להחזיר עטרה לקריאה: ספר הוא לא עגבנייה
אין כמו ספר המאפשר לנו להתבונן במציאות באור חדש, ודומה שאנו זקוקים לכך כיום יותר מתמיד, על אף מעמדו ההולך ופוחת. ד"ר אביבה זרקה מעלה מספר נקודות בדבר חשיבותה של הספרות, בעידן ששם אותה ללעג
על פי הקבלה והחסידות, טבת הוא חודש של התבוננות מחודשת במציאות חיינו, זאת תוך רתימת הרע לטוב. בזמן הזה כדאי, בין היתר, לבחון את המעמד המוקנה לספר בישראל, ומשם, מהנקודה הכואבת שאליה הוא התדרדר לאחרונה, לנסות אולי להפיח בו רוח חיים, לשנות את השיח סביבו. זה שקובע כרגע את מעמדו כמוצר צריכה. והשינוי הוא אפשרי.עוד כותרות ב-nrg:
• סקס מוכר, אחי: הנוער כבר בעניינים
• סופר "משחקי הכס" בהודעה דרמטית
• בלעדי: עמיר בניון בביצוע מיוחד ל"נשמתי"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כי ספר הוא לא עגבנייה. והשיח סביבו לא צריך להיות שיח של כמה לקילו או כמה במאה. כל התייחסות אליו צריכה להדגיש את רגעי ההארה שכרוכים בכתיבתו ואת התובנות, הארות בפני עצמן, שמפיקים מקריאתו.יש להעמיק את השיח הזה, ולא רק במוספי הספרות. כי אין כמו ספר המאפשר לנו להתבונן במציאות באור חדש, לבצע הזרה שלה. ודומה שאנו זקוקים לכך כיום יותר מתמיד.
• הסופרת מהשמאל מציגה דעה אחרת
• מה לאלכסנדר פושקין ולמילה 'שיבולת'?
טועים מי שחושבים שפעם היו הדברים אחרת. חוקרת התרבות זוהר שביט עמדה על כך שעוד מימי הקמת המרכז הספרותי בארץ ישראל היה ספר מוצר יקר, שקנייתו לא הייתה דבר של מה בכך.
מחירו של ספר בודד עמד על כמעט שכר עבודה של יום אחד או יומיים. לדבריה, הומצאה שיטה ל"התמודד" עם נתון זה – קנייה מרוכזת של ספרים "בידי מוסדות וארגונים", מה שהעלה לכאורה את שיעור קוראי הספרים.
בהתאמה, הנה הפתרון לזמננו - לחזק את הספריות הציבוריות, המציעות ספרים חינם אין כסף. על הדרך ניתן לחזק גם מועדוני קריאה, סדנאות כתיבה, שעות סיפור, הרצאות סופרים ועוד. אך בעיקר להפוך את 680 סניפיהן למרכזי תרבות שבין כותליהן מתפנים סופרים גם לכתוב, ומשתפים אגב כך את קהיליית הספרייה בתהליכי כתיבתם ובתוצריהם. ומי שיציץ - לבטח יפגע. ילך שבי אחר שיח חדש הקורע צוהר אל הפלא שכתיבה, פעולה המאפשרת לנו להתבונן בנו ובעולם מחדש.
ומי שאין לו כסף לקנות ספר – שפשוט ישאל אחד. אפילו ארבעה, כפי שניתן כיום – מהספרייה, ובחינם. מי אמר שצריכים לקנות ספר כדי לקוראו. ומי אמר גם שסופר איננו צריך גם לעבוד למחייתו, ולתלות את יהבו רק ממכירות ספריו בכל דרך.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של סופרים או משוררים שעבדו, וכתבו. צ'כוב היה רופא. קפקא היה פקיד. זה לא הפריע להם להאיר את חיינו בכתיבתם באנושיות יקרה מפז או בפיכחון מטלטל.
גם במקומותינו לא חסרים דוגמאות מעין אלו. טשרניחובסקי היה רופא ילדים. אלי עמיר - מנהל ארכיון ואיש סוכנות. סמי מיכאל – עובד בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות. אריה סיוון – מורה. כדי להפוך לסופר קאנוני, בעל השפעה, המתפנה רק לכתיבה, על הכותב לעבור כברת דרך ארוכה, להתפתח, ללטש קול מובחן ולרכוש לעצמו קהל. ולא פחות מכך, לעמוד בקשר עם המציאות, שאותה הוא רוצה להאיר.
אז אולי צודק הטוקבקיסט שכינה עצמו "הסוציולוג" שכתב לאחרונה כי הוא "לא רוצה לקרוא ספרים שכותבים סופרים בשביל להרוויח כסף. כתיבה יצירתית אותנטית נובעת מדחף פנימי בלתי ניתן לכיבוש. כתיבה אינסטרומנטלית היא כתיבה גרועה".
כי כתיבה טובה נכתבת גם אם אתה עייף, כואב או מותש. ואולי משום שאתה חש כך. ואין בכך רומנטיזציה שלה. זהו, אחרי הכל, פתח המילוט שמאפשר לנו הבדיון. וממנו, משהספר נכתב, בוקע אלינו האור. הבנה עמוקה יותר של המציאות. תחושה של התוודעות מטלטלת בייחס לאופייה הפנימי. כמו האל אפולו, אל האור, השירה, הנבואה והאמת, שזינק מרחמה של אמו לטו אל האור וגרם לאלות לצרוח "מרוב פליאה", כפי שכותב המתרגם אהרון שבתאי. מרוב אינטימיות עם הכותב. עם הצורה החדשה שהפליא ליצור לאמיתות חיינו.
דוקטור אביבה זרקה, היא מרצה, מנחת סדנאות כתיבה ומועדוני קריאה וכותבת
אקו"ם