גניבת ה"פאודה": הסופר אשר קרביץ לא לוקח צד
"אני מקווה שהעניין ייגמר בלי יותר מדי עוגמת נפש", מגיב הסופר לפרשת העתקת העלילה של סדרת הטלוויזיה המצליחה מספרו. אם תהיתם, בגלל שאין לו טלוויזיה הוא ראה שני פרקים של "פאודה" בקושי, וגם אין לו וואטסאפ, פייסבוק או טוויטר, מה שמסביר איך הצליח לכתוב ספר נוסף על אף כל עיסוקיו
באמצע הראיון שואל אותי אשר קרביץ היכן אני גר. "פתח תקווה", אני עונה. כעת, כפתח תקוואי ותיק למדי, אני מכיר עד לזרא את שתי התגובות האפשריות לתשובה הזו. האחת מגיעה מבני שיח חילונים, וזו מתבטאת בשילוב של משיכת כתף, הפטרת "אוקיי" משועמם ומעבר חד לנושא הבא שאולי יצליח להרים את השיחה למקום מעט יותר מעניין. אצל בני שיח דתיים, לעומת זאת, העיניים נדלקות מיד והשאלה הקבועה לא מאחרת להגיע: "מכיר את אבי מכפר גנים? או שאולי הוא מהדר גנים?".
עוד כותרות ב-nrg:
• לא קלאסי: השירים הגסים של מוצרט
• לא הכל אבוד: טל פרידמן מגניב כרוני
• ג'ני אמזונה במטבח ולירון אכלה אותה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל כאן כאמור מדובר באשר קרביץ, שמיד רוקח מההזדמנות שנקרתה בדרכו סיפור שבאף שלב לא ברור אם קרה באמת או שמא הומצא כאן ועכשיו במיוחד עבורי. ובכן, קרביץ מפליג בזכרונותיו לתקופה שבה שירת במשטרה במשך כשנה אחת ובה — לא הייתם מנחשים — התגורר בפתח תקווה. הייתה לו שם חצר גדולה, שבה גידל כבש, ארנבת, חתולה וכלבה.יום אחד הגיח טנדר ובחריקת בלמים עצר ליד ביתו. מתוכו זינק תימני קשיש ששאל אותו במבטא כבד "איפה העז". איזה עז, מה עז, יש לי כבש ואיך הגעת לפה בכלל, תהה קרביץ. כמה דקות חלפו עד שהבין שגם שכנו מגדל חיות משק באמצע העיר, בתוכן עז, ומתברר ששמעה של אחת מהן יצא למרחוק בכך שהחלב שלה מהווה סגולה לבנים זכרים. "מצפת הוא הגיע כדי לקבל בקבוק חלב מעז פתח תקוואית!", מסיים קרביץ עם חיוך מאושר, כשברור שאילו רק הייתה ניתנת לו עוד שעה, היה יוצא מכאן סיפור בלשי מהודק שהגיבורים בו הם תימני קשיש, עז פתח תקוואית וחלב עם סגולות ריפוי טמירות.
אשר קרביץ, בן 47, זכה לפרסומו כסופר בעקבות הצלחת ספרו הרביעי, "הכלב היהודי". ספר זה, שמתאר את השואה ומלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של כלב השייך למשפחה יהודית, ראה אור ב־2007 והפך מיד לרב־מכר בזכות אהדת קהילת הקוראים המשפיעים של "ידיעות ספרים", אליהם נשלחים ספרים בטרם יציאתם לאור. בהמשך הדרך זכה "הכלב היהודי" בתעודת ספר יהלום של אגודת הסופרים, הומחז והועלה בתיאטרון הסימטה ביפו, תורגם למספר שפות ונבחר לספר העברי האהוב ברשת סטימצקי. שלושת ספריו הקודמים, "ריבוע קסם", "בומרנג" ו"אני מוסטפא רבינוביץ'", כשלו במדפי החנויות. או, כמו שקרביץ מתעקש להגדיר זאת: "הם הצליחו מאוד אבל אף אחד לא קנה אותם".
איך לא התייאשת אחרי שלושה ספרים?
"אני נוטה לא לקחת דברים כאלה קשה. ברור שהייתי מעדיף שכל אורגניזם בעולם יקרא את כתביי, אבל גם העובדה שהיו הוצאות שהסכימו להוציא את ספריי לאור הספיקה בשבילי אז. חייתי בצל הגזירה שבמסגרתה אני כותב והעולם שותק, והכול היה בסדר. 'הכלב היהודי' היה לעומת זאת הפתעה מדהימה".
קודמיו היו טובים פחות?
"'בומרנג' היה פחות טוב. 'ריבוע קסם' מיוחד מאוד בעיניי. תראה, יש ספרים גרועים שזוכים לתהילת עולם, וההפך. זהו מנהגו של עולם והדבר נכון לכל תחום. יש אנשים דלוחים שמגיעים רחוק, ואנשים מעולים שמדשדשים בקרקעית".
זה פאסון ששמור רק לכתיבה שלך או אורח חיים?
"יש דברים שאני לוקח מאוד קשה. אם אראה מישהו מתעלל בבעל חיים, תינוק או אדם קשיש — אני אתפוצץ עליו. ספר שלא נמכר — נו, צריך לקחת את זה בפרופורציה".
המקרה של ספרו השלישי, "אני מוסטפא רבינוביץ'", הפך ממש לאחרונה למעניין במיוחד. הספר יצא ב־2005 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וכאמור לא זכה לתשומת לב יתרה. אחרי הצלחת "הכלב היהודי", נערך הספר מחדש על ידי קרביץ והוצאת "ידיעות ספרים" וראה אור בפעם השנייה תחת השם "סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'".
הספר עסק בחוויות של חייל דובדבן בזמן שירותו ביו"ש. ואם המשפט הנ"ל נשמע לכם מוכר, הרי זה כנראה כי ראיתם את אחת מסדרות הטלוויזיה המדוברות של השנה האחרונה, "פאודה" ששודרה ב־yes ועוסקת גם היא בדיוק באותו נושא.
אלא שכאן נכנס הטוויסט בעלילה: מתברר כי לפני מספר שנים רכש מפיק בשם יואב הלוי את הזכויות מקרביץ ליצירת סרט קולנוע על בסיס הספר. הפרויקט לא יצא לפועל, והבמאי שהיה אמור לביים את סרטו של הלוי, אסף ברנשטיין, הפך לבמאי של פאודה. למותר לציין כי קרביץ לא קיבל קרדיט או תשלום מיוצרי הסדרה המצליחה.
בכתבה שפורסמה לפני כשבועיים ב"ידיעות אחרונות" נטען כי הלוי החל באחרונה בהליכים לקבלת פיצוי כספי מיוצרי "פאודה", שמצדם מכחישים כל קשר בין הסדרה לספר של קרביץ.
• "פאודה": פתאום ערבית נשמע מגניב
• "פאודה" מציאותית? מסתערבים עונים
• "פאודה": גם אנשי חמאס הם בני אדם
"נחשפתי לכל הסיפור בדיוק יומיים לפני פרסום הכתבה", אומר על התסבוכת אשר קרביץ, שלדבריו צפה בשני פרקים בלבד מהסדרה, "ובטח לא יפתיע אותך אם אספר שהגבתי באדישות לעניין. מדובר בשאלה משפטית ואני ממש לא מתכוון להתבוסס במדמנה הזו. הלוי הרגיש נבגד. אני חושב שצריך להיזהר, כי עובדות ורגשות לפעמים מתבלבלים, והעובדה שאדם מרגיש מתוסכל לא באמת אומרת שמישהו כייס לו את הרעיונות. אני מקווה שהעניין ייגמר בלי יותר מדי עוגמת נפש".
ומה לגבי פיצוי כספי?
"אני לא רוצה לראות שקל גם אם יציעו לי. אני לא צד בסיפור הזה. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא שהם ימצאו דרך להתפשר, כי אני מחבב את שני הצדדים".
משני הפרקים שראית אתה יכול לשפוט אם הייתה כאן העתקה מספרך?
"ברשותך אתחמק בדיפלומטיות, כי כל תשובה שאתן לכאן או לכאן, מישהו יוכל להשתמש בה בצורה לא נאותה. גניבה ספרותית היא האשמה מאוד חמורה, ואני לא רוצה להיות פזיז ולעשות את זה".
אשר קרביץ נולד בירושלים, ולמעט גיחה אחת בת שנה שהייתה או לא הייתה לפתח תקווה ועוד שנתיים בחיפה לצרכי השלמת תואר בפיזיקה בטכניון — הוא ירושלמי להחריד. ביתו הנאה והחמים שבגבעה הצרפתית, שאותו הוא חולק עם אשתו עטרת ובנותיו צופית וערבה, הוא למעשה בית הוריו שבו נולד וגדל. "הם עכשיו שכנים שלנו, פשוט ביצענו על הנכס שלהם השתלטות עוינת", הוא אומר בחיוך ומוסיף, "מכאן יוציאו אותנו רק בשקים שחורים".
קשה להגדיר את קרביץ, שכמה ימים לפני הראיון עשה בביתו מסיבת פיג'מות לכבוד יום הולדתו ה־47. "זה היה הרעיון של צופית בת השלוש וחצי", הוא אומר כשזיק של שובבות נערית בעיניו. "היא אמרה שכיף לה כשבאים אורחים, אבל היא עצובה כשהם הולכים. ואז אמרנו — יאללה, נעשה מסיבת פיג'מות. הגיעו אנשים מכל מיני מקומות, חלקם הגיעו לכאן באוטובוס כשהם כבר בפיג'מה. זה משרה אווירה מאוד לא פורמלית. אם היה יום בשבוע שבו חברי הכנסת היו הולכים למשכן בפיג'מות, זה היה מקל על החיים כאן".
בעבודתו הקבועה הוא מורה. מלמד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה, במכללה להנדסה ובבית הספר אופק שבבירה. אבל הוא גם קוסם חובב, מפתח משחקי חשיבה וטייס. כן, טייס. "באוניברסיטה היה לי חלום לעשות רישיון טיס. ואכן עשיתי. בשלב מסוים חשבתי אפילו להפוך את זה למקצוע. ישנם אזורים באוסטרליה ובקנדה שבהם יש 'טייסי בוס' שמטיסים אנשים ממקום למקום. אחרי שארבע פעמים ניצלתי מהתרסקות ומוות מכוער מאוד, הבנתי שזה לא הייעוד שלי".
אנחנו נפגשים לרגל צאתו לאור של ספר חדש פרי עטו, "החתול הטרויאני" (הוצאת קוראים). זהו קובץ של חמישה סיפורים קצרים, כולם מז'אנר הבלש הקומי. הספר נבלע בשעה וחצי אינטנסיבית של קריאה מהנה, זורמת וכיפית מאוד. יש גם קצת מתח פה ושם, כיאה לז'אנר, אבל זהו בעיקר הכיף הגדול שקרביץ יודע לשתול בספריו.
"כתבתי את הספר במשך שש שנים. לא כל רעיון יכול להחזיק רומן שלם, וכשמנסים למרוח רעיון הוא יוצא נורא מאולץ. יש סיפורים שנולדו להיות קצרים. במשך כמה שנים הצטברו אצלי כ־15 סיפורים כאלה במגירה, והרגשתי שצריך להיות להם ניחוח משותף, לא להדביק אותם אחד לשני בתפירה מוזרה".
ברור שהדבק הוא ירושלים.
"נכון. כל הסיפורים מאוד ירושלמיים. אפשר ממש להריח את החזזית שנדבקת לאבן הירושלמית. אבל אלו לא הסמטאות של עגנון, אלא דברים שקורים היום בירושלים. העיר הזו היא מכרה זהב של השראה. כל פשקוויל הוא רעיון לסיפור. אתה חוצה רחוב ובכך גם חוצה יקום. הרבה פעמים אני יושב ברכבת הקלה ורואה התחלה של בדיחה — דוגמנית רוסייה, נזיר ארמני וכומר אתיופי יושבים אחד ליד השני. אבל זה קורה בירושלים יום–יום. אם הייתי חי בעיר יותר סטנדרטית, חדרה נניח, הייתי יכול לחצות את הרחוב בלי שיעלה לי סיפור לראש. כאן זה יותר בעיה".
וכולם כמובן כוללים תעלומה בלשית.
"אדייק את זה — לכל הסיפורים יש גוון פלילי. אני מאוד סולד מהאדרה של אנשים שליליים והפיכה של מאפיונרים לסלבס, אבל צריך להודות שהצד האפל מעניין. הפן החיובי באנושות מצוין אבל הוא לא דשן לסיפור מוצלח. ואם כבר לפגוש את הצד האפל, הרבה יותר כיף שזה יקרה בספר ולא במציאות".
"ואם כבר דיברנו על 'פאודה'", מוסיף קרביץ, "אז הספר הזה הוא הכי קולנועי שיצא לי לכתוב. אני ממש רואה כל אחד מחמשת הסיפורים בצורה ויזואלית, הכול זז שם מהר".
אתה מאלה שיודעים בבירור מה יקרה בסיפור שאתה ניגש לכתוב, או שהדמויות שלך לוקחות אותך אליהן בדרכן העצמאית?
"הדמויות לא לוקחות אותי לשום מקום. תמיד יש לי רעיון ראשוני מגובש ואני יודע מה יהיה הטוויסט המשמעותי בסיפור. מצד שני, עוד לא קרה אף פעם שבכך הסתיים התהליך. זו טיוטה ראשונה. אני כותב את הסיפור, יש לו התחלה אמצע וסוף, אבל אז אני מכריח את עצמי לא להיות שבע רצון ואומר — אוקיי, זה סיפור שיכול להפתיע במקרה הטוב את הקורא הממוצע. איך אני בוחש את הקלפים כך שאפילו אני אופתע ממנו. רק כשזה קורה ומצליח, אני מרשה לעצמי להיות מרוצה".
קרביץ לא מתהלך עם כיפה על ראשו, אך הוא מגדיר את עצמו כאדם דתי וירא שמיים שגם קובע עתים לתורה ונהנה מכך. על השאלה איך הוא מספיק את כל עיסוקיו ותחביביו ועוד מייצר ספר אחת לאיזה זמן מוגבל, יש לו תשובה חדה: "אין לנו טלוויזיה בבית, ומי שמתלונן על היעדר זמן ההמלצה הראשונה שלי אליו היא להיפטר מהחפץ המאוס הזה".
חוץ מזה הוא גם לא מחובר לאף רשת חברתית, כולל ווטסאפ. "כל דבר שמהווה הסחת דעת ממה שאני אמור לעשות, הוא מבחינתי סתם כאב ראש וביטול זמן".
יש שיגידו שהניתוק הזה קצת אנכרוניסטי.
"אני אנכרוניסט גאה. טכנית אני הרבה יותר קרוב לדור הפלמ"ח מאשר לדור הסמארטפונים. אם זה השיח הציבורי, אני מוותר עליו. אני נודד בין בתי ספר, מכיר חבר'ה ונותן הרצאות לבני כל הגילאים. אפשר לעשות את זה בצורה מופלאה בלי כל העניין הדיגיטלי".
איך קרה שעזבת הוצאה גדולה כמו "ידיעות ספרים" ועברת ל"קוראים" הקטנה?
"בשנים האחרונות אני מפתח עם 'קוראים' משחקי חשיבה שונים. בשלב מסוים הם שאלו אותי אם ארצה להוציא לאור דרכם ספר. 'ידיעות' מעדיפים רומנים, סיפורים קצרים פחות קרובים ללבם וזה בסדר גמור מבחינתי. נותנים לי ב'קוראים' המון קרדיט ויד חופשית, וחשבתי שיהיה נכון להוציא דרכם את הקובץ".
כל ההוצאות הגדולות לא אוהבות קבצי סיפורים קצרים, מהסיבה הפשוטה שהם לא נמכרים. הקורא הישראלי מעדיף רומנים, ולא פעם מעדיף עבי כרס שלעולם לא יגמור, רק כדי להרגיש שקיבל תמורת כספו כמות נכבדה של נייר.
"בשנתיים האחרונות עברתי בין בתי ספר בכל הארץ במסגרת פרויקט 'סופר אורח' של משרד החינוך. במבט לאחור כיום ברור לי שהיו לי סטיגמות, כי עובדה שהופתעתי מאוד לטובה ממה שראיתי. המכנה המשותף הראשון היה עד כמה אכפת למורים מהתלמידים שלהם. השני היה שהתלמידים לא קוראים.
"זה היה אחד ממנועי הדחף העיקריים שלי להוציא לאור סיפורים קצרים. לדור הזה יש פחות סבלנות והוא חובב סיפוקים מידיים. אם אתה לא עונה למייל תוך שעתיים ולווטסאפ תוך חמש דקות אתה נחשב גס רוח.
אז אפשר לקטר על המצב ואפשר לזרום איתו. והספר הזה זורם עם הדור. כל אחד יוכל למצוא בו סיפור שיענה על בעיות הקשב והריכוז שלו.
"הסיפור הקצר הוא פתרון מעולה למורות לספרות שלא מצליחות למכור לתלמידים את 'סיפור על אהבה וחושך', ויכולות עכשיו לתת משהו הרבה יותר קצר שיעשה את העבודה'".
לסיום, אני מבקש מקרביץ לדרג את הספר החדש מבחינת איכות יחסית לספריו האחרים. בניגוד לסופרים רבים שבקשה כזו מעוררת בהם פלצות, שהרי "כולם היו בניי", קרביץ כרגיל חורג מהנורמה וקובע בלי היסוס: "מבחינתי זהו הספר הכי טוב שכתבתי. המדד שלי הוא איך אני מותח את שרירי המקוריות, וכאן הגעתי לכיווץ שרירים מוחלט. אני בהחלט חושב שזה הספר הכי טוב שיצא לי לשרבט עד היום".
אקו"ם