צפורה בכלוב: תשע שנים עגונה
לאחר התעללות נפשית ארוכה מצד בעלה שסרב לתת לה גט גם כאשר חלתה בסרטן, החליטה צפורה קולט לבטא את כאבה בספר. "סרבני הגט הם פושעים המתעללים בנשותיהם ומשתמשים לרעה בתורה. צריך לעשות הכול על מנת להפסיק את חילול הקודש הזה"
"עגינות משמעו להיות בכלא של איש אחד, של סוהר אחד. אלא שאת הסוהר בכלא האזרחי אינך מכירה. כמה קורע הוא זה כאשר מדובר בבעלך... כמה מפלח את הלב ואת הגוף הוא העובדה שמדובר באיש שאהבת כל כך... פעם, לא כל כך מזמן.. הרגעים הקשים ביותר בזמן העגינות היו לראות זוג אוהב, מחובק ולדעת שלך זה לא יקרה יותר, אולי עוד לעולם.. היו ערבים בהם נכנסתי אל בין השמיכות הקרות וחשתי בדידות איומה... עייפה מיום נוסף של עבודה אך לא יכולה להירדם בזכרי את מתיקות האהבה בין בעל לאשתו, את חמימות החיבוק האולטימטיבי שבאותו רגע כה ערגתי לו... הייאוש איים להציפני בעתיד חסר התקווה". (קולט, "עוגן של תקווה")הציטוט הכואב הזה מובא מתוך ספרה של צפורה קולט, מי שנאלצה במשך תשע שנים לחיות כאישה עגונה, לאחר התעללות נפשית ארוכת שנים מצד בעלה שסרב לתת לה גט גם כאשר חלתה במחלת הסרטן.
עוד כותרות ב-nrg:
• הישרדות: כשרוסלנה התרגשה מאייל גולן
• מחרימים: מנפרד מן ביטלה הופעתה בישראל
• אלירז שדה: "שי חי פסיכופת, דורסני ודוחה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כיום היא נשואה בשנית וחיה באושר עם ארבעת ילדיה ושבעת ילדיו מנישואים קודמים, ולאחרונה יצא לחנויות ספרה הראשון של קולט, "עוגן של תקווה" (הוצאת סער).בהצעת חבר לעבודה, קולט החליטה באומץ רב לחשוף את המאבקים הרבים שהציפו את חייה כתוצאה מנישואין כושלים. הספר מעורר השראה ונשים במצבה יכולות להיעזר בטיפים שהיא שוזרת לאורכו ולשאוב ממנו הרבה מאוד כוח.
הסיפור של קולט הוא דוגמה לכל אותן נשים שבעליהן מנצלים את הרגישות הגבוהה של ההלכה בנושא הגט ומותירים אותן כבולות לעד. אחד המסרים העולים מהספר הוא כי יש צורך למצוא פתרון לבעיית מסורבות הגט ולמנוע את סבלן הנפשי, שנוגד את הלך הרוח של היהדות.
"היה לי רצון עז לחלוק לא רק את הסיפור, אלא בעיקר את הישועות, את התקווה. אני רציתי לעזור למסורבות גט כי ברור לי שאפשר לצאת מכל הייאוש הזה. קורים דברים מדהימים בעולם. צריך דבקות במטרה, לדעת מה רב ערכך ורק אז תוכלי לצאת מזה", מסבירה קולט את הסיבות להפיץ את סיפורה.
"יש למנוע מאותם סרבני גט, הפושעים והמתעללים בנשותיהם, מלהשתמש לרעה בתורה המדהימה הזאת. צריך לעשות הכול על מנת להפסיק את חילול הקודש הזה", היא מוחה.
קולט, 55, נולדה בצרפת למשפחה ציונית בת שמונה נפשות. כשהייתה בת עשר וחצי עלתה עם משפחתה לארץ בספינה. מספר שנים לאחר מכן, במסגרת סמינר לאהבת הארץ בקרית ארבע, היא פגשה את עמוס, אב הבית, מי שעתיד להיות בעלה. במשך שנה וחצי נאבקה קולט להינשא לעמוס, למרות מחאות בני משפחתה.
"בהתחלה ההורים שלי לא ידעו. רק כשזה נעשה רציני סיפרתי להם. אף אחד לא הסכים לכך כי הוא היה מבוגר ממני בעשרים שנה, גרוש עם שלושה ילדים אבל אני התעקשתי. אמא שלי חשדה, הוא היה נראה לה טוב מדי מכדי להיות אמתי ואני מאוד כעסתי עליה בגלל זה".
הבעיות בחיי הנישואין התעוררו כבר בהתחלה, אבל קולט לא יכלה לשתף את משפחתה במה שעובר עליה כיוון שעמוס שכנע אותה שעליה להתנתק מהמשפחה כדי לשפר את חיי הזוגיות שלהם. "רוב הזמן הייתי לוקחת על עצמי את האשמה בגלל שהיה לו כוח שכנוע חזק וביטחון עצמי גבוה. באחת הפעמים שביקשתי ממנו סליחה על טעות שעשיתי לכאורה, הוא אמר לי: 'תראי צפורה אם את רוצה ממש להשתנות, את חייבת להתנתק ניתוק מוחלט מהמשפחה. הם אלה שבאופן לא מודע גורמים לך לא לתת את כל כולך לנישואין האלה בכל הרבדים'. כמובן שהייתה בתוכי התנגדות איומה, אבל הילדים באו תמיד במקום ראשון, ואולי גם תלותיות בזוגיות הזאת".
בשנת 1988, כשהייתה בהריון עם הילד השלישי, עמוס הציע לצאת לטיול של מספר חודשים בארה"ב כדי לאסוף כספים שנשארו לו מהשהות הקודמת שלו שם. לקולט זה היה נשמע כהרפתקה מרגשת וכהזדמנות לרענן את הקשר לקראת ילד חדש, אך היא התבדתה מהר מאוד.
"בברוקלין מערכת היחסים המשיכה להידרדר", מספרת קולט. "כל פעם היה סכסוך על עניין אחר וככל שהזמן עבר אני ביקשתי לחזור כבר לארץ. אני הייתי ציונית שרופה ולא הבנתי בכלל מה אנחנו עושים שם. חלק גדול מהזמן הוא לא היה מפרנס. הוא היה שוכב במיטה ימים שלמים והייתה לכך השפעה פסיכולוגית, נפשית ורגשית עליי ועל ילדנו. וכל זה כאשר אני רחוקה, מהארץ מהבית ומהמשפחה".
בשנת 1990 לאחר שנים של התעללות נפשית, מגורים בתנאים קשים, בדידות איומה וללא מסגרות חינוך מתאימות לילדים, נסעה קולט עם הילדים לביקור בארץ. בשנת 1992 ולאחר שכל תחנוניה לחזור לארץ נענו בשלילה, קולט החליטה לקום ולעזוב עם הילדים. משפחתה התגייסה לעזור ושלחה לה כסף לכרטיסי טיסה. את כל מבצע הבריחה היא תכננה בחשאי מבלי שעמוס יידע על כך.
"כשהייתי בארץ לא רציתי לחזור לסיוט הזה. אבל לאחר ארבעה חודשים הוא שכנע אותי לחזור לארה"ב ולנסות התחלה חדשה. בגלל שהילדים התגעגעו וסיבות נוספות, הסכמתי לבסוף לחזור. הוא הבטיח שיהיה בסדר ושלא יתאכזר אלי אבל תוך זמן קצר מאוד הוא חזר להתעלם ממני ומבקשותיי המתחננות, בכיתי הרבה מאוד. בשלב הזה החלטתי ללכת ללמוד הנהלת חשבונות ולחפש עבודה. והוא המשיך בשלו.
"הוא ניתק את הטלפון בבית כדי לנתק אותי מהמשפחה באופן מוחלט. זה מה שנתן לי את הכוח לעשות את המהלך של עזיבה. כל הזמן דרשתי והתחננתי לחזור לארץ. מדי פעם הוא היה אומר 'תחזרי לארץ, אבל גט לא תקבלי ממני'.
"במשך כחודש מאז שנותק הטלפון, הייתי מבודדת, הוא הפסיק לתת לי כסף לקנות אוכל. ההתעללות הגיעה עד להרעבה של ילדנו. כמובן שלא יכולתי לתת לזה להימשך אז קניתי כרטיסי טיסה לארץ. היום הזה היה מרגש ומפחיד, אבל עשינו את זה".
עמוס, שעדיין שהה בארה"ב, פתח במאבק נגד קולט על כך שברחה לארץ עם הילדים ללא ידיעתו, במטרה להחזיר אותם לארה"ב.
"אני חושבת שאם לא הייתי עושה את זה והייתי ממשיכה לשתף פעולה עם עמוס הייתי נחשבת בעיני עצמי ובעיני רבים לפושעת לא פחות גדולה", מסבירה קולט בכאב.
בשנת 1994 ילדיה הוחזרו לארה"ב בטענה שנחטפו כביכול. עורכי הדין של עמוס התבססו על אמנת האג, חוק בינלאומי שנועד לתת להורה שילדו נחטף סיוע ראשוני להחזרת הקטין למדינה אשר ממנה הוצא שלא כדין, בלי קשר לשאלת המשמורת. קולט נסעה בעקבותיהם ושם המאבק על אחזקתם נמשך. הפעם אמה התלוותה אליה וסייעה לה להתמקם מחדש בארה"ב.
"בחודש הראשון הוא קיבל את הילדים, כי השופט עדיין לא קלט באיזה אדם מדובר. זה היה קשה, הרבה בכי והתמודדות לא קלה. טוב שאמא הייתה איתי רוב הזמן. היו לי גם חברות מהשהות הקודמת אבל היה קשה מאוד.
"הוא הצהיר שהוא לא ייתן לי גט גם לא בעוד עשרים שנה. וידעתי שעם האכזריות שלו, הוא בהחלט מסוגל לעשות את זה. הבנתי שכרגע אני חייבת להציל את חיי. לכן, קודם כל אני צריכה להיאבק על הילדים. אם אתחתן שוב אי פעם? זה לא היה באותו זמן בראש שלי".
רק בשנת 1998 הסתיים המאבק המשפטי ואחזקת הילדים ניתנה לקולט בלבד. היה מדובר בהישג חסר תקדים - שופט אמריקאי בברוקלין נתן אישור להורה לא לחיות בארה"ב עם הילדים שבאחזקתו. קולט נפעמה מההחלטה, כיוון שחשבה שתאלץ לחכות שהילדים יהיו בני 18 כדי שתוכל לחזור עמם לארץ. "יש לי צמרמורות שאני נזכרת ברגע הזה. השופט החליט לאפשר לי לחזור לארץ עם הילדים. חזרנו בהקדם האפשרי לארץ כדי להספיק לרשום אותם לשנת הלימודים הקרובה".
בשנת 2000 חלתה קולט בסרטן השד. היא ניסתה שוב לדבר אל ליבו של עמוס שייתן לה גט, ללא הצלחה.
"התחושה הזאת, להיות אסירה של מישהו, הייתה נוראית. אז התקשרתי אליו באמצע טיפולים 'מה דעתך לעשות מעשה גדול, להתעלות ולתת לי גט, אני חולה, תהיה בן אדם'. דיברתי אתו במילים רכות ומפייסות אבל הוא באכזריותו ענה לי 'אימא שלי אמרה שכנראה מגיע לך שיש לך את המחלה הזאת'. כל כך הייתי המומה שסגרתי את הטלפון. וכל זה באמצע טיפולים, עם קרחת, חלשה".
קולט החליטה לאסוף את שארית כוחותיה וליצור קשר עם אותו עו"ד שיצג אותה בתביעה על אחזקת הילדים שנתיים קודם לכן. עורך הדין השתמש באותה הצהרה שעמוס נתן, לתת גט ולא קיים אותה. אי עמידה בהבטחה נחשבת לזילות בית המשפט ועל כך יש עונש של חצי שנה מאסר בבית המשפט האמריקאי.
"הלחץ שלא להיכנס לבית הסוהר האמריקאי עבד. באמצעות רב אמריקאי מוכר שקישר בינינו היה ניתן לבצע את מהלך קבלת הגט, מבלי שעמוס יצטרך להגיע לארץ".
בשנת 2002 אחרי שהצהירה על כך שהיא מוותרת על קבלת הכסף מעמוס שחויב לשלם חלק מהוצאות הילדים, עמוס חתם על הגט המיוחל. "הבנתי שאסור לאדם להיות משועבד לאדם אחר, לתחושה שהוא בחר בי, להימשך לאישיות חזקה ולהעריץ אותו. הרשתי לעצמי לעבור את הגבול וצריך המון כוח כדי לחזור אחורה".
"אחרי המחלה הגיע הגט. הייתי עם ילדיי בארץ ועבדתי במקום טוב. הטיפול ההוליסטי פתח לי עולם עצום ומאוד התחברתי אליו. המשכתי ללמוד שיטות נוספות ולעשות את החיבור של הצד הנפשי, רגשי, אנרגטי, פיזי, ורוחני".
בשנת 2003 הכירה את יואל, בעלה הנוכחי. יואל היה אז אלמן עם שבעה ילדים וחברה של הבת שלה הכירה אותו והציעה לשדך בין השניים. "תוך שלושה חודשים הבנו שאנחנו רוצים להיות יחד. לילדים משני הצדדים לא היה קל להסתדר אלה עם אלה. לקח כמה שנים להתרגל. היום כולם בסדר עם זה, ברוך ה'".
איך הקהילה הדתית והחברה בכלל מגיבה על סיפור חיים יוצא הדופן שלך?
"מי שקרא את הספר, יש תגובות לפה ולפה. אולי הסיפור יכול להרים גבה אצל כמה אנשים אבל מבחינתי זה היה לגמרי נתינה ואידיאולוגיה, כמו ציונות. להתחתן עם מישהו ולא להסתכל על הגיל שלו ועל המעמד שלו".
את מרגישה שהתעורר בך חלק פמיניסטי בעקבות הסיפור שלך?
"כן. אבל לא במובן המקובל. היום יש פמיניזם חכם, שלאישה יש תפקיד משלה, אני הרבה יותר מתחברת לזה. אני בעד להעצים אישה, בעד להראות את הגדולה שלה מכל הבחינות והיא לא צריכה להיות שווה לגבר".
אקו"ם