הסופרת מיכל ווזנר הורגת את האישה המושלמת
בגיל 40 הבינה מיכל ווזנר כמה שקרים מקיפים את קיומה של אישה בימינו. 12 גיבורות ספרה החדש "ארבעים" מראות שאפשר להפוך את הגיל הזה לניצחון גדול, וזה עוד כלום לעומת מה שיקרה בגיל 50
את דליה זה תפס בדירה ירושלמית קטנה, אחרי בילוי ספק־רומנטי ספק־טראומטי שהשאיר חותמו לאורך שנים. אצל נעמי זה בא במהלך פגישה עם מיליונר ידוע בבית קפה יוקרתי בלונדון. ומיכל? במיכל זה הכה כשעמדה בדלת הכניסה לבית, עם תיק פיקניק גדוש, משקפי שמש ומפתחות לאוטו. רק אז, רגע לפני שיצאה בהתלהבות אמהית לכיוון גן החיות, היא קלטה שאין לה קליינטים.
עוד כותרות ב-nrg:
• אברהם טל, איך עדיין לא התעייפת?
• שי חי, הרווחת את החרם הזה ביושר
• איה כורם: הגיע הזמן להתחיל לקחת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הייתי כבר מוכנה להרפתקה, רק שפתאום התברר שלקהל יש תוכניות אחרות", אומרת הסופרת מיכל ווזנר. "אחרי שבמשך חמש שנים גידלתי את הילדים בשיטת ה'הום־סקול' (חינוך ביתי), פתאום מצאתי את עצמי לבד, לא מבינה מה קורה פה".
מה שקרה זה שהבכור החליט שהספיק לו. הוא רשם את עצמו ל"מכון לב", התקבל והחל בלימודי תיכון. בעקבותיו יצאו גם שלושת הילדים האחרים למסגרות לימוד ממוסדות. וכך, בדיוק כשהיא סוגרת את העשור הרביעי לחייה, נותרה ווזנר בוקר אחד בבית ריק, מחשבת מסלול מחדש. כמוה עושות גם 12 הדמויות – ביניהן דליה ונעמי הנ"ל – שעומדות במרכז ספרה החדש "ארבעים". כולן נשים בנות אותו גיל שמצויות בצומת משמעותי בחייהן, מבחירה או שלא מבחירה.
לאורך ארבעים פרקי הספר חושפת ווזנר את הגיבורות, מיטיבה לתאר אותן גם כשסיפורן רחוק מאוד מעולמה שלה, מצליבה בין החיים של האחת לאלה של האחרת, ומאתגרת את הקורא להשלים את הפסיפס הססגוני הזה בכוחות עצמו. המתקשים מוזמנים להיעזר במפת התמצאות שממתינה להם בסוף הספר. "אלה ארבעים סיפורים קצרים שמשתלבים ביחד לרומאן", היא מסבירה. "הסגנון הזה אפשר לי שלא לבזבז זמן, אלא להתמקד בפיקים הקטנים בחיי הדמויות. לתאר חוויה אחת מפה, ואחרת משם".
דרך הטיפול הביופסי הזה עולים דגמים שונים של התמודדות נשית עם דילמות רבות ומורכבות. את חלקן חוותה ווזנר על בשרה, אל חלקן האחר היא נחשפה דרך חברותיה. "אחד הדברים הנפלאים בחברות הוא שהן משתפות אותנו בסיפורים האישיים שלהן, וכך מאפשרות לנו לחוות חיים שונים משלנו, לראות את עצמנו כסיפור אחד בתוך מארג של סיפורים", היא אומרת.
"השתי־וערב בין הדמויות נבנה תוך כדי תנועה, ולא בהכרח בהחלטה מודעת. כשאני מתיישבת לכתוב אני לא יודעת מה יקרה, הדמויות מובילות אותי ובאות מתוכי. אפילו חשבתי לכתוב את כולן בלי שמות - אישה כזו ואישה אחרת. היה חשוב לי להראות פריסה רחבה של נשים בגיל הזה, אבל באיזשהו שלב פתאום הבנתי מי זו כל אחת, ואיך היא מתחברת לסיפור הקודם שעסק בה".
ובכל זאת, עם כל ההבדלים בין הדמויות, יש להן מכנה משותף ברור, אולי איזה גרעין פנימי שמוכר לכולן.
"זה נכון אפילו במישור הטכני. עם סיום הלימודים בתיכון כולנו נמצאות בנקודת פתיחה די דומה, אחרי מסלול משותף וכמעט זהה. ואז אנחנו מתפצלות ובוחרות בדרכים שונות. בגיל ארבעים אפשר לראות לאן לקחו אותנו הבחירות שלנו, וכבר בולט לעין שהגענו למקומות שונים. בתוך קבוצת הבנות שלמדתי איתן באולפנה יש היום דתיות שהולכות בתלם, יש חילוניות להכעיס, ויש גם רבה קונסרבטיבית – אגב, בחורה שהייתה אחת האולפניסטיות ביותר שבינינו. גם במישור המשפחתי אנחנו במקומות שונים - סבתות או אמהות לילדים קטנטנים, נשואות או גרושות. מסע כזה, שבודק לאן כל אחת הגיעה, היה בשבילי חוויה".
במשפט אחד, מה זה בעצם משבר גיל הארבעים?
"נראה לי שסביב הגיל הזה את קולטת שהיעדים הישנים כבר לא מדויקים לך, שצריך לחשב מסלול מחדש. אבל עוד לא ברור לך מה היעדים החדשים, מה המסלול החדש".
משבר גיל הארבעים מצליח להשתחל לסיפוריה של ווזנר בלי להעיק יותר מדי, ובעיקר בלי להתבכיין. הנשים חוות את העליות והמורדות כשקולו של המספר הכול־יודע לא חוטא בשיפוטיות וגם לא בהזדהות יתר. הניטרליות הזו מאפשרת לקורא לבחור כיצד הוא מנתח את דמותה של האישה שלפניו, ואפילו את התפתחות העלילה. הקריאה מולידה פרשנויות שונות וסותרות בין קוראים שונים, וגם בין הקוראת שלפניכם לבין המחברת.
למרות שהספר מלווה לא מעט נשים עצמאיות וחזקות, נראה כאילו רובן הן קורבנות של הנשיות שלהן. הן לא מתבכיינות ולא מתמרדות, אבל יש איזו רוח נוגה שמלווה אותן גם בדברים הקטנים שהן נאלצות לעשות, בעבודות הבית.
"אני לא רואה אותן כקורבנות: אלה נשים שכמו כולנו, מתמודדות מול מציאות. יש ילדים, יש זוגיות, צריך לעבוד ולהתפרנס, לנקות את הבית. השאלה היא איך אנחנו מלהטטות עם המציאות הזו. אנחנו פונות לא פעם לניסוי ותעייה, ולפעמים הניסוי נכשל. כמו במקרה של יעל, אחת הגיבורות בספר: היא גרה עם בעלה והילד במדבר, עד שמגיע השינוי".
ויעל אכן מצטיירת כקורבן. היא נגררת אחרי בעלה למדבר, ואם מישהו יוצא מהחווה שלהם לעיר הגדולה זה הוא ולא היא. כשהוא חוזר בתשובה ופורש ליישוב בצפון, היא מתחזקת ונודדת בעקבותיו - שוב בלי שאלות, ובלי שתהיה לה מילה בבית.
"את יכולה לראות אותה כקורבן, אבל אני לא. את יכולה להרגיש קורבן גם כשאת שוטפת כלים, ואת יכולה שלא. יעל עושה את הבחירות שלה, את הדרך שלה, כמו כולנו".
לא רק חברותיה של ווזנר, גם היא עצמה מפוזרת בכל אחת ואחת מהגיבורות. כמו דליה, היא נשואה לפסיכולוג (דוד ענקי). כמו איה, היא עורכת דין במקצועה. כמו יעל, גם היא נדדה בעקבות בעלה לנוף אחר, במקרה שלהם לקנדה. "בארץ היה לי בזמנו יום עבודה מפוצל של תשע שעות", היא אומרת. "הייתי מתמרנת בין ארוחת הצהריים, לילדים, לעבודה וחוזר חלילה. כשנסענו לפוסט־דוקטורט של דוד בקנדה, לא יכולתי לשלוח אותם לבית הספר המשוגע שם, שכולו מתנהל לפי חוקים נוקשים. הילדים נכנסים שם לבית הספר בשורות ישרות, ומחויבים לצאת לחצר בהפסקות גם בשלג, עד לטמפרטורה של מינוס 15 מעלות. יום אחד פשוט הוצאנו אותם משם, והיה ממש כיף. כך התחלנו את הרפתקת ההום־סקול. שנתיים אחרי כן חזרנו ארצה, והמשכנו בחינוך ביתי שלוש שנים נוספות.
"היינו קמים בבוקר לאט, אל סדר יום יצירתי ומשוחרר. הום־סקול לא אומר שיעורים מסודרים, הפוך - זורמים עם מה שמעניין את הילדים לדעת היום. זו הייתה חוויה מדהימה. גילינו שאפשר לסמוך על הילדים לגמרי. לא צריך להכין שעת יצירה והפעלה, לא צריך אפיית פיתות או סדנת ציור, לא צריך כל הזמן למצוא במה להעסיק אותם. זה ממש לא הקצב שהם צריכים".
הבן הבכור, יואב, היה כאמור הראשון שהחליט לחזור למסגרת רגילה, ובכיתה ט' החל ללמוד במכון לב. כעבור זמן קצר הוזמנו ההורים לפגישה חשובה עם המורה שלו למתמטיקה. "המורה אמר לנו: 'אני לא מבין מה קורה פה. מצד אחד הילד מבין הכול מצוין, מצד שני יש דברים בסיסיים שהוא פשוט לא יודע. יש לנו בעיה'. הסברנו לו שאין שום בעיה: הילד היה חמש שנים בבית, ופשוט לא למד מתמטיקה מכיתה ג' עד כיתה ט'. המורה נרגע ושלח אותנו לשלום".
יציאתם של הילדים מהבית למסגרות הלימודים גרמה לה לשיתוק. "זה היה חזק מאוד, בגלל שהם עזבו את הבית פתאום. בניתי ובניתי הוויה של בית, והנה אני מגלה שזו תפאורה שתם זמנה. בספר, תמר מגלה פתאום שתחזוקת הבית הרבה פחות חשובה לה, אחרי שהבן שלה עוזב. במציאות זה נוגע לכל התחומים: ארוחות וכללים וריח של בית ושאלת ה'איזו אמא אני'. פתאום כל זה משתנה".
ההתמודדות שלה עם המציאות החדשה הייתה פורייה במיוחד. היא הגשימה חלום ולמדה הומאופתיה, שיחקה בהרכב פלייבק ולמדה יהדות ומגדר במסלול "סדר נשים" של מכון הרטמן. "אמרתי לעצמי - צאי מהמסגרת, תחשבי אחרת. התחלתי לגוון. הקטן עוד היה בגן חובה, אבל עצם זה שהילדים לא היו כל היום בבית, יצר את השינוי".
מה שעבור הורים ממוצעים נחשב לסדר יום שגרתי, היה עבור ווזנר סימפטום מוקדם מהצפוי של הקן המתרוקן. את הספר שנולד ממנו היא כתבה במשך שנתיים, אבל נדרשו לה עוד חמש שנים כדי לגבש אותו לכדי הוצאתו לאור. "אנחנו כותבים קודם כול מתוך צורך לכתוב", היא מסבירה. "הצורך לפרסם הוא צורך אחר, והוא לא מגיע אוטומטית עם הצורך הראשון. את 'ארבעים' כתבתי כי רציתי לכתוב על הגיל הזה ועל מה שעובר עלינו כשאנחנו מגיעים אליו. הפרסום הגיע מאוחר יותר".
הכדאיות הכלכלית של הפרסום הזה תלויה גם בחוק הספרים, שהשבוע הכריזה שרת התרבות כי יבוטל. איפה את עומדת בעניין הזה?
"להיות סופר זה לא עיסוק רווחי בדרך כלל. סופרים אמורים לשמוח על זה שהספר יוצא, שקוראים אותם, ולא לשים לב שבסופו של דבר הם עבדו בפחות משכר מינימום ובתנאי תשלום מחרידים של שוטף פלוס שנתיים־שלוש. השוק מבוסס על הגישה הזו. כל הזמן אני מקבלת הצעות לכתוב בכל מיני מקומות 'ללא תשלום'. הנחת המוצא היא שכותבים אוהבים לכתוב, אולי אפילו חייבים לכתוב, ויסכימו לכתוב בכל תנאי.
"למרות שהתפיסה הזו מכעיסה, אישית אשמח אם חוק הספרים יבוטל. אני קונה הרבה יותר ספרים מאשר אני כותבת, ומעדיפה לשמור על החופש שלי כצרכנית ספרים. בכלל, אני בעד שוק כמה שיותר חופשי. כשהמחוקק שולח את ידו הארוכה וקובע מה יהיה מחירו של ספר ומתי, יש בזה צד שממש מפחיד אותי. הייתי מעדיפה התערבות עקיפה, למשל חקיקה שמקלה עם ההוצאות הקטנות ועם החנויות העצמאיות, ומאפשרת להן להתחרות בענקים ולאוורר את השוק. צריכה להיות גם חקיקה שנותנת הקלות מיסוי לסופרים. אם שלוש שנים כתבתי וברביעית יש לי פתאום הכנסה, קצת מופרך להתייחס אליה כהכנסה שנתית".
ווזנר, המוכרת לוותיקי הקוראים של "דיוקן" כבעלת הטור "עין של אישה", היא אמנית כתיבת נבכי הנפש הנשית. בדיוק מרשים היא מצליחה להכניס את קווי העלילה השונים של גיבורות הספר לתוך העשייה היומיומית שלהן במשרד, במטבח או בחדר הכביסה.
באחד הפרקים הבולטים ב"ארבעים" היא מתארת בפירוט מרשים שיחת טלפון דרמטית וחד־צדדית של הגיבורה ליאורה, שראשה שעוּן על האפרכסת שעה שהיא מבשלת שבת שלמה – משליפת הסירים מהארון, דרך החיתוך והתיבול ועד לניקיונות שאחרי. "הייתי מודעת מאוד לזה שאני כותבת דרך הכביסה, דרך רחרוח החולצות לפני ההחלטה אם לזרוק אותן לכביסה או להחזיר למדף, והיה לי חשוב לכתוב את זה ככה", אומרת ווזנר. "הרי הדרמות הקטנות והגדולות בחיים אכן קורות דרך איסוף הג'יפה שהצטברה בכיור".
ובכל זאת, יש שם גם כמה דמויות שהחיים שלהן לא שגרתיים, והצומת שהן נתקלות בו מורכב ויוצא דופן.
"זה נכון, אבל הרגשתי גם אותן. מעולם לא מסרתי תינוק לאימוץ, אבל אני יכולה להבין את הנסיבות שמביאות לכך. בסיפור על איריס, המעשה הקשה הזה נעשה דווקא ממקום שמבקש לתת לתינוקת את החיים שמגיעים לה, ושאמה לא יכולה לתת לה".
בניגוד לקורא, שנדרש מדי פעם לרשימת הדמויות כדי לתמרן בין הסיפורים, אצל ווזנר תריסר הגיבורות יושבות היטב בראש כל הזמן, על ההבדלים והדמיון המתעתע ביניהן. בעוד הנשים הללו עמוקות ומדויקות, הגברים בספר הם דמויות משנה במקרה הטוב, ולעתים הם אף מסתפקים בתפקיד של ניצב, שמשתדל שלא להפריע לעלילה.
"אמרו לי שכל הגברים רעים בספר הזה", אומרת ווזנר. "זה לא נכון. אחד מהם, למשל, פשוט לא בשל עדיין לילד. הוא לא רע, אבל מערכת היחסים בינו לבין בת הזוג מושפעת מכך. אחר הוא פסיכולוג ובעל, הוא איש טוב, וכך עוד רבים. גם להם יש התמודדויות לא פשוטות, וגם הם מגיעים לצמתים משמעותיים, אבל בספר הזה החלטתי שאני לא מתעסקת בפסיכולוגיה של הגברים, רק של הנשים".
איך גברים מגיבים לספר?
"דוד לא מאוד התלהב", היא אומרת בחיוך נטול כל מרירות או ביקורתיות. "הוא אומר שזה ספר לנשים, וזה בסדר מצדי. אבל יש לי חברים גברים שמאוד אוהבים את 'ארבעים'". לראיה היא מציגה תמונה שנשלחה אליה מחבר, שנראה קורא בספר כשהוא מצויד בסינר מלמלה. "כן, יש גם גברים שמתחברים".
גברים שיודעים לבשל?
"כנראה", היא מחייכת.
קשה לדבר על "ארבעים" בלי להתייחס לספר הפרוזה הראשון של ווזנר, "שלוש בסירה". הספר ההוא הוגדר כ"שיטוט ושיט בעקבות ג'רום, ג'ורג' והריס" – גיבורי "שלושה בסירה אחת".
בספרך הראשון יש הומור קליל, המון שמחת חיים, נשים צעירות שתופסות פיקוד על החיים שלהן. ב"ארבעים" הנשים קצת פחות עליזות והרפתקניות. מה קרה לגיבורות שלך בדרך?
"ב'שלוש בסירה' הנשים עדיין בשנות השלושים לחייהן. הן בשלב שאני קוראת 'מירוץ החימוש'. יש איזו רשימה דמיונית שאנחנו כמו מחויבות לסמן בה וי אחר וי: בית יפה, ילדים מתוקתקים, להיות רזה ויפה, זוגיות מופתית. בגיל שלושים עוד יש לך הרגשה שאחרי שתעשי וי, אז... לא יודעת מה יקרה אז, אבל יהיה אז, והוא יהיה טוב. בגיל ארבעים את מבינה שה'וי' משתנה כל הזמן. את גרבי המלמלה לקטנה ואת הצעצועים השווים לילדים לא באמת צריך; וגם אם תשקיעי בזוגיות כך או אחרת, יהיו קשיים ותקלות. ואז את מבינה פתאום שהמירוץ הוא פשוט קשקוש. שלעולם לא נעשה וי על הכול, ושכל וי שעשינו כבר לא רלוונטי.
"האמת היא שאין רשימה בכלל. יש הבנה שצריך להיות בחיים, להיות נוכחות. אמהות צעירות גם בטוחות שאם רק יניקו ויגדלו את הילד לפי עקרון הרצף, ויעשו הכול 'נכון', הילד ייצא מוצלח. הן עוד לא מבינות שכל ילד הוא עולם ומלואו, והוא ייצא מי שהוא. זה הבדל משמעותי בין העשורים".
יש משהו סימבולי בזה שגיבורות "שלוש בסירה" מודיעות לבעלים שהן טסות להרפתקה, ושהן נוהגות לבדן בסירה. בגיל ארבעים את מגלה שהסירה לא באמת בידיים שלך? זו ההתפכחות?
"גם ב'ארבעים' אנחנו מחזיקות בהגה. אולי ההבדל הגדול הוא שב'שלוש בסירה' מדובר בנסיעה שהיא מחוץ לחיים, באיזה פסק זמן מדומיין, ובספר החדש המסע הגדול הוא חלק מן השגרה, הוא החיים עצמם".
הרומאן הזה בהחלט לא מייפה מציאות. אפשר לומר שנזהרת מלמכור רומנטיקה בגרוש.
"יש כזה דבר רומנטיקה בגרוש?".
הפי־אנד הוא קצת רומנטיקה בגרוש, כשהסוף מתוק ולא רואים את המורכבות ביום שאחרי ה"והם חיו בעושר ואושר".
"אכן יש מורכבות. זו אולי התרומה של הגיל הזה, ארבעים. את כבר מבינה את זה, ואולי אפילו חיה עם זה בשלום".
על אף שכמה מעגלים נסגרים לקראת סוף הספר, דווקא הפרק האחרון הצליח להשאיר אצלי מועקה בגרון. אחת הדמויות נישאת לאלמן ומצטרפת למשפחתו, אלא שבארון הבגדים שבביתו מחכות עדיין השמלות של אשתו הראשונה - פשוט משום שהבעל לא חשב לדאוג לאשתו הטרייה אפילו למגירה פנויה אחת, לפני שתעבור לגור אצלו. אם זה לא מספיק, כבר בערב הראשון שלה שם מוצאת הגיבורה את עצמה כשהיא אוכלת לבדה את הארוחה במיטתה, בעוד בן הזוג יושב בסלון וצופה במשחק כדורגל עם ילדיו המתבגרים.
גם במקרה הזה, העלבון שחשתי בשמה התפרש אחרת לגמרי אצל הכותבת. "אני לא מרגישה את העלבון אלא את המורכבות", אומרת ווזנר. "עניין הבגדים בארון הוא באמת לא נעים, אבל מצד שני הגיבורה אוכלת במיטה, שומעת את קולו האהוב של בן זוגה מלמטה, וזה בסדר לה. אני לא ראיתי את ההתנהגות שלו בחומרה כזו", היא צוחקת. "זה הרי יכול להיות באמת בסדר גמור. גם זה שהוא לא הזיז את הבגדים. זו המורכבות. מבחינתי, הספר שלי נגמר בהפי־אנד.
"האמירה המרומזת שבמרכז הספר היא שהגיע הזמן להרוג את האישה המושלמת. זו לא דמות ממשית אלא אידיאל שבנינו לעצמנו, ואנחנו לא יכולות להתקדם כל עוד הוא שם. עד שלא נהרוג את האישה המושלמת, לא נצליח להתקדם. בספר, הגיבורה המתוקתקת שקושרת סרטים לפשטידות ומצמידה פתק לבבי; שעושה לעצמה רשימות מדויקות של כל תזוזה שלה, כולל מעלות וחסרונות באישיותה - נאלצת בסוף לפתוח לבחיר לבה את הדלת כשהבית מבולגן והכול סביבה מתפרק. וזה מצוין בעיניי. זו ההבנה שבמציאות כלום לא מושלם. זה סוף אופטימי, היא שחררה".
מיכל ווזנר גדלה בבית נון־קונפורמיסטי בכפר־פינס. הסקאלה של חמשת הילדים שבו נעה בין אח חרדי שמדבר ביידיש עם ילדיו, לבין מיכל, הסמן הלייטי של המשפחה. אחרי שסיימה דוקטורט בספרות היא חזרה לעיסוקה הקודם כעורכת דין, והיום היא מעניקה ייעוץ משפטי לקשישים ב"עמותת יד ריבה". "ללא ספק יש לי משהו עם הגיל", היא אומרת בחיוך. "אתה מגיע לגיל מסוים, ולא משנה מה ומי אתה, החיים משתנים בהתאם. אנחנו נוטים להתעלם מזה, אבל הגיל מכתיב לנו הרבה ממה שהולך לקרות איתנו.
"כשאת נערה צעירה את עסוקה בלהקסים. אחר כך אַת אמא, על כל מה שזה דורש ממך. בעבר, כשהחיים נגמרו סביב גיל ארבעים, מה שהספקנו להיות זה רק שני השלבים האלה: אישה ואמא. איכות החיים של דורנו פתחה פתאום מרחב שלם. את כבר לא הצעירה המקסימה, וגם כבר לא אמא במשרה מלאה. פתאום יש עוד פאזה בחיים, את יכולה להיות עוד משהו. וזה שדה שלא כל כך נחקר.
"נוכח אריכות הימים, את רואה היום דמויות אחרות מאלה שהתרגלנו אליהן. נשים בנות שמונים הן נשים תוססות, פעילות. הן הולכות להרצאות ולתיאטרון. איפה הן ואיפה הסבתא המקומטת עם המסרגות. ארבעים זה בדיוק חצי הדרך. את מסתכלת על מה שעשית עד עכשיו, ומבינה מה זה אומר 'עוד ארבעים שנה קדימה'. יש עוד חצי חיים, מה קורה שם? מה אני נותנת מהנקודה הזו לעולם? זו חתיכת מתנה, וזה דורש חקירה והתבוננות".
למרות התובנות הברוכות שבאות עם הגיל, גם ווזנר מודה שאנחנו תקועות עם השפעות חברתיות שמצליחות להאפיל על ההבנה שהמירוץ הזה שהשתעבדנו לו לאורך שנים, כבר לא רלוונטי. אחת הדוגמאות הבולטות היא נושא המשקל והמראה החיצוני של נשים שחצו את קווי 39. "נשים בנות ארבעים מתמודדות עם השתנות של הגוף", אומרת ווזנר.
"זה בא לידי ביטוי גם בספר, לדוגמה כשנעמי קולטת שהגבר בן גילה שמשוחח איתה מתעניין בבתה ולא בה. גם דמויות אחרות אצלי עסוקות בתספורת החדשה או בדיאטה שלהן. השתנות הגוף היא עובדה, השאלה איך מקבלים את זה. יש אצלנו איזה ניסיון להיאחז בדמות מן העבר, אבל ההיאחזות הזו היא מקסם־שווא, והיא עלולה לעכב אותנו מלהתחבר לאני העכשווי שלנו. אם אני, בגיל ארבעים פלוס ועם ארבעה ילדים, מתאמצת להחזיר לעצמי את המראה שהיה טבעי לי בגיל עשרים, אני מאבדת את מי שאני היום.
"אנחנו חיים בתוך שקר ענק סביב הנושא של רזון ומראה צעיר. מדכא אותי לראות כמה אנרגיה נשים משקיעות בלהשיל קילוגרמים ובלהחזיר לעצמן את המראה מהעבר; כאילו זו מטרה נאצלת לחיים, כאילו זה חשוב בכלל. ממש עגום לראות תרבות שלמה ששמה לעצמה מטרה כל כך חסרת השראה, ומשקיעה מאמצים כבירים כדי להשיג את המטרה הזו - שבעיניי רק מרחיקה אותנו, כנשים, מעצמנו ומן הייעוד שלנו בגיל המבוגר יותר.
"דווקא כעת, עם הארכת תוחלת החיים, אנחנו צריכות ללמוד איך להוסיף לשלב ה'צעירה' ולשלב ה'אמא' את השלב השלישי - אישה בעלת חוכמת חיים וניסיון, שיכולה לתרום לסביבתה. אבל במקום להתאמן על המקום החדש הזה של אישה־חכמה, אנחנו משקיעות מאמצים עילאיים כדי להשיג חזרה את הגוף של הצעירה שהיה לנו פעם; מה שנידון מראש לכישלון, וגם מציב מולנו מטרה לא נכונה".
את לא חוטאת בדיאטה מדי פעם?
"נחמד שאת אומרת 'חוטאת', בדרך כלל משתמשים במילה הזאת כדי לתאר זלילות, לא דיאטות. בחיים לא עשיתי דיאטה שנמשכה יותר מיום, וגם ביום הזה לא הייתי קפדנית במיוחד. כשתוקף אותי חשק לדיאטה, אני בודקת עם עצמי מה קרה ומאיפה זה בא. צריך להדגיש שהמנטרה שלי היא לא 'קבלי את עצמך כמו שאת'. זה הרי כבר אומר שמשהו אצלך פגום ואת צריכה להשלים איתו. הרי לבר רפאלי לא יגידו את המשפט הזה. המנטרה שצריכה ללוות אותנו, לדעתי, היא 'אני בסדר גמור'.
"זה לא פשוט. כשאתר חדשות מוביל מפרסם כל הזמן סיפורים של אנשים שהשילו ממשקלם, כאילו מדובר בסיפורי גבורה; כשהדוגמניות והשחקניות מציבות מודל צעיר ורזה - נדמה לנו שאנחנו מחויבות להיות רזות וצעירות. אבל למה? למה אנחנו נענות לאתגר המשונה הזה, ומענות את עצמנו? התרבות שלנו לא מלמדת אותנו כמעט כלום על המקום הזה של אישה בת ארבעים־פלוס. כמעט אין דגמים לחיקוי. כאילו אין לגיל הזה מקום".
היום, כשגיל חמישים כבר קורץ לה ממרחק של שלוש שנים קדימה, ווזנר מעידה על עצמה שהיא מתבוננת גם בו בסקרנות. הפרויקט הבא שלה הוא לכתוב חמש נובלות על גיל חמישים. "הגיל הזה פותח עוד רובד נוסף גם בזוגיות שלנו", היא אומרת. "כשהילדים קטנים, הזוגיות לובשת את המקום של צוות והנהלה. אנחנו לא מדברים על כלום חוץ מהילדים, וזה מעסיק אותנו מאוד. ואז מגיע שלב שהפוקוס זז וחוזר למקום של אתה ואני. השאלה עכשיו היא מי אנחנו. כל מה שקורה לך עם עצמך בגיל הזה, קורה גם עם בן הזוג. זה הלם ברגע הראשון, אפילו ברמה הכי פשוטה: כמה מבשלים? על מה מדברים כשרק שנינו נשארנו?
"זה לא בהכרח לחזור למה שהיה פעם. כי כשאת מתחתנת, את מכוונת לבניית המשפחה המשותפת. עכשיו מגיע משהו חדש. צריך למצוא מחדש מה זה הזוג הזה ולמה הוא טוב גם אחרי בניית המשפחה. אפילו ההתמודדות עם השמחה הכי גדולה, נישואי הילדים, היא לא פשוטה".
למה נישואי הילדים מטלטלים כל כך? הרי זה לא בא בהפתעה.
"כמו שתמר אומרת בספר: הרי ברור שהקשר עם הילד באופן שהכרנו, ייגמר. והרי אנחנו רוצים שהילדים יעזבו. יש הרבה דיוק במילה 'נַחַת' כשאתה רואה את הילד פורש כנפיים והולך לחיים משלו. מצד שני, זו בגידה מצדו. הפוקוס שלו הולך פתאום לדברים אחרים. הלו, לא גדלת פה? מה שקורה פה היה שלך, לא? את רואה את הבן שלך מסתובב במשפחה של אשתו; היהלום שלך משובץ פתאום בתכשיט אחר".
גם לילדים לא פשוט להשלים עם שינויים שקורים בבית אחרי שהם עוזבים. מבחינתם, איך יכול להיות שיש איזה רהיט חדש בבית שהם לא מכירים?!
"זה נכון. הם עפים הלאה, והם מבקשים מאיתנו להישאר במקום. כמו דופנות הברכה שנותנות לך תנופה אדירה כשאת מסתובבת בשחייה. את תעופי בזכותן, אבל הן צריכות להיות יציבות וקבועות. בפועל, מעצם המעוף של הילדים גם אנחנו זזים, וצריך למצוא את הדרך לזוז ועדיין להיות שם בשבילם. הנה עוד רובד בתרומה שלנו לעולם, שיכול להתממש רק בגיל המתקדם הזה".
אקו"ם