ראשי » תרבות » במה

ביקום מקביל: פסטיבל עכו אחר מתמיד

ההצגה "על כל צרה שלא תבוא" מקבצת אוסף של תחושות לא נוחות וההצגה "הנסיכה לא אוכלת צ'יזבורגר" היא בדיקת גבולות בין אמנות למציאות. על אף שמלכתחילה חרט על דגלו נתינת במה לתיאטרון אחר, נדמה שפסטיבל עכו ה-36 פחות קונבנציונלי מאי פעם

תיאטרון מיוחד במינו חיכה לבאי שנתו ה-36 של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. אכן היה אחר, חריג וקצת פחות קונבנציונלי מבדרך כלל, ושש ההצגות שבהן צפיתי הן פרינג' חכם ואמיץ ברובו. גם אם יש הרבה מה לשפר בלוגיסטיקה של האירוע, ניכרת במהלכו מידה רבה של מחשבה שוברת שגרה.

עוד כותרות ב-nrg:
• קליפ חדש ומטריד לנינט
• מה לעשות בחול המועד סוכות?
• המוסיקה שמירי רגב לא הייתה מממנת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מתנ"ס מקומי ליד הים, מעין בית מידות, הוא תפאורת "הנסיכה לא אוכלת צ'יזבורגר". בתוך חדרי המקום, ביניהם ומסביבם מתעוררת לחיים יצירה פוסט-דרמטית בעקבות "מעשה מאבידת בת מלך" של רבי נחמן מברסלב, מעשייה על אב שמאחל לבתו ברגע של כעס "שהלא טוב ייקח אותך", נטרף מגעגועים אליה ויוצא לחפש אותה. רותי אוסטרמן, יוצרת שבוחנת בעבודותיה את הדת והחילוניות, מספרת את הסיפור מעיניה של הבת האובדת. היא לוקחת אותו לכיוונים מודרניים לחלוטין ויוצרת ממנו אירוע בימתי משוכלל שהוא וריאציות על תשוקה, ניסוי מופשט ומתעתע או בדיקת גבולות בין אמנות למציאות. הכל אצלה מרובד, פואטי, אפל, מעורפל, יצרי וחושני – בלי שום מקום לריאליזם.

אוסטרמן לוקחת את הגיבורה, אותה היא עצמה מגלמת באורח נהדר, למקומות יפים ומחרידים של חיפוש עצמי. היא מוקפת מכל עבר במצלמות שמתעדות מה בדיוק קורה לה (וידאו: אורי דרוקמן), הוזה את חייה ומתאהבת בגבר מכושף (מיכאל צ'רני). העולם הדתי, ובייחוד היידיש ונגינת הכינור של אביה, מהדהדים את הבית. לרגע הטירוף נעשה יותר נוח.

מבחינה אמנותית – זה יפה ומשכר. מבחינה קונספטואלית – זה לא תמיד מסתדר. העבודה מבולגנת מדי מבחינה רעיונית, עמוסה במחשבות ובסצנות, ומתקשה לאזן וליישב את כל מה שקורה בה. לאוסטרמן יש צוות מצוין, שחי ומקיים את הפנטזיה שלה: מוצי אביב, איציק גולן, ג'ואוו טלמו, דליה פרידלנד שפשוט חוגגת על הבמה ורוי קלדרון. בסך הכל - חוויה מתגמלת ומהפנטת. "על כל צרה שלא תבוא" מורכבת מאוסף של רגעים נפיצים מחיי היומיום של יוצריה, לכאורה (או שלא) "דברים שקרו באמת". זהו אוסף של תחושות לא נוחות, התנהגויות שמעידות על חוסר סבלנות במרחב הציבורי, של חוסר סבלנות במרחב הציבורי, מעשים שיש בהם מידה מסוימת של גסות ואמיתות שלא כל כך נעים לשמוע.

דניאל כהן לוי ונמר גולן בשיתוף תומיליו מינץ וגיל לביא מגישים 23 פרקים של תיאטרון, ויזואליה, אקרובטיקה ומוזיקה, שמספקים שעה של התבוננות מיוחדת על דברים מרתקים וקצת פחות מרתקים במיומנות כיפית ומידבקת. קצת דרמטורגיה פה ושם לא הייתה מזיקה. בית יד לבנים הפך לסטודיו למחול עבור PRACTICE MAKES PERFECT, עבודה שכל כולה נטלי צוקרמן ומבוססת על סיפורה של היוצרת, שעברה תאונה בגיל 12 וסובלת מנכות בלתי נראית, כזו שמונעת ממנה לבצע פעולות שנחשבות פשוטות אך לא בולטת כלפי חוץ. המופע עוסק ב"יציאה מארון הנכות" שלה, שכבר נידונה ב"הגוף האחר", עבודת הפרפורמנס הקודמת שלה, ומבקש לאתגר את האדם הנכה בסדרת מכשלות פיזיות ונפשיות.

לשם כך גייסה צוקרמן צוות שחקניות-רקדניות שלבושות ממש כמוה וגם את בן זוגה תומר קופל. כל אחד מהם יוצר את "העולם שמסביב" לצוקרמן, כשלצד מונולוגים שלה ושיחות שהיא מנהלת עם המשתתפים הם עסוקים בריצה, ריקוד, רכיבה על תלת אופן, גרירת אבטיח, אכילת פופקורן, צפייה בקטעי מחול ועוד. במרכז תמיד נמצאת נטלי, ויש לה הרבה מה להגיד על עצמה, על ההתמודדות עם המילה "נכה" על נטיותיה ומשמעויותיה ועל היצירה שלה.

היא אמנית חסרת עכבות, שמספקת תשובה טובה לשאלה "מה זה אומר להיות נכה?" ועומדת גאה ונסערת כשהיא מדברת את נכותה לקהל. פרפורמנס חברתי, חודרני וחשוב – שהוא הכי אישי שיש.

הרחוקה ביותר מהמציאות הישראלית הייתה היצירה "בית מטבחיים 5" מאת אורית גל ליכטנשטט (מחזה), נדב ויקינסקי (מוזיקה, תמלילים וניהול מוזיקלי) וסיון הנדלסמן (בימוי ודרמטורגיה), מחזמר רחב יריעה על פי הרומן הסאטירי-מד"בי-פסיכולוגי של קורט וונגוט מ-1969, המבוסס על שירותו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה וחוויותיו כשבוי במהלך הפצצת דרזדן.

שיר שנער מגלם באיפוק ובשכלתנות את בילי פילגרים, חייל עדין נפש, אשר "נותק מן הזמן" במהלך שירותו ולקה בהלם קרב, מה שגרם לו להזות, לתהות ולהיפלט לכוכב לכת אחר, טרלפמדור שמו, שם הזמן והקיום האנושי נתפשים בראייה שונה מהמקובל. העלילה וגם המוזיקה נעות בקצב לא ליניארי, בין זכרונות מלחמה לשגרת נישואים להווה, בו מאושפז בילי במוסד פסיכיאטרי.

הצוות (רני אלון, דורון גוברמן, רוני דותן, תום חודורוה, יריב קוק ונעה קשפיצקי) אדיר בכישוריו, וגם בהצגה הרביעית באותו יום עומדים באינטנסיביות שההפקה תובעת מהם. מילה טובה מגיעה לאלונה וינשטיין ורות מילר על עיצוב הבמה המדממת והתלבושות המחויטות. זהו ערב יפה בתוכן ובצורה, מעורר מחשבה מעבר למה שהצגת תיאטרון יכולה להכיל, שמגולל בחכמה הוויה מורכבת למדי.

במסגרת הפלטפורמה הבינלאומית, יוזמה שנועדה לאגד ולמסד אירוח הצגות מחו"ל במסגרת הפסטיבל, מתארחות באולמות השונים ארבע הצגות מצ'כיה, ארצות הברית, אנגליה ומקדוניה.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמחזה Happy End נכתב על ידי עדו נתניהו, אחיו של ראש ממשלת ישראל, רדיולוג, סופר ובשנים האחרונות גם מחזאי, אבל אין לכך השפעה בטקסט, בבימוי או בכל דבר אחר בהפקה של התיאטרון הלאומי המקדוני, ולא אמורה להיות כזו גם בהפקות אחרות שלו, כמו בהחלטת בית ליסין להעלותו במסגרת "פותחים במה" לפני כחמש שנים (המחזה נשלח לציפי פינס בעילום שם, שהודתה בראיונות כי לא ידעה כיצד הייתה מגיבה אם זהות המחבר הייתה ידועה לה מלכתחילה).
  צילום: אושרי כהן

בכל מקרה, העלילה מדברת על מארק ולאה ארדמן, פרופסור לפיזיקה ואשתו היהודייה, הורים לנער מתבגר, שמנהלים חיי בורגנות נוחים בברלין של רפובליקת ויימאר. הימים הם הימים שקדמו לעליית היטלר לשלטון, והם עדיין לא מבינים את הסכנה שמחכה מעבר לפינה. בהמשך, כשמימדי הדילמה מתגלים, הזוג שוקע במחשבות על עזיבה והישארות. תוסיפו לבליל שכאן רומן של האישה ומארק ארדמן, עוזרו של בעלה, רומן בלתי ממומש, אהבת נעורים בסיכון ושירים שמביאים מרוח התקופה.

בהתאם לחלל העכואי הבעייתי שניתן להצגה, להעמדת השחקנים ולתפאורה המאולתרת שהורכבה, רגעים רבים ממנה פוספסו בשל היעדר הכתוביות או הסתרתן ואחרים לא זכו לליטוש מספק. בין כה ובין כה התגלה מחזה כתוב היטב - לא פחות, לא יותר – שמנסה לבדוק מה עושים קצת לפני שהתותחים רועמים. "Etudes: Amsterdam" היא מונודרמה מצוינת של ג'ון מוראן, אשף קומי כובש שמגדיר את המופע שלו בצדק בתור "שיעור במוזיקליות של האופן בו אנו חווים דברים", המוזיקליות של הזיכרון". זהו תרגיל בסאונד וכוריאוגרפיה שמצטבר לכדי תיאטרון רפטטיבי, מופרך ומלא השראה, מעין דוגמה קולעת לאופיו של פסטיבל עכו ה-36 כולו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg