החצר האחורית של המדינה דרך עיניה של מהגרת
כשהגיעה לישראל בעת מבצע צוק איתן, היא הרגישה כמו ילדה שלא שולטת בחייה, ועם זאת מאושרת וחסרת דאגות. ראיון עם אמנית שלא מצאה חופש ביטוי במולדתה רוסיה, התעמתה עם גילויי גזענות בגרמניה ומצאה קן חם לבטא אסטטיקה טבעית לדאגות היום-יום לצד הפליטים והבוהמה של דרום תל אביב
עבודותיה של האמנית יאנה רישה מזכירים למתבונן יצירות הלקוחות מהציור האירופי. "אפשר להגיד שאני מושפעת גם מרמברנדט, אבל את ההשראה שלי אני שואבת מהחיים ומהסביבה בה אני חיה ויוצרת", אומרת רישה.עוד כותרות ב-nrg:
• שווה זהב: הקמפיין הבא של בר רפאלי
• איימי ווינהאוס: הסיפור האמיתי והסיפור הסתמי
• בעקבות פניית nrg: רגב הגישה בקשה לויזה עבור המשורר האיראני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זאת למרות שבשנתיים האחרונות סביבת החיים והיצירה של רישה מאד רחוקה מאירופה הקלאסית. הבית והסטודיו שלה נמצאים בשכונת פלורנטין, בצמוד לחצר האחורית של תל אביב - איזור התחנה המרכזית הישנה, מקום ריכוזם של העובדים הזרים, שהיה סמל לחיים חסרי הגדרה, של דמויות רבגוניות ומסובכות.
בסוף השבוע שעבר השיקה יאנה רישה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ "האלים של פלורנטין" במרחב לאמנות יפו.
מי הם האלים של פלורנטין?
"אלה האנשים שהרשימו וסקרנו אותי בשכונה בה אני גרה. את חלקם אני מכירה ואת חלקם הכרתי דרך הציור".
יש בציורים שלך נופך דתי והם משדרים גם תחושה מעיקה של משהו רע ומפחיד.
"התחושות מאד נכונות. אני מושפעת כאמור מהציור האירופי שהתאפיין בריאליזם רב, והוא שופע רגשנות ועומק צבעוני. אבל, חשוב לי להדגיש שאני לא יוצרת ממקום של טוב או רע. אני עסוקה בחיפוש מתמיד אחר אסטטיקה טבעית לדאגות היום יום".
שלושה נושאים עיקריים המשולבים זה בזה מתקיימים בתערוכה של רישה:
דיוקנאות של אנשי הבוהמה משכונת פלורנטין 'המתחדשת', אליהם התוודעה דרך תהליך הציור והפכה אותם לאלים מיתיים וקדושים.
ציורי עבדים – רישומי עיפרון, שהם הגדלות של צילומים זעירים מראשית הצילום, המתעדים את הניסיון הקולוניאליסטי לאפיין כל גזע וגזע, כשלצד עבד פיליפיני וזונות יפניות, רישה מציגה גם דיוקן עצמי ובכך מרמזת על חווית הזרות וקשיי הקליטה שלה.
ציורי ילדים - העוסקים במובן הפואטי של המוות וחיים חדשים.
ציורים שהחלה לצייר עם הגעתה לישראל בעת מבצע "צוק איתן" והם מסמלים אולי את התקווה לעתיד טוב יותר.
"משהו מסתתר מאחורי ההתרחשויות המתוארות בציורים של רישה, משהו טורדני, אפילו מפחיד ומאיים. תחושת השקט והשלווה, שציוריה הריאליסטים משרה עלינו בהסתכלות ראשונית, מופרית במבט השני והמעמיק, שמגלה לצופה את תחושת הסכנה האורבת", אומר אלמר צורן, האוצר הגרמני של התערוכה.
מה הקשר בין שלושת הנושאים?
רישה: "ציר הזמן מקשר את שלושת הנושאים. ציורי העבדים מהדהדים את העבר, אך גם במציאות חיינו מתקיימת עבדות בצורות שונות.
"אנשי הבוהמה של פלורנטין, הם ההווה, אלה החיים שלי עכשיו. אני מוקסמת מאנשי השכונה, הספונטניים והאינדיבידואליסטים ללא תקנה, אנשים רבגוניים שמסתגלים בקלות לשינויים ולאנשים חדשים.
"העתיד, הם הילדים. הציורים עוסקים במובן הפואטי של המוות ושל חיים חדשים. כשהגעתי לארץ בעת מבצע 'צוק איתן' הרגשתי בעצמי כמו ילדה שלא שולטת בחייה, ועם זאת הייתי מאושרת וחסרת דאגות. לכן הילדים מסמלים עבורי את התקווה לעתיד טוב יותר".
כיצד את מושפעת מהקרבה לפליטים שחיים בשכנות לך בדרום תל אביב?
"מלכתחילה בחרתי להתמקם בפלורנטין בגלל האופי הבוהמי המתהווה שלה. בתי קפה, מקומות בילוי, גלריות, סדנאות וחנויות מעצבים. בחרתי בה גם משום שהשכונה משלבת בין קהילות שונות, ויש בה ערבוב בין מגורים ומסחר ומלאה והכל כאן מלא חיים. ומהרגע שהגעתי לכאן אני מרגישה בבית. בזכות מגוון האנשים שנוהגים בשיתוף ובכבוד הדדי.
"ביצירתי, אני לא עוסקת באמנות פוליטית, אלא מתמקדת באנשים שונים בחיי היום יום שלהם. לכן קשה לי להביע דעה על מצבם של הפליטים או האם ישראל מחויבת לקלוט אותם.
"ביקרתי המון בישראל במהלך תשע השנים לפני שהיגרתי לישראל, כך שידעתי היטב לאן אני מגיעה. ולמרות זאת בכל פעם מחדש, אני מופתעת באופן חיובי, מהפתיחות והכנות השוררת בין אנשים המאפשרים קשר עם הרבה אנשים. יש לי חברים ערבים, אתיופים, רוסים ואחרים שלא מרגישים כמו מיעוט נרדף.
"דווקא בגרמניה אליה הגרתי מרוסיה, חוויתי גזענות בריונית. גזענות יש בעוד מדינות מודרניות אחרות, בהן חיים אנשים מתרבויות ומנהגים שונים. אנשים שלא התאגדו סביב שיוך לאומי, למולדת כלשהי, אלא מאוגדים סביב ערכים ואידאולוגיות.
"לגבי ישראל, אני חושבת שההתעסקות בנושא מוגזמת מאד. למען האמת אני חושבת שמדובר באפליה ופחות בגזענות".
יאנה רישה נולדה ב-1979 בווטקינס שברוסיה. היא בוגרת אוניברסיטת אודמורט במסלול חינוך לאמנות. ב-2003 היגרה לגרמניה, והמשיכה ללמוד באקדמיה לאמנות של מינכן אצל המאסטר נורברט פראנגנבר. לאורך הקריירה שלה הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות ותערוכות יחיד בגלריות ומוזיאונים בגרמניה, אוסטריה, שוויץ, קוריאה ועוד. עבודותיה נמצאות באוספי מוזיאונים, גלריות ואוספים פרטיים בעולם.
"אני מאד מתגעגעת למשפחה שלי ברוסיה. היו לי שם חיים טובים ומאושרים אבל כשבגרתי והתחלתי לעסוק באמנות, הבנתי שרוסיה אינה יכולה לאפשר לי את חופש הביטוי שחיפשתי, לאו דווקא חופש פוליטי, כי אם יותר במובן של אנרגיה כללית.
"החלום שלי היה ללמוד באקדמיה לאמנות של מינכן שהיא מהטובות בעולם, ולכן עברתי לגור בגרמניה. ואז קרה שהתאהבתי בגבר ישראלי והחלטתי להגר לכאן", היא מספרת.
מתרגשת בעקבות התערוכה הראשונה בישראל?
"אני מאד מתרגשת להציג תערוכת יחיד ראשונה בישראל. אני גם סקרנית לראות כיצד יגיב הקהל הישראלי לשפה האמנותית שלי, ששונה מאד מנוף האמנות הישראלי".
התערוכה תינעל ב-31 באוגוסט.
"האלים של פלורנטין"
מרחב לאמנות, יפו, כיכר קדומים 8
א-ה 10:00-18:00
www.artspacejaffa.org
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם