הזירה הספרותית: הירושלמית מול התלאביבית
לרגל שבוע הספר הפגשנו סופרים מקצוות שונים בחברה הישראלית לסמן את הפערים, לנסות לגשר עליהם ולחוות דעה על חוק הספרים. חלק ו': גלית דהן קרליבך הצעירה מהללת את ירושלים, רחל שליטא בת ה-66 חיה ונושמת את תל אביב
בעידן הכתיבה הנוכחי, בו רוב הספרים שאתם קוראים נכתבו על מקלדות מחשב, לסופרים קל יותר מתמיד לקחת את הכתיבה איתם לכל אשר ילכו, מקופלת בין מסך הלפטופ למקלדת. ואם מדובר בספרי פנטזיה שמתרחשים בעולמות אחרים או ברומנים אלגוריים שלא זקוקים לציוני זמן ומקום, זה אכן אפשרי - אבל זה לא תמיד המצב.עוד כותרות ב-nrg:
• נלחם בהטרדות רשת: אביב גפן תפס פדופיל
• לא לנשים בלבד: תנו צ'אנס לליטל שוורץ
• "אמנות וגאונות": דודו אהרון עף על עצמו
• הנה הרגע המצחיק ביותר ב"אח הגדול"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
קחו למשל את גלית דהן קרליבך (34), שבגילה הצעיר כבר עומדים מאחוריה שני רומנים עטורי שבחים למבוגרים ועוד ספר פנטזיה מבריק לנוער. רומן הביכורים שלה "אחותי כלה והגן נעול" הוא שיר הלל לירושלים, על סמטאותיה, אווירתה והאנשים שמאלכסים אותה. חלקים נרחבים מספרה "קצה" מתרחשים בהתנחלות, אי שם במדבר, אולם נקודת המוצא, הבית של הגיבורה, הוא העיר הקדושה. ובין כתיבת ספריה והנחיית סדנאות כתיבה, היא עוסקת גם בהדרכת סיורים בירושלים.
דוגמה אחרת היא רחל שליטא (66), שהוציאה השנה את רומן הביכורים שלה "אחיות אחיות" בהוצאת ליריקה. שליטא נולדה וגדלה בתל אביב ושם גידלה גם את משפחתה, ולכן אך טבעי שגם ספרה מתרחש בעיר ללא הפסקה - גם אם בזמן קצת אחר - וספוג ברחובותיה, בתזזיתה ובחופש שהיא מעניקה לתושביה להיות הם עצמם.
עוד בפרויקט הזירה הספרותית:
• הסופר האשכנזי מול הסופרת המזרחית
• הסופר המתנחל מול הסופר השמאלני
• ההומו הטריוויאלי מול הבלש האוחצ'ה
• הסופרת הפרועה מול הסופרת המיושבת
• מציאות יומיומית ועולמות אחרים
"במעבר חצייה שולי ירושלמי אחד אפשר למצוא שתי נזירות ממנזר אחיות ציון, כמה מתולדות אהרון, סטודנטים ללטינית שמשננים פעלים ועוד", מפרטת דהן קרליבך כשהיא נשאלת למה היא אוהבת כל כך את העיר. "ירושלים גדולה, בזה לאופנות, לא מתחשבת בממסדים, לא מתרגשת משום דבר".
השימוש במילה "ממסד" קצת מצחיק. ספר הביכורים שלה זיכה אותה במלגת "פרדס" לסופרים צעירים מטעם הספרייה הלאומית; סיפור קצר שלה זכה בפרס עינת מטעם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה; ובשנה שעברה זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
כסופרת עטורת פרסים כל כך, האם הקבלה על ידי הממסד חשובה לך?
"אינני יודעת היכן נמצא הממסד הספרותי - הוא בטח יושב בתל אביב", היא צוחקת "- אבל ודאי שחשוב לי 'להתקבל'. ולא רק על ידו: חשוב לי שיקראו את הספרים שלי האנשים הנכונים, ושיבינו את מה שכתבתי, ופרסים זה תמיד כיף לקבל. אני מקדישה את רוב זמני לכתיבה, כך שכל פרס מושיב אותי לכתוב עם קצת פחות רגשי אשם מול חובות החיים הנודניקים".
מה את חושבת על מצב הספרות הישראלית כיום?
"אולי זה תהליך עולמי, אבל נראה שחל בה תהליך של תיעוש ושיווק, שלא מבין שספר הוא לא מוצר אלא משהו (אולי) נצחי. ומילא אם אופן החשיבה הזה היה משפיע רק על הקהל הרחב, אבל זה כבר מחלחל למוסדות ספרותיים מובהקים שדנים ביצירה גרועה ומשמימה רק מפני שהפכה לרב מכר". על המוסדות האלה היא מוסיפה: "את ביקורות הספרים כותבים אותם אנשים שגם יושבים בוועדות הפרסים וגם מלמדים במוסדות מוכרים וממשיכים במעגל הסגור הזה, בסגנון שמור לי ואשמור לך. זה ככה כמובן בכל תחום, אבל יש תחושה שלפחות בספרות צריכים הדברים להיות נקיים יותר ולא להזכיר מועדון סגור.
"אבל יש לי גם דברים טובים לומר על הספרות הישראלית", היא מסייגת. "אני חושבת שהיא נפתחה מאוד מבחינת טעמים וסוגי ספרים. ספרי הפנטזיה כבר לא יושבים מבוישים בקצה המדף ולמדע הבדיוני מתחיל להיות מקום של כבוד, ולא רק אצל בעלי שלייקס משוגעים לדבר".
ניסית פעם לכתוב מחוץ לירושלים?
"כתבתי מחוץ לירושלים בתקופות בהן גרתי מחוץ לעיר. יש לי ניסיון רע מאוד עם יישובים קהילתיים - למדתי על בשרי שככל שיש יותר חוקים, סייגים והוראות כיצד להכיל את האחר, כבר לא נותר מקום להכיל את האחר. במקומות הללו לא מסתפקים בעשרת הדיברות ומוסיפים עוד כמה. ואיך זה קשור לירושלים? בירושלים אין דבר מההמגון ומהפסטור הזה. העיר גדולה מאוד במובן הנוגע לסוגי האנשים, ואז מעניין להיכנס לכל מיני גלימות של נזירים, לחבוש טורבן או להחזיק את הנבל של המסונדרם הירושלמי משער יפו - כל זה במובן המטאפורי, כמובן".
יש בעינייך חשיבות למקום בו כותב הסופר את ספריו?
"יש בעיניי חשיבות רבה למיקום הגיאוגרפי, אבל מה שמעניין הוא להצליח למצוא את שדה התעופה הספרותי הראשון ולהמריא ממנו. כי עד כמה שירושלים מופיעה בספריי, היא לא ירושלים האמיתית, אלא ירושלים מדומדמת שנמצאת בחור בחלל שבאורח נס הצלחתי להגיע אליו".
שליטא, לעומת דהן קרליבך, הוציאה השנה את ספרה הראשון - כשהיא בת 66. היא מרצה ותיקה במדרשה לאמנות של מכללת בית ברל בתחומי החינוך המוזיאוני והאוריינות החזותית. "הגעתי אל הכתיבה במקרה, אף פעם לא היה לי חלום לכתוב דווקא", היא מספרת. "המעבר לכתיבה התרחש לפני כעשר שנים. כתבתי מחזה בשם 'רוחקה' על היחסים בין אמא שלי לאחותה רחל, שאני נושאת את שמה, שהועלה בבית ליסין. אחריו כתבתי עוד שני מחזות שהועלו במסגרת פסטיבל מחזות קצרים של צוותא, ומשם עברתי לכתיבת סיפורים קצרים בסדנאות כתיבה. הרומן 'אחיות אחיות' התחיל דווקא כמחזה אבל התפתח לספר באורך מלא".
מאיפה קיבלת את ההשראה לכתיבתו?
"הרומן נולד משיחת טלפון שבה סיפרה לי חברה על מכרה של הוריה שהייתה בחורה צעירה בשנות הארבעים, וביקשה מאביה של חברתי, חבר קיבוץ באותו הזמן, שיעשה איתה ילד. הסיבה שנתנה לבקשתה הלא שגרתית הייתה עוד יותר בלתי שגרתית - היא קראה את הספר 'הנפש הקסומה' מאת הסופר הצרפתי רומן רולן והחליטה להידמות לאנטה מתוך הספר". בספר, אנטה מחליטה לבטל את נישואיה הקרבים, שבמסגרתם, היא חוששת, תאבד את עצמיותה ואת זהותה, ולגדל את בנה לבדה. סופה רע ומר - היא מאבדת את שמה הטוב ואת כל רכושה, ובסופו של דבר אפילו את בנה, שמעדיף את אחותה על פניה. "המחשבה שבחורה בחרה להכניס את עצמה למצב כזה רק מפני שקראה ספר שהשפיע עליה גרמה לי לרצות לבדוק את הסיפור הזה מעוד היבטים", מספרת שליטא. "התעוררה בי סקרנות עצומה כלפי התקופה ההיא, שבה ספרות לא נחשבה לבילוי לזמן הפנוי, אלא השפיעה על מהלך החיים ועל הבחירות והאמונות של הקוראים".
תל אביב שכתבת עליה שונה מזו של היום. איך ידעת לכתוב על תל אביב של שנות הארבעים?
"השתמשתי לשם כך בתמונות. בראש כל פרק היה תצלום שלאורו כתבתי. כשהגעתי לגרסה הסופית, העורך שלי, סמי ברדוגו, אמר שאין צורך בתצלומים בתוך הטקסט, שהם היו רק פיגום, אבל שאבתי מהם הרבה אינפורמציה. קראתי גם עיתונים מאותן שנים. יש המון דברים שצריך לדייק בהם כדי שהדמויות תהיינה חופשיות בתוך המרחב שיוצרים עבורן. אבל נראה לי שהחוכמה בעריכת התחקיר היא לאו דווקא ברוחב היריעה שלו, אלא בדרך שבה מכניסים אותו לתוך הטקסט באופן אורגני".
זכויות התרגום של הספר נקנו עוד לפני שהוא פורסם בעברית. איך זה קרה?
"לאחר שסיימתי לכתוב את הספר והוא עמד להתפרסם בהוצאת 'ליריקה' של עליזה ציגלר, שלחתי את כתב היד לזי'ל רוזייה, סופר צרפתי (שגם תורגם לעברית) שהחליט יחד עם אשתו להקים בית הוצאה חדש בפריז בשם 'אנטילופה'. שמעתי על כך מחברים שמכירים אותו, כתבתי אליו ושאלתי אם הוא ירצה לקרוא את ספרי. הוא ענה בנדיבות רבה שכן, ולאחר שלושה שבועות שבהם קרא את כתב היד (בעברית) טלפן אלי ואמר שהספר מצא חן בעיניו ושהוא יוציא אותו לאור כספר הראשון של ההוצאה שלו. זה היה כל כך פשוט שזה מפתיע גם אותי". כיום, משנדבקה בחיידק הכתיבה, שליטא עובדת על ספר הפרוזה הבא שלה, שיהיה, לדבריה, שונה מאוד מ"אחיות אחיות". "הוא מתרחש בימינו, הצבעים שלו אפורים, ירוקים, כחולים ושחורים ויש בו משהו אפלולי, מסתורי וגשום מאוד".
שליטא: מכיוון שהגעת לירושלים משדרות – מה משך אותך לירושלים?
דהן קרליבך: מה משך אותי לירושלים? שום דבר. הייתי בת עשר ורציתי להמשיך לגור בשדרות ובאשדוד, אבל מי שאל אותי? בשנים הראשונות ירושלים עשתה לי שרירים. שנאתי אותה. היא הייתה כבדה ומעצבנת ולקחה את עצמה ברצינות רבה מדי. אבל אחר כך התרגלתי אליה, ומתישהו, בשנות הנעורים, ההרגל הפך לאהבה.
שליטא: האם ירושלים השתנתה במרוצת השנים שאת חיה בה?
דהן קרליבך: אני לא באמת חושבת שירושלים השתנתה. יש כאלו שאומרים שרוב החילונים ברחו ממנה. סטטיסטית, זה לא נכון, אבל גם בלי להתחשב בסטטיסטיקה, אני לא חושבת שאפשר למצוא רגע אחד בעיר שבו היא לא הייתה סוערת, מסוכסכת, מסכסכת ומרתקת כל כך. ירושלים היא קפסולה של ההיסטוריה בזעיר אנפין. לא רק שה"מצב" לא מפריע לי, הוא גם מבהיר לי עד כמה הדברים מורכבים ולא בשחור-לבן. כשאני קורסת מיום לא טוב של כתיבה, מספיק שאלך לחומה של סולימאן כדי להכניס את היום הדפוק שהיה לי לפרופורציה.
שליטא: האם הספרים שלך הם אוטוביוגרפיים? אם כן – איך את מגנה על בני המשפחה הקרובים אלייך? אם לא – למה את כותבת על חיים של אחרים?
דהן קרליבך: הספרים שלי ממש לא אוטוביוגרפים ועל רקע תוכניות גועל מסוג האח הגדול ושות' - חשוב לי להדגיש את זה. אני תופסת את הספרות כמקום שיש להמריא ממנו, להתעופף, להמציא, ולא לשעמם את עצמי למוות בקורות החיים שלי. מובן שיש רגשות ותחושות שמהווים חומר גלם אותו אני יוצקת לתוך עלילות, אבל אני לא כותבת על אף אדם מוגדר, וודאי לא על בני המשפחה שלי. כשאני רואה "מבוסס על סיפור אמיתי", אני לא מתרשמת ומעדיפה לחפש ספר אחר.
דהן קרליבך: כאחת שגרה מחוץ לפלנטה שלי, אני רוצה לשאול, בכל הרצינות, איך אפשר ליצור בעיר קטנה כל כך כמו תל אביב. וכשאני אומרת קטנה אני לא מתכוונת לכמות האנשים - אלא להומגניות שלהם. בכל נסיעה שלי לתל אביב כולם נראים לי אותו הדבר, מתלבשים אותו הדבר, אוכלים אותו הדבר ומדברים אותו הדבר, כמו יישוב קהילתי...
שליטא: אני שומעת את החיוך שלך בשאלה, אבל אני בוחרת לענות ברצינות, ולצטט לשם כך מתוך סיפור קצר שכתבתי בשם "מון אמור" (וסליחה על הפלצנות שבציטוט עצמי) – "מה אני יודעת, הם כל כך דומים זה לזה היפנים. דומים, אלא אם כן את מכירה את מגע עורו החלק של אחד מהם וכבר לעולם לא תתבלבלי בינו לבין יפני אחר".
ירושלמים אוהבים את עירם דרך סמטאותיה, גניה, בתי האבן, ההרים, האבנים, בקיצור – החומרים הבונים אותה. היופי הפיזי של ירושלים גורם להם לחוש תחושות של יופי רוחני ויכול להביא אותם להתעלות.
כשהתל אביביים מדברים על עירם, זה אף פעם לא דרך החומרה. אילו חומרים כבר יש בתל אביב? כמה בתי באוהאוס משופצים, כתובות גרפיטי מעצבנות על קיר המוזיאון החדש, מדרכות מטונפות ואופניים שמעיפים אותך מהמדרכה. בקיצור, עיר מגעילה. אפילו אלתרמן אמר עליה בנימה של התנצלות "בכל זאת יש בה משהו". כשתל אביביים מדברים על עירם הם מדברים על התוכן שלה. הם מדברים על אנשיה, על הדברים שעושים בה, ובעיקר על הרשות לעשות אותם: להתנהג בתוכה בחופשיות, להרגיש בבית, להתהלך בלבוש מרושל, או מגונדר מדי, או חשוף, לנסוע בשבת, לאכול מה שרוצים, לקנות מתי שרוצים, להיות הומו וללכת יד ביד עם חבר, או אפילו, אלוהים ישמור, להתנשק ברחוב. מה שאני אוהבת בתל אביב הוא בדיוק זה - החופש להיות הכי דומה לעצמי. לחיות בתוך אווירה חילונית וסובלנית שיש בה מקום לי ולאחרים. בזמן שאני כותבת את השורות האלה, כל הרחובות הראשיים של תל אביב התקשטו בדגלי גאווה. הנה סיבה לאהבה שלי לתל אביב.
דהן קרליבך: יש חשיבות בעינייך למקום שבו הסופר גר?
שליטא: ודאי - כמו שיש חשיבות לאוכל שהוא אוכל, לתרבות שהוא צורך ולעיתון שהוא קורא. המרחב הגיאוגרפי הוא אף פעם לא רק גיאוגרפי. הוא תמיד גם תרבותי ופוליטי וגם אישי וביוגרפי. כשאני הולכת ברחובות תל אביב יש לי נקודות ציון ביוגרפיות - כל הדירות שגרתי בהן, כל הדירות שכמעט גרתי בהן, כל המסעדות שרציתי לאכול בהן ולא אכלתי. אין לי ספק שאם בספר שלי אבא של ורה היה עולה לארץ ומתיישב בירושלים, כל הסיפור היה משתנה לחלוטין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם