תקנאו: בת 16 כתבה רב מכר היסטרי, והוא מעולה
מאיה ון-ווגנן הייתה בכתה ח' וסבלה מדימוי גוף נמוך, חזה שטוח וקראש בלתי מושג, כשכתבה את יומן הנעורים האמיץ בו סיפרה על הפרטים הכי אינטימיים. מאז הספיקה לכבוש את רשימות רבי המכר בכל העולם ואף למכור את זכויות ההסרטה של הספר ל'דרימוורקס'
''פופולרית'', מאיה ון-ווגנן
עוד כותרות ב-nrg:
• משה פרץ שוביניסט? איזו הפתעה!
• "אטלנטיקה": סקס, סמים ועבודות שירות
• "חירות": הצגה נוספת על מחבל בסל התרבות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ב"דרימוורקס", אולפן הסרטים של סטיבן שפילברג, שמעו על ההצלחה של הספר ורכשו את זכויות ההסרטה שלו, ומי שנבחרה להיות האחראית על עיבודו למסך הגדול היא איימי ב. האריס, מפיקת "סקס והעיר הגדולה" ו"אחת שיודעת". ורוצים לדעת מה הדבר הגרוע מכול? העובדה שמדובר בספר מצוין.
לא פעם ולא פעמיים כיכבו באתר "באזזפיד" כתבות ששלו ממעמקי הארכיון מדריכים לנערות צעירות שנכתבו לפני עשרות שנים ובחנו מחדש את עצותיהן. ון-וורגנן, למרות גילה הצעיר, היא בחורה פחות טכנולוגית (ולראיה, אפילו אין לה פלאפון - מבחירה מודעת), ואל ספר העצות העתיק ששינה את חייה היא הגיעה בדרך אורגנית לגמרי. אביה נתקל במקרה בעותק ישן של "המדריך של בטי קורנל לנערה הפופולרית" שקנה לפני שנים בחנות משומשים, ומסר לה אותו רק כי לא היה לו לב לזרוק אותו. מאיה, אז נערה גיקית, ממושקפת, מגושרת, עגלגלה ולא מקובלת, עלעלה בו קצת, וכשאמה הציעה לה לעקוב אחרי עצותיו, סתם בשביל הקטע, היא פטרה את הרעיון כמשוגע ומטופש. ואז היא חשבה לעצמה: בעצם, מה כבר יש לי להפסיד?
במשך שנה שלמה היא עקבה אחר עצותיו של המדריך, ותיעדה ביומנה את התקדמותה קדימה ואחורה ואת שגרת חייה כנערת חטיבה מן השורה בכנות יוצאת דופן. גם בגרסה הסופית של כתב היד, שפורסם כאמור בכל העולם, היא לא חוסכת מאתנו את הפרטים הקטנים והאינטמיים ביותר: דימוי הגוף הנמוך שסבלה ממנו ומרמורה על הציצים הלא קיימים שלה; הקראש הבלתי-מושג; אחותה האוטיסטית החמודה; אפילו המעבר שלה מפדים לטמפונים.
בחיי, הנערה הזו אמיצה, אבל היא הייתה כזו עוד לפני שהיה מדובר בעסקה רווחית במיוחד שתסדר אותה כלכלית לכל חייה. ולראיה, היא באמת הלכה עם הפרויקט עד הסוף, ועקבה אחרי כל הטיפים של בטי מראשית שנות החמישים, כשהיא שומרת את העניין בסוד מפני כולם פרט לבני משפחתה. היא לבשה שרשראות פנינים, חצאיות ארוכות וקרדיגנים לבית הספר, ולכנסייה - כובע קש עם סרט וכפפות לבנות. היא הכריחה את עצמה לשפר את יציבתה. היא ישבה בארוחת הצהריים עם הנערים הפופולריים ביותר בלי שהוזמנה והתמודדה עם קיתונות של לעג.
זו הנקודה המתאימה לציין שהאכזריות של החזקים כלפי החלשים על פי מדרג הפופולריות התיכוניסטי בארה"ב פשוט הזויה. הג'ונגל התיכוניסטי הרגיל הזה הוצב בתפאורה ג'ונגלית עוד יותר, שכן באותה תקופה משפחת ון-ווגנן חיה בטקסס, על הגבול עם מקסיקו, וכדבר שבשגרה קרה שעלו מהשכונות הסמוכות תמרות עשן ממלחמותיהם של קרטלי הסמים, או שהמשטרה פשטה לביקורת על כיתות לימוד ופשפשה בעזרת כלבי גישוש ברכושם של התלמידים, שחויבו להשתמש אך ורק בתיקי רשת שקופים. לא רק אצלנו מטורף.
בנוגע ליכולות הספרותיות האמיתיות של הילדה - בניגוד למה שמשדרת העטיפה המזעזעת, הן באמת מרשימות. הקריאה קולחת בזכות כתיבתה הצעירה אך האלגנטית, שלא ניתן לנחש ממנה את גילה האמיתי, ובעוד האיכות האותנטית והאינטימית של חוויית הקריאה ביומן נשארה, הוא סודר ונערך כך שתהיה בו עלילה אמיתית (אך מפוזרת מספיק כדי לפזול לצדדים ללא הפסקה ולתת תמונה מקיפה של שגרת החיים של מאיה). האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלה נחשפת במלוא תפארתה בהברקות קטנות של הסתכלות עצמית עירומה ומפוכחת - למשל, כשהיא עומדת לספר לחברתה הטובה ביותר שהיא עוברת לג'ורג'יה הרחוקה, ותוהה: "ואם היא תבכה? ואם היא לא תבכה? ככה או ככה, איך אני אתמודד עם זה?" ואולי זו באמת רק הכתיבה, אבל העובדה שמדובר בסיפור אמיתי הייתה עבורי משמעותית מאי-פעם כקורא, מסתבר, כי מזמן לא התחברתי ככה לדמות, כאבתי את כישלונותיה וחגגתי את ניצחונותיה.
כן, זה בסך הכול ספר על נערה בחטיבה, שנחתם בסוף טוב ובמסקנה מעצימה, חינוכית ואנושית, ממש תמצית הקלישאה, אבל הוא כן, מקסים וכובש, והיכולת שלו למשוך מבוגרים שמזמן עברו את השלב הזה בחייהם בחזרה אל חטיבת הביניים מדהימה - פתאום לשבת בשולחן של המקובלים בקפיטריה שוב נראה כמו הדבר המטורף והמפחיד ביותר בעולם. מאיה היא לגמרי הבת שהייתם רוצים לעצמכם, או לפחות כחברה הטובה ביותר של בתכם, אבל היא גם כותבת לא רעה בכלל שהעניקה לי כמה שעות קריאה מהנות במיוחד, וזה עוד כששמים בצד את העובדה שהיא כנראה מיליונרית כרגע. אני אכול קנאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם