמה מחייך את מוכנה לחשוף למען הכתיבה?
"כשאני כותבת אין לי אלוהים. אני כותבת על הכול בלי להסתיר דבר. לפעמים אני מרגישה שאני ממש עומדת עירומה לגמרי מול כולם. לעתים אחרי פרסום הספר אני מתחרטת, אבל אז כבר מאוחר מדי. בתוך תוכי אני יודעת שלעולם לא אלמד את הלקח".
ספרך הראשון התפרסם לפני חוק הספרים, ושני ספרייך הבאים - אחריו. האם חוק הספרים השפיע עלייך?
"אין יום בו אני לא מתפללת שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה שנקרא 'חוק הספרים'. 'כמה רחוק את מוכנה ללכת' מכר קרוב ל-15,000 עותקים ובזכות המבצעים הגיע להרבה מאוד בתים בישראל. לעומת זאת, שני הספרים שכתבתי אחריו - 'משפחה לדוגמה' וספר נוער בשם 'כראמל' - יצאו בתקופתו של החוק, ובגללו מכרו לא רע, אבל לא מימשו את הפוטנציאל שלהם.
"בעקבות מגבלות החוק יש כיום מלחמה לחיים ולמוות על תצוגת הספרים. בחנות ממוצעת יש רק שולחן אחד המוקדש לספרים חדשים, וכל היתר מוקדש לספרים במבצע. זה אומר שאורך חיי המדף של ספר חדש יכול להיות שבועיים בלבד; לאחר מכן הוא יחזור למדף ולהוצאה. זה עצוב. ועדיין, מי שהכתיבה בוערת בו מתעלם מהכול ופשוט יושב וכותב".
ברנע גולדברג: נהוג לחשוב כי כל סופר, ולא משנה על מה ובאיזה סגנון הוא כותב, משבץ בעלילותיו את עצמו או פרטים מחייו האישיים. האם זה נכון לגביך?
טושה גפלה: ספריי לא עוסקים בי, והאמיני לי שהקוראים יוצאים נשכרים מכך. פה ושם אפשר למצוא היבט כזה או אחר של חיי בספריי (למשל, אהבת המוזיקה ב"ביום שהמוזיקה מתה") או חוויות ספציפיות שאני משנה כך שיתאימו לסיפור ושלאף אחד, זולת חבריי הקרובים, אין דרך לדעת שאכן התרחשו.
הדבר הראשון שאני עושה בבואי לכתוב ספר הוא להתוודע לעומק לדמות הראשית, ואני מפריד אותה מעצמי באמצעות אפיון הפוך ממני (לדוגמה, אני מתעב מאכלי ים, וברגע שדמות שלי תתלהב מחסילונים ורעות חולות אחרות אדע בוודאות שלא מדובר בי). מבחינתי היתרון הגדול של סופר הוא היכולת (והזכות) לדלג מתודעה לתודעה ולראות את העולם מבעד להרבה יותר מזוג עיניים יחיד".
ואולי בסך הכול זו תאוות החיים המרובים שבי, ששולחת אותי לסיפורי חייהם של אנשים אחרים וכך מאפשרת לי לחוות, ולו באמצעות הכתיבה, עוד חיים. בסיכומו של עניין אין לי ספק שהכתיבה על אנשים אחרים מקרבת אותי להבנת הפער המסקרן בין האני המוכר לי לאני אחר שנמצא במעמקיי ושאני יכול לנסח רק באמצעותה. עם זאת, תמיד יהיו קוראים שיתעקשו למצוא אותי בספריי (ולראיה הקוראת שניגשה אליי בשבוע הספר לפני לא מעט שנים, הפגינה בקיאות בפרטי "עולם הסוף" ואו אז שאלה אותי בפנים חתומות אם הספר אוטוביוגרפי).
ברנע גולדברג: השמועות אומרות שאת ספרך האחרון כתבת לאור נר על מנת להיכנס לאווירה המתאימה. האם השמועות נכונות? במידה וכן, האם על מנת ליצור עולם פנטסטי אתה בהכרח זקוק לעזרים חיצוניים?
טושה גפלה: השמועות לא מדויקות. את ספרי האחרון "עשתונות" כתבתי בתאורה מינימלית על מנת להישאב אל תוך האווירה האפלה ששוררת בו (מנורת שולחן קטנה, לא נר). זאת היתה חוויה מעניינת מאין כמותה - לכתוב כמעט כאילו אין לך דרך לראות דבר מלבד הדבר עצמו. באשר לעזרים חיצוניים אחרים, לעתים אני משתמש במוזיקה. לדוגמה, זכור לי שאת הפרק 'פלימפססט' בספרי 'הקטרקט בעיני הרוח' כתבתי כשברקע התנגנו פסקולים של אלברטו איגלסיאס. מבחינתי העזרים הם בדרך כלל המחברות שבהן אני כותב את ספריי (כן, אני כותב בעט ורק אחר כך מעביר למחשב) - יש לי כל מיני מחברות וכל מיני טריקים לשינוי האווירה. למשל, "מאחורי הערפל" נכתב במחברות תווים, ב"עולם הסוף" היו ארבעה עטים בארבעה צבעים שונים לארבעת מעגלי העלילה השונים, וחלק נכבד מספרי הבא נכתב בכרטיסיות בגדלים שונים.
טושה גפלה: מאחר שספרייך מבוססים על חוויות אישיות מחייך, אני סקרן לדעת על חלקו של הדמיון בספרים. כמה מקום תופס הדמיון בספרייך, ואיך את מנווטת בינו לבין מה שקרה הלכה למעשה?
ברנע גולדברג: הטיוטה הראשונה לספר הראשון שכתבתי ("כמה רחוק את מוכנה ללכת") נכתבה במשך חמש שנים ותיעדה בזמן אמת את מה שעברתי בחיי האישיים. כשהגשתי את הספר להוצאה, נועה מנהיים, העורכת הראשית, אמרה לי שיש בו קול ייחודי ושרואים שהדמות מאוד מגובשת, אבל שהעלילה לא הגיונית ולא נראית אמינה.
לא הבנתי איך הסיפור האמיתי שלי לא נראה אמין. היא שלחה אותי לכתוב את הספר מחדש. מכיוון שידעתי שכל מי שמכיר אותי ידע בדיוק שאני היא הגיבורה הראשית, פחדתי לשנות דברים מהותיים בעלילה - כל הזמן חשבתי "מה יגידו לי ומה יחשבו עלי". עד שבוקר אחד התעוררתי עם ההבנה שזו לא הביוגרפיה שלי. הדמות הראשית בספר היא לא באמת אני, ומותר לה לקבל החלטות שלא הייתי מקבלת בעצמי. אכן ישבתי וכתבתי את הספר מחדש, כשהפעם הוספתי צבע ועניין ופתאום השתחררתי והבנתי שזה מאוד מהנה להתרחק מעצמי.
בספר "משפחה לדוגמה" המציאות התפרצה לספר מבלי שהתכוונתי. כתבתי ספר מצחיק על סכסוך משפחתי גדול, ובין השאר הכנסתי לעלילה אלמנט דמיוני בו האחות הבכורה חושדת שהבן שלה נמצא על הספקטרום האוטיסטי, ורצה הגורל, באמצע כתיבת הספר הגננת של בני הסבה את תשומת ליבי לכך שיש לו בעיית תקשורת ולבסוף הוא אובחן כאוטיסט. ברור שכל הספר נכתב מחדש, לאחר שהבנתי מה זה באמת להיות אמא לילד כזה. קל לי מאד לנווט בין המציאות לדמיון ולפעמים אפילו המשפחה שלי כבר לא בטוחה מה אמיתי ומה לא. זה גורם לכתיבה שלי להיות יותר מעניינת מבחינתי.
טושה גפלה: ספרייך עוסקים בנושאים לא קלים, אך נדמה לי שההומור מעדן את הקושי. האם גם בזמן אמת התייחסת לדברים בהומור, או שהוא פועל יוצא של מלאכת הכתיבה?
ברנע גולדברג: מגיל צעיר, בכל פעם כשהייתי עצובה או כשחוויתי חוויות שנראו לי קשות, מצאתי דרך לברוח מהעצב. הייתי מציירת קומיקס מצחיק על הסיטואציה בה אני נמצאת. ממש לאחרונה אמא שלי מצאה יומן שנשאר בבית הורי עם קומיקס פרוע ומשעשע במיוחד שכתבתי בעת שהייתי בשברון לב מאהבה נכזבת. הוא נכתב לפני 20 שנה, וגם כשחזרתי לקרוא בו כיום התגלגלתי מצחוק. מכיוון שאת הספרים שלי כתבתי בזמן אמת כשאני חווה את המציאות ומעבדת אותה לספר, ההומור הוא חלק בלתי נפרד מההתמודדויות בחיים ובכתיבה. זה מה שמציל אותי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם