החייל האחרון: ביקורת מנומקת על השירות הצבאי
ספרו החדש של ינון ניר מפנה זרקור אל היבטים בשירות הצבאי שנדמה שכבר נכתב עליהם הכל. אך בזכות בנייה חכמה של העלילה וכתיבה ביקורתית מנומקת שלא בורחת לסיסמאות, עולה בידו לחדש ולהציג נקודת מבט רעננה על הנושא החבוט
יש ספרים שעוצמתם בכך שהם נוטלים בידם את ידו של הקורא ומוליכים אותו לאורכו ולרוחבו של עולם חדש שטרם הכיר, ויש שכוחם ביכולתם להטיל אלומת אור על העולם הידוע לו היטב ולאפשר לו התבוננות אחרת בו. 'החייל האחרון', ספרו החדש של ינון ניר, נמנה עם אלו האחרונים.עוד כותרות ב-nrg:
• יכול להיות שסקס כבר לא מוכר?
• בן כספית: "אם למישהו מגיע איידס, זה לו"
• אדל מתחפשת לעצמה ויוצרת את מתיחת השנה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בספר, מתאר ניר את חוויית השירות הצבאי בשנות התשעים מבעד לעיניו של אליאב קדוש, נער שגדל ביישוב בדרום שאינו נמנה עם היישובים 'הטובים', לדבריו, ומותח ביקורת על התפקיד החברתי שממלא השירות הצבאי בחייהם של נערים ועל האופן בו מנהל הצבא את כוח האדם שעומד לרשותו.
השירות הצבאי מוצג בפני אליאב כשביל שיוביל אותו אל הארץ המובטחת. כנער העומד לפני גיוס, הוא יכול לבקר בה, אך אינו יכול לרשת אותה, משום שהיא נועדה לברי המזל שנולדו למשפחה הנכונה במקום הנכון על גבי המפה, והדבר היחיד שיהפוך את אליאב לראוי לה הוא שירות צבאי משמעותי. השירות הצבאי הוא אפוא הרבה מעבר לטקס החניכה הישראלי האולטימטיבי שהופך נער לגבר – הוא תהליך רצוף סמלי סטטוס ההופך אזרח סוג ב', בעיני המדינה, למלח הארץ.מפקדיו של אליאב משתוממים אל מול היעדר המוטיבציה שלו לשרת בצה"ל בתפקיד הנתפס כפסגת שאיפותיו של כל נער, ומתקשים להעלות על דעתם את האפשרות שהוא כלל אינו מעוניין במה שיש לשירות הצבאי להציע לו. הם מנסים לזהות אצלו מידה של שאפתנות, בשעה שהוא אינו מבין מדוע מצופה ממנו לשאוף להקריב את חייו למען המדינה. מה שנתפס בעיניו כתוצאה בלתי רצויה של מילוי חובתו, הוא מזהה בקרב מפקדים וחיילים אחרים כפנטזיה הרואית, תוצאתה של תפיסה על פיה עדיף למות מות גיבורים מאשר שלא לענות על הפרופיל של הנער הכל-ישראלי האידיאלי.
ניר מיטיב להציג את המסגרת הצבאית כחברה מעמדית – יש את אלו שצלחו את קורס הטיס ויש את הנושרים, או גרוע מכך – אלו שוויתרו מרצונם על ההזדמנות להתהדר בכנפי הטיס. יש את המוצבים ביחידה באופן קבוע ויכולים להכות בה שורש, ויש את הזמניים, המסופחים, נטולי הזהות והבית. ובתוך כל אלו, שחולקו למעמדות בהתאם לצבע הכומתה ולסמל החיל, יש גם את הריבוד המעמדי שיוצרת תרבות הקלאבינג של החיילים בשעות הערב, המייצגת את החיים האזרחיים.
בעולם הקלאבינג, פער המעמדות נשמר, ורק ייצוגיו מתחלפים – היחצן שמחלק את ההזמנות למסיבה הוא השליש או קצין הבקו"ם, והסלקטור הניצב בכניסה הוא חיילו הנאמן. רחבת הריקודים היא זירה אלטרנטיבית שבה אליאב יכול להשתלב ולהמציא את עצמו מחדש, ללא קשר למעמדו בחברה הצה"לית, אך בחירה מעניינת של ניר מובילה את אליאב לכך שהוא מגיע למועדונים לבוש במדיו, ואף מתפרסם בשל כך והופך לאושיית חיי לילה. המסגרת הצבאית הנוקשה וחיי הלילה המתירנים מתערבבים זה בזה, כשם שזהויותיו השונות של נער צעיר המתגייס לצבא מתערבלות בראשו ויוצרות אצלו בלבול.
הספרות הישראלית משופעת ביצירות העוסקות בשירות הצבאי, על כל היבטיו – אומץ והרואיות, חברות ואחוות לוחמים, תקווה ושכול, אינדיבידואליות מול הרצון או ההכרח להשתייך למסגרת, השירות כפסגת הישראליות וכחוויה מעצבת, והמסגרת הצבאית ככור היתוך תרבותי. יש לשער שעל אף שאין עוררין על מקומו של 'החייל האחרון' על המדף המוקדש לחוויה הצבאית, אליאב, גיבורו, היה מעדיף למצוא את מקומו על מדף אחר לגמרי, הממוקם הרחק ככל האפשר, ומוקדש לרומני חניכה והתבגרות. אך בחברה הישראלית, שני אלו סמוכים זה לזה וכמעט בלתי ניתנים להפרדה. תהליך ההתבגרות וחיפוש הזהות העצמית של רבים מהנערים והנערות הישראלים שזור בחוויית השירות הצבאי, לטוב ולרע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם