ראשי » תרבות » במה

"טוסובקה": תרבות רוסית לדוברי עברית

כשאלקס ריף החלה להפיק את ערבי ה"טוסובקה", היא לא ידעה שהרעיון יתפוס כל כך חזק, עד אשר אמנים מהשורה הראשונה יקחו חלק בתופעה המגשרת בין התרבות הרוסית לדוברי העברית. זיכרונות מהעלייה והתאקלמות, ריחוק חברתי ומבטא, הורים מובטלים וקשיים כלכליים – כולם מוצאים את דרכם ללב השיח הציבורי, דרך האמנות

חֲלוֹם / אלקס ריף

אִמָּא שֶׁלִּי סִיפְּרָה לִי,
שֵכְּשֵעָלינוּ לָאָרֶץ,
וְהַמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי הָיָה קָשֶׁה
הִיא מָכְרָה אֶת גּוּפָה לְגְּבָרִים.
כְּלוֹמַר, אִמָּא שֶׁלִּי לֹא עָבְדָה בְּנִיקָּיוֹן
אִמָּא שֶׁלִּי הָיְיתָה זוֹנָה.
וְנִדְהַמְתִּי,
לֹא מֵעֶצֶם הַמְכִירָה
כִּי אִם נֶפֶשׁ אֶפְשָׁר, אָז גַּם גּוּף,
אֶלָּא מֵהַדְּרִישָׁה
לְשָׂכָר הוֹגֵן
מִמִּי שֶׁדּוֹפֵק אוֹתָהּ בַּתַּחַת.
אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הָיְיתָה עוֹלָה מַסְרִיחָה מֵרוּסְיָה
אִמָּא שֶׁלִּי הָיְיתָה לִיבֶּרָלִית
עִם מִינִיּוּת מִתְפָּרֶצֶת
וּתְשׁוּקָה אֲסוּרָה
אִמָּא- שֶׁלִּי- הָיְיתָה- זוֹנָה!

את השיר הבוטה אך המשעשע, הביקורתי והמנחם הזה, כתבה אלקס ריף, מי שהחלה להריץ את תופעת ערבי ה"טוסובקה" ומפיקה אותם עד היום.

"זה סוג של מפגש לא רשמי, מילה שהיא מעין שילוב בין זולה, לבראנז'ה, למסיבה. זה כאילו מקום שאליו אנשים הולכים להתחכך, להכיר, להיות ביחד. מאוד דומה למילה 'חאפלה', במובן הזה. אבל עם משמעויות יותר מדויקות למטרות של הערב הספציפי הזה. במילה חאפלה יש משהו שמח שכולל הרבה אנשים. 'טוסובקה' גם יכול להיות משהו אינטימי עם עשרה אנשים, אבל הולכים אליו To hang out, מה שנקרא, עם אנשים מגניבים. זו צורת התרועעות. זה גם פועל - ברוסית אומרים, אני הולכת 'טוסיט', זה כמו להתמנגל". שמונים מילים נדרשו לריף (29) להסביר לי מה פשר השם של ערבי האמנות הרוסית שהיא מפיקה, ואז היא הוסיפה עוד עשרים: "חיפשנו מילה שגם תבטא משהו רוסי, וגם את הדבר המשותף הזה שאנחנו עושים, את הביחד שלנו. וככה הגענו למילה 'טוסובקה'".

ערבי ה"טוסובקה" שהחלו כערבי שירה רוסית במסגרת פסטיבל "שאון חורף" שהתקיים בירושלים, התגלגלו להיות מופעים רב תחומיים, אשר סובבים סביב עליית ברית המועצות. בכל ערב "טוסובקה" שכזה מופיעים מספר אמנים, כאשר בכל פעם ההרכב מעט שונה, ויש בו ייצוג של מגוון סוגי אמנויות - ספוקן וורד, שירה, מוזיקה ומשחק. האמנים כולם עוסקים בחוויות הקשורות בהגירה: זיכרונות מהעלייה והתאקלמות בארץ ישראל, ריחוק חברתי ומבטא זר, הורים מובטלים וקשיים כלכליים. הצלחת הערבים המיוחדים ניכרת לא רק באולמות המלאים, אלא גם בהשתתפותם של אמנים מהשורה הראשונה, כמרינה מקסימיליאן ואניה בוקשטיין.

עוד כותרות ב-nrg:
• דרמה ב"הישרדות": הקהל יצביע לזוכה?
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• עומרי חיון מאיים לתבוע את 'קשת' במיליון שקל
• שקרים והתערבות: גילי המודח פותח פה על האח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כמות המלים ששימשה את ריף להסביר לי מהו הרעיון העומד מאחורי השם ה"טוסובקה", לכשעצמה מבטאת את חשיבותם של הערבים הללו עבורה ועבור כל הנוגעים בדבר. התרבות הרוסית, על שלל רבדיה, עדיין זרה עבור החברה הישראלית. מעטים האנשים שמכירים שירים של ויסוצקי, שטעמו פעם סלט אוליביה או שרחמנא ליצלן, ביקרו ברוסיה לפרק זמן ארוך יותר מקונקשן. ערבי ה"טוסובקה", נותנים את הבמה לאמנות בעלת אוריינטציה רוסית ומנסים להניח לבנה ראשונה על הגשר שיוביל את התרבות הסובייטית אל חיקי השיח הציבורי, האמנותי והחברתי.

"אנחנו למעשה מקיימים אירועים של תרבות רוסית עבור דוברי עברית. המטרה שלנו היא שהתרבות של יוצאי ברית המועצות תהיה נגישה לכולם ולא פחות חשוב - לחוויות שעברו הרוסים.

"מעבר לזה, ערבי ה'טוסובקה' גם מאפשרים ליוצאי ברית המועצות להתחבר רגשית למוצא שלהם. לחזור הביתה. אנחנו צורכים כל כך הרבה תרבות בחוץ בעוד שיש לנו בבית, אצל ההורים שלנו, כל כך הרבה סיפורים, היסטוריה, סופרים ומשוררים, ואנחנו אפילו לא עוצרים לשאול ולבדוק מה עומד מאחוריהם", מספרת ריף. "מה שאנחנו מנסים להגיד זה - תחזרו הביתה ותגלו את האוצרות האלו, לפני שיהיה מאוחר מדי. תכירו את התרבות הרוסית, תלמדו את ההיסטוריה הרוסית, תבדקו איך זה היה לחיות תחת תרבות סובייטית וקומוניסטית, מה זו 'שואת ברית-המועצות', מי היו 'אסירי ציון', ותשאלו איך זה השפיע על יוצאי ברית המועצות כיום? איך זה השפיע על התודעה שלהם? על הזהות שלהם?".

לריף חשוב מאוד להבהיר - החזרה אל התרבות הרוסית נעשית מתוך החיבור לזהות הישראלית, והרצון לשלב בה ובהגמוניה החברתית זהויות נוספות. "אני לא מרגישה שאני זרה לכלום. אמנם גדלתי בחיים של 'הוכחה', כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להוכיח את הישראליות שלי. היום אני כבר לא מרגישה שאני צריכה להוכיח שאני ישראלית. היום אני רוצה להגיד שחלק מהקבלה שלי היא קבלת התרבות שלי. והאמירה הזו מגיעה ממקום של חוזק, לא של חולשה. אני רוצה שיאהבו אותי כמו שאני באמת. אני חלק מהדור הצעיר, שמרגיש שהגיע הזמן לדבר ולהשמיע את הקול שלו ושל ההורים שלו".

אחד מהאמנים הבולטים ב"טוסובקה" הוא אריק אבר (33), משורר ספוקן וורד וממקימי ה'פואטרי סלאם' הישראלי. אבר מבטא בדבריו תחושות דומות לאלו של ריף: "עשיתי קברת דרך ארוכה כדי להתרחק, ועכשיו אני מרגיש שאני יכול להתקרב, דווקא מתוך התחושה שיש לי זהות ישראלית ברורה. למעשה, אין בי רוסיות. אני בחרתי להתנתק ממנה ומכל מה שהיא מסמלת.

"אחי הגדול, למשל, הוא הרבה יותר רוסי ממני. הוא מדבר עם הבנות שלו ברוסית, רואה יוטיובים ברוסית. אני התנתקתי. הגעתי לפה כשהייתי בן 8 ורציתי מיד להתברג לחברה הישראלית. אז לא חשבתי שאני צריך את זה באיזשהו אופן.

"עכשיו אני נמצא באיזושהי דרך חזרה. האמנות עוזרת לי להתקרב בחזרה. יש לי כבר כמות נכבדת של טקסטים, אני יכול לעשות מופע שלם על רוסים, ותוך כדי אני מתחיל לגלות את הרוסיות שלי.

"בעצם, רק עכשיו, והרבה בזכות ה'טוסובקה' אני מתחיל להבין שאני רוסי. זה נותן לי את הפלטפורמה לחקור את הרוסיות שלי ולהתעסק בה. למעשה, תמיד הייתה לי איזושהי משיכה סמויה לתרבות הרוסית, למרות שנמנעתי מלהיות מזוהה איתה. נניח, כשהייתי עובר על עיתון מסוים ורואה ידיעה שקשורה ברוסיה, הייתי נמשך לזה כמו עש לנורת הלוגן.

"הרוסים עניינו אותי. פוטין עניין אותי. הרוסיות מבחינתי הייתה דבר שככל שהתרחקתי ממנו הוא סיקרן אותי יותר. בסופו של דבר תמיד הרגשתי חלק מזה, אבל לא ידעתי איך לתקוף את הנושא. ופתאום ה'טוסובקה' והאמנות בכלל נותנים לי את האפשרות לדבר על זה מהמקום האישי שלי, ולחקור את הרוסיות ואת מה שחוויתי, בעיקר כילד, מנקודת המבט האישית, שהיא בעצם נקודת מבט ישראלית".

אריק אבר - "1990":
 

במקביל להתגבשותם של ערבי ה"טוסובקה", נסע אבר לטיול עם הוריו לרוסיה, ושני האירועים במקביל יצרו עוררו אצלו את היצירתיות הרוסית. "בינואר הקודם חזרתי עם ההורים שלי לסנט פטרסבורג, 25 שנה אחרי שעזבנו אותה. כתבתי במהלך השבוע שהייתי שם 20 שירים, שמתארים זיכרונות מהילדות שהתערבבו עם חוויית הביקור המחודש. שיר אחד למשל היה על מסטיק שאני מקבל ולועס אותו שבועיים, כי לא היו מסטיקים ברוסיה. שיר אחר היה על זה שסנט פטרסבורג היא עיר יפיפייה, בעוד שכל מה שאני זוכר מהילדות זה את הכפר הסמוך בו התגוררתי, שבו הכול אפור ומכוער.

"כשחזרתי שמתי את השירים האלו על ביט, והופעתי איתם בפואטרי-סלאם. פתאום הבנתי שאנשים אוהבים את זה. שזה מרגש אותם ושהם מתחברים לזה. ומה שהכי מרגש זה הסיפור האישי. שזה לא סיפור שמנסה לומר משהו מסוים, אלא פשוט מספר את מה שהיה.

"התגובות של הקהל עודדו אותי להמשיך לחקור את הנושא. הבנתי שיש כאן מעיין מטורף של השראה. עד אז לא ידעתי בכלל שיש לי 'סיפור'. בשבילי זה טבעי, אלו החיים שלי. פתאום הכה בי כמה מטען תרבותי יש בסיפור הזה, שללא ספק משפיע על הייצוג שלי כדמות בעולם הזה. זה גם גרם לי להתקרב למשפחה שלי, לנסות להבין אותם יותר, להבין את סבתא שלי, דברים שלא טרחתי לעשות בעבר. פתאום המחברות שלי מלאות באנקדוטות על רוסים. מעניין אותי לשאול מה קרה לי ולאנשים כמוני, שלקחו אותם לכאן בגיל 8, ואיך התנאים האלו השפיעו עליהם, ועל מה שהם הפכו להיות".

אריק אבר - מי אני מה, הצצה לסינגל מתוך אלבום הבכורה שיצא בקרוב:
 

את השאלות האלו שואלת גם ריף, שעלתה ארצה מצ'רנוביץ שבאוקראינה בגיל 5: "תמיד היו לי דברים להגיד ולספר, על כל מה שחוויתי, ולא היה לי איפה. לפני בערך שנה התחברתי לקבוצה שמכונה 'דור אחד וחצי', והמפגש הזה הצית לי את הרעיון של ערבי ה'טוסובקה'. המפגש עם בני גילי יוצאי ברית המועצות, שכולם פעילים ואקטיביסטיים עם אג'נדות חזקות, עורר אצלי את הרצון ליצור את הבמה שתיתן לאמנים נוספים ולי את האפשרות להגיד את מה שיש לנו להגיד".

קבוצת "דור אחד וחצי" קמה לאחר המחאה החברתית של 2011, ונועדה להביא לידי ביטוי בשיח הציבורי את הקול הרוסי. ואדים בלומין (36), ממייסדי הקבוצה, מספר: "הקבוצה לא נולדה מתוך חזון ברור. איכשהו במקרה, או שלא במקרה, נפגשנו, ופתאום מצאנו שהדברים שמעניינים אותנו מוציאים הד, והרגשנו מספיק 'ישראלים' בשביל לצאת ולהשמיע את הקול ה'רוסי'.

"אנחנו בעצם ה'גם וגם'. בעוד שהדור של ההורים הוא זה שמשלם את מחיר ההגירה, אנחנו, הדור השני, או האחד וחצי, אנחנו כבר 'צברים'. ואנחנו חיים את הקונפליקט הזה: מצד אחד, ישראל זה הבית שלי, אני ישראלי, כאן המשפחה שלי, ואני מקפיד על שפה עברית תקינה; מצד שני, שמי ואדים, ואין לי שום צורך להתנצל, לשנות את שמי, או להסביר למה חשוב לי שהבת שלי תדבר רוסית".

בקבוצת "דור אחד וחצי" חברים יוצאי ברית המועצות מכל רחבי הארץ, אשר עוסקים בתחומי תוכן שונים. בלומין מספר: "העובדה שאנחנו מפוזרים גיאוגרפית היא משמעותית, כי היא מאפשרת הבנה של תהליכים שונים. כשאני עליתי ארצה למשל, הגעתי לרמת גן. הסיפור שלי שונה ממי שגדל בפריפריה. אלו סיפורי עליה שונים מאוד. מה שמאפשר לקבוצה שלנו להיות מעניינת ורלוונטית, זו השונות הזאת", הוא מסביר.

"מעבר לזה, יש לנו המון זרועות וכיונים של עשייה. יש הרבה מאבקים שחשובים לנו, למשל: נושא הגיור והתלאות שנשים רוסיות צריכות לעבור על מנת שהן תזכנה להיות אזרחיות שוות זכות בישראל; נושא הפנסיה, שלא קיימת, לדור של ההורים שלנו; בעיית עובדי הקבלן, בעוד רוב עובדי הקבלן הם רוסים; אפילו אפליה במוסדות שונים, כמו צה"ל למשל.

"יש מנהג שבו הרמטכ"ל מניח דגלון על חלל אחרון שנפל במערכה. החלל האחרון שנפל ב"צוק איתן" היה רוסי, אך הרמטכ"ל לא הניח על קברו דגלון, שכן, הוא לא היה יהודי. אנחנו פעלנו ושינינו את הנוהג הזה. לא ייתכן שרוסי יהיה טוב מספיק כדי לתת את חייו למדינה, אך לא מספיק כדי לקבל את הכבוד האחרון הזה".

בימים אלו בלומין עובד על פרויקט משל עצמו ומוציא לאור ספר בישול של מאכלים רוסיים-סובייטים, בשיתוף רינת גולדברג והשף יאן גיטצלטר. בספר, שייצא לאור באמצעות מימון המונים, בלומין מבקש למלא את החוסר הקיים בספרייה הקולינרית: "אנחנו מכירים הרבה ספרי בישול עירקיים ומרוקאיים, למשל, אבל אין בעברית ספר בישול רוסי.

"ספר הבישול הזה הוא לא רק חוברת מתכונים, אלא סיפור של מטבח בהגירה. האוכל בשביל עולים מברית המועצות קשור גם בסיפור של הילדות שלנו. אני למשל, למדתי בבית-ספר ממלכתי דתי. כל הילדים הביאו לבית הספר סנדוויצ'ים עם שוקולד השחר, והסנדוויץ' שלי הסריח מנקניק. היום אמנם אנשים יעמדו בתור בשביל נקניק דליקטס, אבל בעבר זה היה נחשב 'מסריח'.

"עוד דוגמה - ההתמודדות עם ילדים שבאים אליך הביתה אחרי הלימודים. מה תיתן להם לאכול? בורשט?".

בלומין רואה בספרו כביטוי לתהליכים גדולים יותר שקורים כרגע בחברה הישראלית. נראה כי למרות שיש מי שקשה לו להודות בזה, יש גם תהליכים חיוביים מאוד שמתרחשים בגזרת 'כור ההיתוך' הישראלית. "אפשר לומר שבזמן האחרון גם קורה משהו טוב. נראה שהמודעות הציבורית לקבוצות שונות וקולות שונים הולכת וגוברת. אמנם אנחנו עדים לתהומות של שנאת חינם, אבל הפידבקים החיוביים ל'דור אחד וחצי' בכלל ולקבוצות השונות שעוסקות ב'שירת הגירה' בפרט, כמו 'טוסובקה', מראות שכן מתפתחת היכולת החברתית לספר ולהכיל כל מיני סיפורים 'ישראלים'".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg